מדבריות הידע האינסופי - בדיקת מאפייני סגנון בסיפורה של שהם סמיט 'לבי אומר כי זיכרוני בוגד בי' 

מדבריות הידע האינסופי

בדיקת מאפייני סגנון בסיפורה של שהם סמיט 'לבי אומר כי זיכרוני בוגד בי'

סיפורה של שהם סמיט 'לבי אומר לי כי זיכרוני בוגד בי' מצוי בקובץ סיפורים קצרים בשם זה, שיצא לאור בשנת 1996. הספר הוא ספרה הראשון של סמיט, העוסקת לצד כתיבה לילדים ולמבוגרים גם בביקורת הספרות, בתרגום ובכתיבה עיתונאית.

בחרתי בסיפור זה  של סמיט לניתוח סגנוני כיוון שנראה היה לי שהעיסוק בלשון עצמה הוא המוקד בסיפורה, ורציתי לבדוק מה יש בו, בסיפור הזה, מלבד המצאות לשוניות והפגנת יכולת לשונית לשמה. 

מה מצאתי? מצאתי סיפור קטן ונוגע ללב על אישה הכמהה למעט שקט  ושלווה, לתמימות ולפשטות, ליכולת להריח, להביט ולהקשיב   - יכולת שאותה איבדה  במרוצה הבלתי פוסק  לרכישת  ידע ולכיבוש יעדים  ב'מדבריות הידע האין סופי' - ספור שהוא אולי גם סיפורו של האדם בן זמננו בעולם של התפוצצות הידע ושל מרדף מתמיד אחר ההצלחה, המחמיץ את העיקר במרדפו -  את  'היפים שבנופים' שמסביבו. 

במוקד הסיפור עומד הביטוי 'זיכרוני בוגד בי', הנעזר בביטוי 'לבי אומר לי' - שניהם מורדים מרום כיסאם המטפורי אל בסיסם המילולי והופכים לדמויות של ממש לצידה של המספרת, גיבורת הסיפור. 

יום אחד מתבשרת המספרת על ידי לבה שזיכרונה בוגד בה מתחת לאפה ממש. מאותו יום היא עוקבת אחריו בקדחתנות, אוכלת את עצמה (כמעט מילולית) , תופחת ובוכה ללא הפסק.  היעדרויותיו של זיכרונה הופכות תכופות יותר ויותר, והוא מחפש כל הזדמנות לצאת בהשתמשו בתירוץ המוכר שעליו לרוקן את הפח.  המספרת מחליטה לצאת למסע חיפוש אחריו  בניסיון להשיבו אליה ומוצאת אותו, לבסוף,  נסתר בקרן זווית. הוא מספר לה, שזהו מקום מפלטו מעבודת קטלוג הידע האינסופי שלה, ומציע לה לעיין באלבום התמונות של זיכרונותיה הראשונים.  הם יושבים יחדיו ומתבוננים בתמונת יום הולדתה הראשון  - תמונת ילדות תמימה שבה מבקרת המספרת עם אביה בקרקס - תמונה שיש בה ריחות,  מראות, קולות , טעמים ואוויר לנשימה. 

האמצעי הלשוני העיקרי בסיפור הוא כאמור המשחק הלשוני עם הביטויים שצוינו לעיל, אך יש בו אמצעים לשוניים רבים נוספים התורמים למשמעות הסיפור ומשמיעים את קולו של המחבר המובלע, והם נמצאים  בכל מישורי הלשון שבחנתי. 

הסיפור בנוי מתשעה קטעים קצרים, שכל אחד מהם בנוי מפסקה אחת או שתיים. הוא מסופר בגוף ראשון על ידי המספרת, גיבורת הסיפור.  האקספוזיציה כתובה בזמן הווה  ומכילה דיאלוג קצר בין המספרת לבין לבה, ואילו ההתרחשות הסיפורית, ה'עלילה', כתובה בזמן עבר. 

