תורת הקצוות 

אילן הספירות הקבלי מתחלק לשלושה חלקים - צד ימין, צד שמאל והמרכז. נהוג לראות בספירות המרכזיות כספירות החשובות ביותר, המשלבות את הספירות שבקצוות.

הדוגמה הקלאסית לכך הינה ספירת התפארת, שכשמה הינה ספירה חשובה ביותר, המייצגת את הרחמים, והמשלבת את האיזון והשילוב של ספירות החסד (מצד ימין) והגבורה (מצד שמאל). החסד - משמעו נתינה, הרעפה, ללא בקשת תמורה; הגבורה - משמעה התגברות, לחימה, צמצום, דין, קושי. התפארת - הינה שילוב של שניים אלה - למשל, נתינה, גם לתת יותר ולפנים משורת הדין, אולם רק למי שמגיע לו. 

אם כך, נשאלת השאלה, אם ספירת התפארת היא החשובה, מדוע כלל זקוקים אנו לספירות של קצוות? מדוע שלא תהיה רק ספירת תפארת?

כמו שאלות אחרות, שאלה זו חורגת מעצם הדיון בקבלה, ויש לה משמעויות רבות בחיינו.

מרבית אנשי העולם חיים באמצע - הן מבחינה פיזית והן מבחינת דעותיהם השונות. בפן הפיזי, רוב האנשים אוכלים אוכל ממוצע (בריא ולא בריא), מפעילים את גופם במידה זו אחרת. מעטים נוטים לקצוות כגון: אכילת אוכל טבעוני בלבד, או מנגד אוכל עתיר שומן ללא פיקוח; מעטים מתנזרים מכל פעילות גופנית, או לחילופין "חיים במכון", ועוד ועוד. 

כך גם לגבי הדעות - מרבית תושבי העולם אוחזים בדעות ממוצעות. בחלק מפסקי הדין נקבע, כי החוק "היבש" מכוון למקרה הממוצע, של האדם הממוצע, בבריאות ממוצעת וכדומה.

עד כאן למצוי. אולם מעיון בספרות פילוסופית אנו מוצאים, כי הליכה באמצע אינה רק בבחינת מצוי, אלא גם בבחינת רצוי; כך, למשל, על פי פילוסופים כרמב"ם ואריסטו, "שביל הזהב" הוא הדרך המועדפת. אם כך, חוזרת השאלה, מדוע זקוקים אנו לקצוות?

והתשובה, הינה, כי ללא קצוות אין אמצע. הקצוות - הם הם שיוצרים את האמצע. האמצע נקבע על פי הקצוות. זאת ועוד. מאז חטא "עץ הדעת טוב ורע", כמעט בכל דבר בעולם יש טוב ויש רע. כמעט ואין טוב מוחלט או רע מוחלט. 

כל קצה ניזון מאיזו נקודת אמת מסוימת, מאידיאל מסוים - שלא ניתן לשלול אותו לחלוטין. למשל: קחו את המפה הפוליטית - שמאל וימין: מצד אחד, הצד הימני של המפה אוחז בערכים של אהבת האדמה, לאומיות ולאומנות - ערכים שלא ניתן לזלזל בהם, בלעדיהם אין לנו מה לחפש כאן. מצד שני, הצד השמאלי אוחז בערכים של שוויון וכבוד האדם - גם ערכים אלה חשובים מאין כמוהם. כל אחד מצדדים אלה מעצים את הערכים עליהם הוא נשען, וכל אחד מהם דורש התמסרות לערכים אלה ודורש ממך הכרעה - בוא אחרי! מרבית האנשים נרתעים מכך, ואולי אף מרגישים בכך חוסר איזון או אפילו חוסר צדק, ומעוניינים בדרך המשלבת את שני הערכים ואולי נהנית משני העולמות, מתוך ראיית הטוב שבכל אחד מהם.

זהו כוחו של האמצע: יכולת השילוב.

האמצע ה"חיובי" הוא זה שיכול לראות את נקודת האור שבכל קצה, ולשלב אותן באופן שיגשים את האידיאל בצורה מיטבית, מבלי להיגרר לתוצאות הגרועות, הנובעות מהליכה בתלם הקיצוניות. כך הוא גם האמצע של עץ הספירות, המכיל 5 ספירות מתוך 11. באמצע של העמודה האמצעית נמצא את:

הדעת - המחברת את החכמה (אינטואיציות) והבינה (מחקר מתוך כלי ההיגיון). הדעת מייצגת את התוצר הסופי של התובנות והפיתוח המחשבתי שלהן.

