לוותר על עמדת הקורבן 

לוותר על עמדת הקורבן

מאת עירית לוי

תחושה של מסכנות וקורבנות היא בור עם שוליים חלקלקים שאפשר ליפול אליו בקלות רבה. אין אדם שלא פגש בשלב כזה או אחר את השוליים החלקלקים הללו - והחליק בהם. לפעמים אנחנו שוהים שם רק כמה רגעים, ולפעמים תקופות ארוכות; מנסים שוב ושוב להיחלץ מהבור, או לחלופין – נכנעים לכוח המשיכה הממכר שלו.

לקורבנות יש פנים רבות וביטויים רבים. היא יכולה להיות מופנית כלפי אנשים שאנחנו תופסים כאשמים, או להתבטא רק במערכת היחסים שלנו עם העולם, עם הנסיבות או עם אלוהים, בלי לכלול בה אשמים ספציפיים. היא יכולה לבוא לידי ביטוי כתלונות, מרמור, כעס כבוש או זעם מתפרץ. היא עשויה ללבוש צורה של רחמים עצמיים, תחושה של חוסר מזל מתמשך, הלך רוח של "כל העולם נגדי", או תפיסה שמתייגת דרך קבע אנשים אחרים כרעים ופוגעניים.

זוהי עמדה חמקמקה. לפעמים אנחנו חושבים שזהו: הבנו, למדנו ובגרנו – ולבור הזה לא ניפול שוב, אבל אז אנו מתעוררים יום אחד ומגלים שאנחנו אי-שם בפנים. אם כעסנו ולא הנחנו לכעס, אלא המשכנו להחזיק בו, אם המחשבות על כמה שהאדם האחר לא-בסדר המשיכו להטריד את מנוחתנו, אם מצאנו את עצמנו מתלוננים על משהו או על מישהו, בשקט לעצמנו או באוזני אדם אחר - סימן שזה קרה, שאנחנו שם.

למה זה קורה?

זה נראה כמו משהו ש"קורה לנו", כמו תחושה שמציפה אותנו ושאין לנו שליטה עליה, אבל למעשה זו אסטרטגיה שהנפש שלנו מאמצת כדי להיחלץ ממצוקה רגשית. אם ראינו את הסובבים אותנו משתמשים בה בשלבים מוקדמים של חיינו, הלגיטימציה לשימוש באסטרטגיה הזאת מקבלת משנה תוקף. אנחנו שולפים אותה מארגז הכלים שלנו כאשר אנחנו מנסים להשפיע על מציאות שאינה תואמת את הרצונות, את הצרכים או את הציפיות שלנו.

יש כמובן כמה דרכים להשפיע על מציאות לא רצויה, והשאלה היא באיזו דרך נבחר. אם אנחנו תופסים את עצמנו כקטנים וחלשים או חסרי אונים מול מצב מסוים או אדם מסוים - המסכנות, הקורבנות, הכעס והתלונות עשויים להיראות לנו טבעיים, כמו קרש ההצלה היחיד שיעזור לנו לעלות ולצוף מתוך החוויה המאיימת הזאת.

אנחנו לא עושים את זה בכוונה, אבל מנגנון ההגנה שלנו יודע שכעס עשוי לעורר במי שעומד מולנו פחד, תשומת לב, או רגשות אשמה – ובכך אולי להשפיע על המציאות לטובתנו. הוא יודע שהאשמה של אדם אחר תגרום לנו לחוש בעלי ערך, או לפחות - טובים יותר מאותו אדם. אנחנו מעדיפים לשלם את מחיר הקורבנות ולחוש שיש לנו כוח מסוים מאשר לוותר לגמרי, ובכך להעצים את תחושת חוסר האונים עד שתהפוך לתחושת אפסות בלתי ניתנת להכלה. למעשה מדובר בתגובה שלנפש שלנו יש סיבות טובות לבחור בה.

