אימא!!!ראיתי מפלצת!!!!!
המפלצת היא יצור מכוער גדול שאינו מוכר לנו ובעיקר מפחיד מאד. כך גם המכשפה הרעה והמכוערת, היא יצור דוחה ומפחיד.בחיי היום יום אנו מקווים לא להיתקל , לא בזו ולא בזו. לילדנו אנו מסבירים פעמים רבות כי דמיות אלו נמצאות רק באגדות.
בחדר הטיפולים יש לנו הזדמנות להיפגש עם הדמיות המפחידות הללו בדרך קצת שונה ...
בטיפול אנו נפגשים עם חלקים שונים שבנו, חלקים מודעים יותר ומודעים פחות, חלקים שאנו אוהבים בעצמנו וחלקים פחות אהובים עלינו. כולנו היינו רוצים להאמין שאנחנו רק טובים ומטיבים אולם בכל אחד ואחת מאתנו קיימת לעיתים איזו "מכשפה". יונג כינה את החלק שאיננו אוהבים בעצמנו בשם ה"צל". יונג מסביר כי ה"צל" הוא חלק חשוב ובלתי נפרד מהיכולת לאינדיווידואציה ולהכרת המורכבות שבנו.
אתאר בקיצור שני מקרי טיפול, באישה ובילד שהשתמשו ואף נעזרו בדמיות של המכשפה והמפלצת .
יפית(שם בדוי), בת 38, נשואה +4 הרגישה שחוקה הן כאישה והן כאימא. בשיחות הראשונות סיפרה כי הדימוי שלה כילדה היה של "ילדה בעייתית", ומאז מרגישה צורך להוכיח את עצמה בכל תפקיד. גם בתור אימא היא מרגישה צורך להוכיח את האימהות הטובה שבה. אבל יחד עם זאת דווקא ברגעים הלא מתאימים היא לא מצליחה להוכיח זאת, ולהפך, באותם רגעים יוצאת ממנה ה"מכשפה" שבה.
באחת הפגישות הצעתי ליפית להתחפש לאותה "מכשפה" ולהציג את המונולוג של המכשפה. כשהייתה בתפקיד המכשפה יכלה יפית להרשות לעצמה לדבר בלשון ובעגה אחרת מאשר בדרך כלל. היא קללה ,צעקה והשתוללה .היא נתנה מקום לרגשות שאותם היא משתדלת בדרך כלל להסתיר ולכלוא בתוכה כי הרי הייתה זו המכשפה שדברה, צעקה והשתוללה ולא יפית- האישה והאם הטובה. בשיחה שלאחר מכן ציינה כי הרגישה במיוחד טוב כמכשפה מכיוון שלא הייתה צריכה להוכיח כי היא לא מכשפה ,ככל שהייתה יותר "מכשפתית" הרגישה טוב יותר בתפקיד. יחד עם זאת אמרה כי מצד אחד כאמור זו הייתה תחושה טובה ומשחררת אך בו זמנית העוצמות שלוו את התפקיד המכשפה גם הפחידו אותה מאד.
הפגישות הבאות עסקו בעיקר ביצירת דיאלוגים עם אותה "מכשפה" . נעזרנו בכובע המכשפה כמייצג סמלי שלה וכך ישבה יפית בכיסא אחד ונהלה שיחות עם המכשפה שיוצגה על ידי הכובע וישבה בכיסא אחר. באותן שיחות התברר כי אמנם המכשפה מפחידה אותה ,אבל לא פחות מכך, גם "יפית הטובה" מאיימת על ה"מכשפה", וככל שאותה מכשפה מרגישה מאוימת כך ההתפרצויות שלה תובעניות יותר.
לאחר תקופה מסוימת אמרה יפית כי בעצם מי שאמורה לנהל את השיחות עם המכשפה זו לא היא-"יפית הטובה" ,כפי שהגדירה את עצמה בהתחלה. אלא ,"יפית השפחה" - אותה נערה שבכדי להוכיח שאינה עושה רק בעיות היא יכולה גם לעזור להוריה ולמשפחה. .בכדי להיות שכזו הפכה את עצמה למעין "שפחה" שעשתה הכול בכדי להיחוות כטובה, ובעצם לא זכתה לשום עידוד.
השפחה והמכשפה המשיכו להיות הדמויות הפנימיות בתוכה גם כשבגרה והפכה לאשה ולאם ובעצם הקונפליקט העיקרי הוא ביניהן.
אחת הפגישות המשמעותיות הייתה כאשר הפכה את כובע המכשפה לפה גדול ושחור ובאותה הזדמנות בקשה לשנות את שמה של המכשפה ל"צועקת" ואילו ה"שפחה" הפכה להיות ה"שותקת" ומכאן המשך הטיפול נגע בזכותה להשמיע את קולה .עדיין היו מפגשים עם המכשפה, לעיתים קולה שנשמע הזכיר לה מאד את קול המכשפה , אך יחד עם זאת כבר לא הייתה דיכוטומיה כל כך גדולה בין ה"אם והאישה הטובה" לבין ה"מכשפה" . הכובע השחור של המכשפה היה גם זה שפותח את הפה בצעקה אך גם זה שפיו נאטם ואין לו אפשרות לזעוק את זעקתו. כך התווסף למכשפה גם פן נוסף שהיה יכול גם לעורר חמלה והבנה למצבה.