שפת הסיפור ביחס ללשון הביניים הניטרלית גבוהה מעט בחלקה, אך קשה לקבוע את 'גובהה' ביחס ללשון הז'אנר, כיוון שבימינו יש ללשון זו מנעד רחב מאד.לדעתי, הגיוון הרב  ברמות הלשון של הסיפור, כפי שנראה בהמשך, ממקם  את סמיט לצידן של כותבות חדות לשון כגיל הראבן ואורלי קסטל בלום ?  לעתים 'יורד' לשפתו של אתגר קרת, או  'עולה' לגבהיו של עמוס עוז ובני דורו. משחקה של סמיט בלשון נראה, מכל מקום,  כציר המרכזי לסיפור כולו. 

התרומה הבולטת ביותר לסיפור מצויה, ללא ספק,  במישור הלקסיקלי,  אך גם למישורים האחרים  יש חלק בעיצוב הסגנון ובתרומה למשמעות. אסקור את עיקרי ממצאיי על פי הסדר - ממישור ההגיים ו'מעלה' - אל מישור השיח. אסיים במישור הלקסיקלי שבו, כאמור, מצויים מאפיינים בולטים ביותר בסגנונה של המספרת.

1.    מאפיינים פונטיים במישור ההגיים

במישור זה מצאתי שני מאפיינים המעוררים תשומת לב:

א.   בחירת מילים היוצרות מצלול או חריזה, לדוגמה:

1)  ההברה 'בי' המופיעה במילים:  לבי, קרבי, בי,מופיעה שבע פעמים בקטע  הראשון.

2)    הצליל 'רות' והעיצור 'ר':  '...תולדותי המופקרות שורות שורות בקלסרים על הקירות.' (קטע שמיני)

3)  ההברה 'רוק' המביאה לשבירת ביטוי במשפט:  '...גירו את בלוטות הרוק לא לבולעם ולא לירוק'.

ב.   אסוציאציות הומופוניות המובילות  את הסיפור מרעיון לרעיון:

1)  הקיצני משנתי > משנתי סדורה (סוף קטע ראשון ותחילת קטע שני).

          2)  בלי שאמחה > בלי שאמחה דמעה (קטע שביעי).

במאפיינים אלה יש ביטוי לאוצר הרב המצוי 'במדבריות הידע האינסופי' הלשוני של המספרת (ושל המחברת המובלעת כמובן), להיותה מובלת על ידי אוצר זה וליכולת המשחק והיצירה שיש לה בזכותו.

2.  מאפיינים מורפולוגיים במישור הצורות

כללית, יש שימוש רב בכינויים חבורים, המעלה את רמת הלשון. בולטים בעיקר כינויי המושא החבורים:  להקיצני, פגשתיו, לקחו, לרוקנו, לבולעם, להפחידו,  להרכיבני, ומספר מקרים של סמיכות כפולה:  זוויתו של חדר קט;  שברירו של  עפעוף, ועוד. שני מקרים בלבד של כינויי שייכות פרודים: הילדות שלי, הראש שלי,והעובדה שבניגוד למצופה משפה גבוהה אין בחירה ברורה של מילת השלילה 'אין' בשלילת פעלים בהווה  (לא משקר, לא נעורים, לא עוזר  לעומת איני מאמינה,  אינה מאפשרת) מצביעים אולי אף הם על רצון להציג את המגוון כולו ועל אי מחויבות לרמת שפה אחת בלבד.