המחיר

המחיר הוא כבד. למעשה, ברגע שאנו ממקמים את עצמנו בעמדה של קורבן, אנחנו מחלישים את עצמנו. אנחנו בוחרים להיות אלה שעשו להם ופגעו בהם, ובאופן טבעי – להיות אלה שאפשר להמשיך לפגוע בהם. אנחנו משמרים את התפיסה הזאת גם בעיני עצמנו וגם בעיני אחרים. גבול שמוצב מתוך עמדה כזאת אינו נתפס כגבול אמיתי שיש לכבדו.

בנוסף, מתוך עמדת הקורבן קשה מאוד להשפיע על המציאות ולהניע את הגלגלים, או להגיב לסיטואציה בדרך יעילה. זוהי עמדה שיש בה פסיביות, תגובתיות, וחוויה של חוסר מסוגלות. כאשר בקשה שלנו יוצאת מתוך עמדה קורבנית, היא נשמעת מעורפלת ולא חד-משמעית ואינה מזמינה את השומע להיענות לה. לעתים היא מעודדת בדיוק את ההפך.

בסופו של דבר, ההחלשה המתמשכת הזאת מכרסמת בערך העצמי שלנו, גורמת לנו לסבל, וכאשר היא מחלחלת למערכות היחסים שלנו היא מרעילה אותן ומסיבה להן נזק רב. הכעס, הטינה והתלונות נראים כמו משהו שאנחנו מפנים כלפי האחרים, אבל למעשה אנחנו משגרים אותם אל עצמנו. אנחנו הם אלה שנשארים עם הטעם המריר בפה ומשלמים את כל המחירים הללו.

איך ליצור שינוי?

אז מה צריך לעשות כדי לוותר על עמדת הקורבן ולהתמקם בעמדה שיש בה עוצמה ולקיחת אחריות? ראשית, לשים לב להרגל האוטומטי – ולבחור באופן מודע לפעול אחרת כדי ליצור הרגל חדש. לשם כך עלינו לגלות מהי המשמעות של פעולה מתוך אחריות, עוצמה וזקיפות קומה. נדרש לברר מה המשמעות של לפעול אחרת: "איך להגיב?" "האם להגיב?" "איך לומר את זה מתוך עוצמה ולא מתוך קורבנות?" וכמובן, צריך ללמוד אוצר מילים פנימי חדש שתואם את ההתנהלות החדשה.

בד בבד עם שינוי ההרגל, כדאי להתייחס גם לרובד הרגשי, שהרי מלכתחילה הרובד הזה הוא שדחף אותנו לאמץ את האסטרטגיה ההיא. נדרש לברר עד כמה אנחנו שלמים עם הפרידה מהעמדה הישנה ומוכנים לה, ולחזק את העוגן הפנימי כדי להפסיק להישען עליה. עלינו לבסס את ההבנה שמגיע לנו שרצונותינו וצרכינו יכובדו, וגם – לגלות שיש בנו עוצמה ויכולת. כך, לאט-לאט, תוך כדי תנועה, תוך כדי ניסוי וטעייה, לגלות דרכים חדשות לחיות מתוכן.

אל המסע הזה צריך לצאת עם אורך רוח, משום שהנפש שלנו נוטה לאחוז בחוזקה באסטרטגיית הקורבן. אם ננסה לגרור את עצמנו משם בכוח בלי ליצור חלופה הולמת להתמודדות עם המציאות, יש סיכוי שנשיג את ההפך; שרק נחזק את הדפוס ונגביר את התסכול שלנו מולו. אם נטפל בדפוס הזה בסבלנות, אם נגלה חמלה והבנה כלפי עצמנו בכל פעם שזה קורה לנו שוב (ושוב), ונבין שאנחנו פועלים כך רק מתוך מצוקה והרגל – נוכל בהדרגה לוותר עליו לטובת דרכי התמודדות חדשות.