התפארת - המחברת את החסד (נתינה) והגבורה (דין): כיום אולי אפשר לקרוא לה - אסרטיביות.

ובמיוחד היסוד - המייצגת את האחדות והשואבת לתוכה את כל הכוחות הקודמים, הן מאלה שסמוכות אליה: נצח (עמידות, לחימה, ביטחון) והוד (איפוק, ענווה) והן את הקודמות שמנינו.

ובקצוות של העמודה האמצעית אנו מוצאים את למעלה את הכתר (המשפיע האולטימטיבי) ולמטה את המלכות (המקבלת האולטימטיבית).

לעתים האמצע הוא רע - הוא רע מכיוון שהוא מפלטו של האדם המהוסס, חסר הביטחון, שאינו יודע להחליט, שנמרח אחר הרוב - הרוב הדומם. בדרך כלל, האנשים ההולכים בדרך האמצע אינם עושים זאת כאידיאל, אלא כאמור מתוך חולשה. ומתוך כך הם מאפשרים לקצוות לתת את הטון.

עם זאת, כאשר אינך מסוגל להכריע בין הקצוות, בחירה בדרך האמצע הינה בבחינת "רע במיעוטו".

כאמור, האמצע ניזון מהקצוות. בלי קצוות, אין אמצע. בכל חברה זקוקים אנו לאנשים שיילחמו על שלמות ארץ ישראל, כמו שיילחמו על כבוד האדם. בכל חברה זקוקים אנו ל"משוגעים" שיקדישו את חייהם לביטחון המדינה (חיים בצל הפחד) אנשי חסד, אנשי רוח ועוד ועוד. אנשים כאלה שימלאו תפקיד שאנו איננו מסוגלים למלא; אנשים, שלעתים - גם אם רחוקות, ישמשו מודל להערצה וכבוד, גם אם נאמר עליהם: "אני? לא הייתי מסוגל לחיות ככה!". החוכמה היא אפוא לא לבטל את הקצה, מכיוון שתמיד יהיה קצה אחר. החכמה הינה לקחת את הטוב שבו ולשלב אותו יחד עם האידיאלים האחרים.

בחסידות מכנים תהליך כזה: "אהבת ישראל". קרי היכולת להכיל כל אחד, לא משנה באיזו דרגה או איזו רמה רוחנית הוא נמצא, לראות את נקודת הטוב שבו. ומכוח ראיית הטוב שבו, הוא עצמו כבר אינו מוקצה, ויתכן ודי יהיה בכך לשלול את עצם מיקומו כקצה. ישנם סיפורי חסידים מקסימים על אהבת ישראל. למשל, על הבעל שם טוב, שהיה ה"רבי של הגנבים"; או ההערצה העצומה שגילה לשריקתו של ילד באמצע תפילת ים כיפור, ועוד ועוד מאות סיפורים; ובדור האחרון, את הרב שלמה קרליבך זצ"ל, שהתחבר לכל ה"היפים", מכורי הסמים, ועוד, הגיע למקומות האפלים ביותר, ונתן לכל יהודי את ההרגשה שהוא מיוחד, ומכוח זה הצליח לרומם אותם, ממש מאשפתות. כל כך חסר לנו אחד כמוהו... ואכן, על פי החסידות, מי שיש לו אהבת ישראל גדולה יותר, מי שמסוגל להתחבר ליותר אנשים ולמצוא את נקודת הטוב שבהם (קרי - ככל שכוח ה"יסוד" שבו גדול יותר) - הוא גם צדיק יותר גדול.

גם על פי הפסיכולוגיה, תיקון של אדם הנמצא במצב בעייתי, כמו פרפקציוניזם, דיכאון וכדומה - יכול לבוא רק ממקום של קבלה, קרי ממקום של לקבל אותו כפי שהוא, ומתוך כך לסייע לו לצאת מהפינה בה הוא נמצא, ולקבל כוחות של תיקון (ובחסידות ידוע סיפורו של רבי נחמן מברסלב על האדם שחשב שהוא תרנגול "אינדיק").

אמנם, תהליך כזה של הכלה ועין טובה, מחייב לימוד ותרגול רב. מומלץ להתחיל בו עם האנשים הקרובים אלינו - עד כמה אנו מסוגלים לראות את הטוב שבהם? עד כמה אנו מסוגלים ללמד עליהם זכות? להכיל אותם? כן, גם את הילד הסורר, האישה הכועסת, ההורים הלוחצים וכו' וכו' - האם אנו מסוגלים להתחבר אליהם? להבין אותם? הם מהווים הסדנה שלנו לקבלת כוחות האחדות.