3.    מאפיינים במישור התחביר

במישור זה ניתן למצוא ניווט חופשי בין סוגים שונים של משפטים:  פשוט, מאוחה ומורכב, שלאף אחד מהם אין עדיפות ברורה בטקסט; בין משפטים תקניים לבין משפטים תת תקניים,  בין מילות קישור מרובדי לשון שונים המוצבות במקומן או שלא במקומן  ובין סימני פיסוק הנענים לכללים לבין אלה המוצבים באופן חופשי במקום שבו בחרה המחברת לשימם. כך למשל, בסוגיית התקינות  נמצא משפט תקני כ'ואז, לפני שאשקע סופית בתהומות הנשייה שאין מהן חזרה, החלטתי בכל זאת לפנות אל מצפונו של זיכרוני ולנסות להשיבו אלי' ; משפט לא תקני כ'קראתי שאספקה סדירה של גלוקוז משפרת את האימפוטנציה של הזיכרון ועוד יותר מזה אבקה אחת מסין, השד יודע מאשכים של מה זה עשוי' שהנושא הכולל הקטוע שבו אינו מתאים לנשוא במספר; משפט דבור ולא תקני כ'זה לא להאמין כמה שהסיפורים האלה חוזרים על עצמם'; פסוקית העומדת לבדה ללא חלקה העיקרי כ'כי בתולה הייתי מיום שפגשתיו', ואף מבע המופרד בנקודה  מהנושא והנשוא שלו כ'לא הפסקת סנדוויץ', ולא הפסקת חשמל, ולא ויקנד ובטח שלא חופשה שנתית - אואזיס של שקט במדבריות הידע האינסופי'.  בין מילות הקישור נמצא מילה תלמודית (שהרי), מילה מספרות ימי הביניים (הגם ש) לצד קישוריות עגה בת זמננו (שזה מה ש). בנספח מס' 3  ניתן לראות כי בכמחצית מבין המשפטים בטקסט יש ביטוי לחריגות כלשהי:  בפיסוק, בקישוריות, בהיעדר חלק תחבירי נדרש או בהתאם. מאחר שכתיבה ספרותית מאפשרת חירות תחבירית רבה, ניתן לייחס את מרבית החריגות לאותה חירות. עם זאת, ניתן אולי לראות בה גם הצגת מגוון המתריס שהכול לגיטימי בכתיבה ספרותית. 

שני הקטעים האחרונים של הסיפור מאופיינים בחזרה על מבנים תחביריים, התורמים, לדעתי, למשמעות הסיפור:  החזרה על המבנים:  'כל שטות וכל  אנקדוטה, כל דבר איוולת וכל פסיק ששמעתי' ;  'לא יום ולא לילה, ולא שלאף שטונדה. לא הפסקת סנדוויץ' ולא הפסקת חשמל, ולא ויקנד ובטח שלא חופשה שנתית' - יוצרת תחושת עומס ואינטנסיביות של מרוץ בלתי פוסק, ואילו החזרה על הפעלים בגוף שני בסוף הסיפור:  נכנסנו, ישבנו, נשמנו, הבטנו, הקשבנו, חיכינו ועל אלה בגוף ראשון:  השתוקקתי, ליקקתי, אכלתי, תורמת אף היא לתחושת המרוץ, אך מדגישה גם את כמיהתה של המספרת לחוות שוב את העולם באמצעות כל חושיה ולא להשתעבד למוחה בלבד.

4.  מאפיינים לקסיקליים

   הבחירות הלקסיקליות של מילים בודדות, של צרפים, של ביטויים ושל ניבים הן  הבחירות המגוונות ביותר בסיפור זה. הן באות לידי              ביטוי ברמת הלשון וברובדי הלשון, ויש בהן גם ייצוג לשפות שונות וביטויי משלב מייצגים. 

 בין הניבים והצרפים ניתן למצוא את 'טחו עיניו מראות', 'קצה נפשו', 'גילה את אזנו' מהמקרא לצד 'משנתו סדורה' מספרות התלמודים, 'הלך מדחי אל דחי' מספרות ימי הביניים, 'אין לו אח ורע', 'זיכרוני בוגד בי' 'עלה על גדותיו', 'מטבע שחוק' - ביטויים תקניים  של העברית החדשה, כנראה, שאת מקורם לא מצאתי, ו'אין אפס', 'אכל את עצמו', 'מתחת לאף', 'השד יודע', 'לא לבלוע ולא להקיא'  -  ביטויי סלנג או  ביטויים עממיים בני זמננו. 

כפי שציינתי בפתיחה, כמה מהביטויים  מקבלים בסיפור את משמעותם המילולית  הראשונית ('זיכרוני בוגד בי', 'לבי אומר לי' ואף 'אכלתי את עצמי המתקשר      לאכילה של ממש),  כמה מהם נשברים ומשובשים ('משעה שהפנה לבי את תשומתי',  'הידיעה שעל דעת עצמם יצאו מדעתי הוציאה את עצמי ממנה', 'לא לבלוע ולא לירוק', 'הלכתי ותפחתי מדחי אל דחי' , ולהאנשה תפקיד מרכזי בסיפור לצד הביטויים המוכרים יוצרת המחברת מטפורות מקוריות משלה:  'מדבריות הידע האינסופי' ו'קיסרות הקלסרים' שבהן ביטוי לנושאו המרכזי של הסיפור, ואף משבצת ארמזים  באופן אסוציאטיבי כ'סכר שכחה' מהשיר 'פגישה, חצי פגישה' של רחל  המשוררת ואולי אף ארמז לפסוק  המקראי 'כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת כשבא ומאומה לא-ישא בעמלו שילך בידו' (קהלת ה, 14) במשפט 'עירומים באנו אל  העולם ועירומים נצא ממנו'. ולבסוף, הדהוד לשפה משלבית של זוגיות בת זמננו אפשר למצוא במשפט:  'מה יכולתי לומר, שהוא לא נמצא?  שאני מרגישה שהוא לא איתי?  שהוא לא מספיק עוזר לי בבית?'