מישה (שם בדוי) בן 5, נמצא בגן שפתי. מישה ילד נאה, הופעתו תמיד מסודרת , והוא מתואר על ידי הגננת כילד שקט וסגור מנותק ממה שקורה בגן וכמעט ואינו יוצר קשרים עם הילדים האחרים.
בפגישתנו הראשונה בחר מישה תמונה של ילד עם דובי, ואמר: "הילד אומר לדובי שהוא מפחד מחיות גדולות שיכנסו אליו הביתה, הוא סוגר חזק חזק את הדלת אבל המפלצת הגדולה יכולה לשבור אותה"
בפגישה שלאחר מכן צייר מפלצת ואמר שזו מפלצת עם המון ידיים וקרניים ,אך מיד אח"כ קשקש על הציור ואמר: סגרה הכול בפנים, מסתירה את כל הציפורניים בתוך הבטן.
בפגישות הבאות עסק בבניית בתים שבתוכם השתוללו מפלצות חזקות ומפחידות שלא רצו לצאת מתוכו. במקביל נענה בשמחה להצעה להציג את המפלצת והיה עושה זאת תוך כדי מעורבות רגשית רבה ותוך כדי השמעת קולות חזקים ומפחידים .
הבית הסגור והמפלצות שסוגרות את עצמן בתוכו עלו בכל שלבי הטיפול והוו מוטיב מקשר בין הפגישות. לאחר תקופה ,נכנס בעצמו לתוך קופסת קרטון גדולה ואמר שהוא "כלב מפלצתי" , אני ישבתי בחוץ ואמרתי שאני אריה ושאלתי כאריה אם מותר לי להיכנס. הכלב המפלצתי לא הרשה לאריה להיכנס והשמיע קולות נביחה, אלא שהפעם הקולות היו חלשים יותר . לאחר זמן מה שנשמעו הקולות מבפנים והאריה חכה בחוץ , הוא פתח פתח הציץ, ושוב סגר. לאחר כמה דקות פתח שוב, אמר שזה רק חלון והשאיר פתוח. אח"כ פתח פתח נוסף שזו הייתה הדלת, ויצא עד לסף, ישב שם ואמר שהוא שומר הבית.
ספרתי לו ספור על תולעת שפלשה לביתו של הארנב כשהארנב לא היה בבית וכשהוא חזר התולעת שנתה את קולה לקול מפחיד ואמרה לו שהיא מפלצת חזקה שיכולה לנצח את כולם. הארנב פחד מאד וכך גם התן האריה והקרנף שבאו לעזור לו, עד שמקרה עברה במקום צפרדע שקראה ל"מפלצת "לבוא ולהילחם בה. התולעת הציצה לראות מי זו שלא מפחדת ממנה וכשהיא הציצה כל החיות ראו שהיא בעצם רק תולעת קטנה...
הצגנו את הסיפור תפקידים ואז מישה ביקש ממני לצייר לו תולעת. ציירתי לו את קווי המתאר והוא צבע. בדיוק רב בצבע אדום ונזהר לא לצאת מתוך קווי המתאר. תוך כדי צביעה הוא אמר: "היא כועסת כועסת אבל סוגרת את עצמה חזק, שאף אחד לא יראה..."
אח"כ לקח צבע כתום, הוסיף נקודות בצדי התולעת ואמר:" פה יש פתח קטן..." ,צייר את הארנב ליד התולעת, ובקש לצייר בעצמו את התולעת. הצביעה בציור שצייר בעצמו הייתה הרבה פחות מדויקת והנקודות של פתחי הכעס הפכו לעיגולים גדולים שדרכן הכעס יכול לצאת. .
במקביל ,בשיחות שניהלתי עם הגננת היא ציינה שמישה נעשה יותר פתוח ,מוכן להצטרף למשחקים של הילדים, ואפילו החל להשתתף מדי פעם בשיחות ואף מדי פעם רואים על פניו ניצוצות של חיוך וצחוק.
שני המקרים מראים את הפחד הטבעי והאנושי לפגוש את ה"מכשפה" או ה"מפלצת" הפנימית ואת ההתמודדות אתם שמביאה לצמיחה .
המפגש עם הצל הוא מפחיד ומאיים משום שהאדם נפגש עם חלקים שהוא אינו אוהב בעצמו ומוצא מספיק דרכים יצירתיות על מנת לא לפגוש אותם בעצמו זהו מפגש קשה וכואב ,אך בכדי שיוכל להתרחש תהליך טיפולי חייב להיות מפגש עם חלקים אלו. המקום הטיפולי הוא מקום מוגן שמאפשר פגישה שכזו, אך בנוסף לביטחון שמעניק המרחב הטיפולי, ההרחקה המטאפורית מהווה רובד נוסף של ביטחון והגנה מהחלקים המפחידים.
