לה-פונטיין והסטנדרט הכפול בנטייה לסלוח 

הימים שלפני יום הכיפורים הם כיודע מועד בו עלינו לגלות יחס סלחני, בין השאר כלפי מי שלדעתנו חטאו כלפינו, על כל הקושי הכרוך בכך לעיתים קרובות. לעיתים רבות אני נתקל באנשים שנושאים בתוכם כעסים על אירועים שאירועו שנים קודם לכן מבלי שהם מסוגלים להרפות מן האירוע ולהמשיך הלאה. העול שהם נושאים איתם הוא כבד מנשוא וגורם להם סבל רב.

מחבר המשלים הצרפתי הנודע, ז'אן דה-לה-פונטיין, מספר במשל אחד ("התרמיל") על יופיטר מלך האלים (בגירסה הרומאית - המקביל של זאוס במתולוגיה היוונית) שהכריז יום אחד כי על כל החיות להתייצב לפניו למרגלות כס מלכותו, וביקש מכל חיה לחשוף את טענותיו ומענותיו כלפי המראה של החיות האחרות. על פי המשל כל חיה מפרטת את עצומותיה כלפי חיה אחרת. מסקנת המחבר בהגיעו לנמשל הוא שככל שהדבר נוגע לנו בני האנוש, הרי ש"ניצים אנו לזולתנו, חפרפרת לעצמנו. לעצמנו נסלח על הכל ומאום לשאר מינינו" ("כל משלי לה-פונטיין" בתרגומו של ראובן וימר - הוצאת דורון ספרים תשס"ז-2007).

לה-פונטיין עומד למעשה על נטייתנו האנושית והעיקשת לעיתים שלא לסלוח לזולתנו על מעשים שנעשו בעוד שלעצמנו אנו סולחים באופן תדיר על מעשים פחות מחמירים. יום הכיפורים הוא הזדמנות מצוינת להרפות ולסלוח גם למי מבין מקורבנו ששגה ולדון אותו לכף זכות על פי אותו הסטנדרט שאנו מציבים לעצמנו. בעיקר כדי לא לשאת עימנו את עול הכעס והתסכול למשך שנה נוספת.

אדיר בנימיני