גם המילים הבודדות מייצגות מגוון של רמות לשון ושפות, והן מעורבות זו בזו, לעתים במשפט אחד. בין המילים העל תקניות ניתן למצוא, למשל, את 'כיליתי', 'כלום' (כמילת שאלה), 'נעורים'  ו'להקיצני', ובין המילים התת-תקניות נמצא את 'זיונים', 'מהצד', 'כל פסיק'. וכך למשל, במשפט 'כלום ייתכן שזה מה שמחפש זיכרוני, זיונים מהצד?'  נמצאות רמות הלשון זו לצד זו.

 ולצד המילים בעברית על רבדיה מגייסת המחברת גם מילים  ומושגים משפות שונות: 'שלאף שטונדה' מגרמנית, 'ויקנד' מאנגלית, 'אואזיס' מיוונית  ו'הידרוצפלוס', שהוא מונח רפואי מיוונית.  גם אלה מפגינים את שליטתה של המספרת במדבריות הידע האינסופי של הלשון. 

במישור הפונטי  הזכרתי אסוציאציות פונטיות המוליכות מרעיון לרעיון, שאותן ניתן להזכיר גם כאן, הפעם כאסוציאציות הומונימיות, ולהוסיף עליהן אסוציאציה פוליסמית בין הצירופים 'הפסקת סנדוויץ' ו'הפסקת חשמל' במבע:  'לא הפסקת סנדוויץ' ולא הפסקת חשמל, לא ויקנד ולא חופשה שנתית - אואזיס של שקט במדבריות הידע האינסופי'. מבע זה הוא גם דוגמה לסטייה מכללי ההצטרפות הסמנטית, המצויה  אף היא במספר מקומות בסיפור.

תרומת המאפיינים הלשוניים למשמעות.

נדמה שהמאפיין הסגנוני הבולט ביותר בסיפור הוא מגוון החומרים שהמחברת משחקת בהם ללא הרף בכל מישורי הלשון, גם על ידי שבירת כללי הדקדוק, הסמנטיקה והשיח. מבחינת הסיפור אפשר שמגוון זה משמש  עדות לידע האינסופי שהמספרת עסוקה בצבירתו ותובעת מזיכרונה לעסוק בקטלוגו יומם ולילה , ונדמה  שהעומס הרב מוסיף אפקט אירוני לדמותה של המספרת, הנזקקת לאוצר כה גדול כדי לספר את סיפורה הקטנטן. ה'גיחות' משפה תקנית וגבוהה,  השולטת במרבית הסיפור, לשפה תת-תקנית, עממית ודבורה ממחישות אולי את כמיהתה של המחברת למעט חופש מהתובענות האינטלקטואלית הבלתי פוסקת ולמגע בלתי  אמצעי וספונטני עם החיים.

 ומה מרמז המגוון לגבי רעיונותיו של המחבר המובלע? אולי יש במגוון, ויותר מכך בשבירת הכללים הלשוניים, מעין התרסה נגד כללים נוקשים המגבילים  את שפתנו ואת 'חופש הביטוי', או אפילו ניסיון לתעתע בנו ולקרוא תגר על הניסיון  (שעשיתי גם אני במאמר זה...) לחפש משמעויות נסתרות ביצירה?  כך או כך - יש בעומס הלשוני הרב כל כך על סיפור כה קטן ופשוט מעין לגלוג על מוסכמות הדור הקודם, התובעות תקניות ושפה גבוהה ועשירה בכתיבה ספרותית. תורמים לכך משחקי הלשון, היוצרים אפקט של שעשוע, הומור ואירוניה ביצירה.,