יסוד זה זכיתי ללמוד מאומן אחד, לגבי היצירה והאומנות. אין טעם לצייר את הצרה והקושי בפני עצמם. אין להם זכות קיום לבדם. 'דבר ולא חצי דבר'. הרוע, חצי דבר שאינו שלם הוא. זהו עצם הרע, כפי שנתבאר. הטוב הוא הבלתי מוגבל והרע המוגבל, מוגדר ומצומצם. יצירה כזאת, חסרה, פגומה ופסולה היא. אדרבה, שעיקר כוונת האומן הוא להוציא יקר מזולל וליתן טהור מטמא. בקשת האור מתוך האפילה, הטוב בתוך הרוע והשלם מעולם החסר. כל יצירה, חותרת ושואפת לשרטט קווים א-לוהיים. 'אכן אתה א-ל מסתתר'. הסתר פנים, מביא את הרוע בעולם. היוצר מבקש לחשוף ולגלות כביכול את פני א-לוהים. אם כן, ודאי עליו לעמול, להגיע ולהציג תמונה שלמה כמיטב יכולתו. 'אמת' לשון תמימות ושלמות. 'אמת' מקיפה את כל אותיות אלף בית, משום שהאמת שלמה, לא חסרה. שיטה זו, מלמדת על אמונה. גם בעת צרה, הרי הוא מחדש חידושי תורה לאמיתה, אות הוא על ציפייתו לישועה. אין יצירותיו סותרים את המציאות אלא תואמים את האמת הנסתרת והנעלמת הפנימית. 'כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להיגלות'. זו רק שאלה של זמן. 'היום אם בקולו תשמעו'. באור זה יש לראות את כל מפעל הענק של תורה שבעל פה בימות גלותנו. רבותינו תנאים, אמוראים, סבוראים, גאונים, ראשונים, אחרונים, בנו, ביססו, שכללו ושיפצו ספרות נפלאה זו, באופן היותר נעלה. הכול מכוח אמונתם הגמורה ובטחונם השלמה בגאולה הקרובה:
תענית כא, א: ואמאי קרו ליה נחום איש גם זו - דכל מילתא דהוה סלקא ליה אמר גם זו לטובה. זימנא חדא בעו לשדורי ישראל דורון לבי קיסר, אמרו: מאן ייזיל? ייזיל נחום איש גם זו, דמלומד בניסין הוא. שדרו בידיה מלא סיפטא דאבנים טובות ומרגליות. אזל, בת בההוא דירא. בליליא קמו הנך דיוראי, ושקלינהו לסיפטיה ומלונהו עפרא. כי מטא התם [שרינהו לסיפטא, חזנהו דמלו עפרא] בעא מלכא למקטלינהו לכולהו. אמר: קא מחייכו בי יהודאי! [אמר: גם זו לטובה]. אתא אליהו, אדמי ליה כחד מינייהו, אמר ליה: דלמא הא עפרא מעפרא דאברהם אבוהון הוא, דכי הוה שדי עפרא - הוו סייפיה, גילי - הוו גירי, דכתיב יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו. הויא חדא מדינתא דלא מצו למיכבשה, בדקו מיניה וכבשוה, עיילו לבי גנזיה, ומלוהו לסיפטיה אבנים טובות ומרגליות ושדרוהו ביקרא רבה. כי אתו ביתו בההוא דיורא. אמרו ליה: מאי אייתית בהדך דעבדי לך יקרא כולי האי? אמר להו: מאי דשקלי מהכא אמטי להתם. סתרו לדירייהו ואמטינהו לבי מלכא, אמרו ליה: האי עפרא דאייתי הכא - מדידן הוא, בדקוה ולא אשכחוה, וקטלינהו להנך דיוראי כו'. וכן בסנהדרין.
תלמוד בבלי מסכת ברכות פרק ט – הרואה: אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר, וכן תנא משמיה דרבי עקיבא: לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד. כי הא, דרבי עקיבא דהוה קאזיל באורחא, מטא לההיא מתא, בעא אושפיזא לא יהבי ליה. אמר: כל דעביד רחמנא לטב. אזל ובת בדברא, והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא. אתא זיקא כבייה לשרגא, אתא שונרא אכליה לתרנגולא, אתא אריה אכלא לחמרא. אמר: כל דעביד רחמנא לטב. ביה בליליא אתא גייסא, שבייה למתא. אמר להו: לאו אמרי לכו כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה!
'ורבי עקיבא משחק'. סנהדרין קא, א: אמר רבה בר בר חנה: כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. אמר להן, חמה עזה יש בעולם. התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: למה אתה משחק? אמר להן: וכי מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: אפשר ספר תורה שרוי בצער, ולא נבכה? אמר להן: לכך אני משחק. כל זמן שאני רואה רבי, שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה, ואין שמנו מבאיש, ואין דובשנו מדביש, אמרתי: שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו. ועכשיו שאני רואה רבי בצער - אני שמח. אמר לו: עקיבא, כלום חיסרתי מן התורה כולה? - אמר לו: לימדתנו רבינו כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה - טוב ולא יחטא.
תלמוד בבלי מסכת מכות פרק ג - אלו הן הלוקין: וכבר היה ר"ג ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי מפלטה [ברחוק] מאה ועשרים מיל, והתחילו בוכין, ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי א-להינו שרוף באש ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם.
כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו: והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו, וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב: לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו',] בזכריה כתיב: עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו.
תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ט: רבי עקיבה הווה קיים מיתדין קומי טונוס טרופוס הרשע רחתת ענתה דקרית שמע שרי קרי קרית שמע וגחך אמר ליה סבא אי חרש את אי מבעט בייסורין את אמר ליה תיפח רוחיה דההוא גברא לא חרש אנא ולא מבעט בייסורין אנא אלא כל יומי קריתי פסוק זה והייתי מצטער ואומר אימתי יבואו שלשתן לידי ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך רחמתיה בכל לבי ורחמתיה בכל ממוני ובכל נפשי לא הוה בדיקה לי וכדון דמטת בכל נפשי והגיעה זמן קרית שמע ולא אפלגא דעתי לפום כן אנא קרי וגחך לא הספיק לומר עד שפרחה נשמתו. וכן בירושלמי סוטה.
גישתו האופטימיסטית הנצחית של רבי עקיבא אשר קיבל מרבו נחום איש גם זו, אין שורשה ח"ו באוטופיות הזייתית, מנותקת ותלושה מן המציאות העובדתית אלא 'נהפוך הוא'. רבי עקיבא היטב לראות, מבעד לרדידות השטחיות העולמית. הוא הבין לעומקם של דברים וירד לסוף דעת משמעות תופעות החיים. כך זכה להעמיד את התורה בעולם השמם: יבמות סב, ב: ר"ע אומר: למד תורה בילדותו - ילמוד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו - יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנא': בבקר זרע את זרעך וגו'. אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. רש"י: שמם - שנשתכחה תורה. ע"כ.
גם בזה, נבדלו האומנות והמדע. מידה זו ירש רבי עקיבא מנחום איש גם זו ולא שייכת בצד גירותו אשר תרמה את חלקו המדעי בתורה כמו שנתבאר. המדע האובייקטיבי כביכול, רואה את העולם מחולק לטוב ורע. שחוק על הרע היא תגובה בלתי מדעית בעליל. מבחינה מחקרית, יש לבכות על הרע. 'למה אתה משחק'. 'מפני מה אתה משחק'. או להבדיל 'אי חרש את אי מבעט ביסורין את'. רק אומן גדול ברמתו של רבי עקיבא, יכול להפוך בנפשו את תכלית הרוע לתכלית הטוב: 'כל יומי קריתי פסוק זה והייתי מצטער ואומר אימתי יבואו שלשתן לידי כו'.
כך מצינו בספר אמונה ובטחון לחזון איש - פרק ב א. טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים במושג בטחון. שם בטחון המשמש למדה מהוללה ועיקרית בפי החסידים, נסתובבה במושג חובה להאמין - בכל מקרה שפוגש האדם והעמידתו לקראת עתיד בלתי מוכרע ושני דרכים בעתיד, אחת טובה ולא שניה - כי בטח יהיה הטוב, ואם מסתפק וחושש על היפוך הטוב הוא מחוסר בטחון: ואין הוראה זו בבטחון נכונה, שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד אין העתיד מוכרע, כי מי יודע משפטי ד' וגמולותיו ית':
אבל ענין הבטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאתו ית', ובהיות פעולת האמונה על עורקי החיים היא בכלל מדות בני אדם, וכשם שמדת הענוה ומדת הרחמים וכיוצא בהן מן המדות אין להם ממקרי צורת הגשם, שצורת הגשם קשורה בקצב ובמדה, ואם תפסיד קצבה תופסד צורתה, וכלי שבור אינו כלי אלא חרס, אבל מדות בני אדם מתחלפות למדרגות נעלות זמ"ז, ולכל איש ישר יש ממדת ענוה וממדת הרחמים, אבל אין בני אדם משתוין בזה, והם זה למעלה מזה, כן מדת האמונה יש בה מדרגות זה למעלה מזה וקטני אמנה ג"כ בכלל מאמינים, כיון שאינם בכלל הכופרים והמינים, אבל אמונתם חלושה, ואין פעולת אמונה שולטת עליהם, רק נגד עבירות היותר מפורסמות ואשר כל הצבור נזהרים בהן, ומהן שאמונתם יותר חזקה ופעולתה יותר ניכרת: וכן ההתחלפות למעלות ומדרגות פשוטה על קהל הצדיקים החיים באמונתם בכללותם אבל נבדלים בפרטיותם זה למעלה מזה וזה למעלה מזה:
וכאשר האדם נפגש במקרה אשר לפי הנוהג שבעולם צפוי' אליו סכנה מדרכי הטבע לפחוד מטבעת העולם, וקשת רוחו ירפהו מלזכור שאין המקרה אדוניה לנו ושאין מעצור לד' מלהושיעו ולהכן מסבבים שיחליפו את כל המסובבים, וההבלגה בשעה הקשה הלזו ולהשרות בקרבו את האמת הידועה כי אין כאן לפניו שום פגע רע מיד המקרה רק הכל מאתו ית' בין לטוב בין למוטב, ואשר שרש אמונתו מפיגה פחדתו ונותנת לו אמץ להאמין באפשרות ההצלה, ושאין לפניו נטיה לרעה יותר מנטיה לטובה, ענין זה יקראוהו מדת הבטחון:
וממדת הבטחון להעמיד עצמו על נקודת האמונה אף בהעלותו על מחשבתו צד היסורים ושיהי' לבו ער כי לא המקרה פגעתו, שאין מקרה בעולם כלל רק הכל מאתו ית', וכמו שאמרו לולינוס ופפוס ואנו נתחייבנו כו' ואם אין אתה הורגנו הרבה הורגים יש לו למקום והרבה דובים כו', וכל זה ממדת הבטחון: גם עילות של ההצלה שטבעת בני האדם להשתדל בהן משתנות אצל הבוטח, כי תחת לרדוף אחר נדיבים ושרים ולבקש תחבולות שוא, יפשפש הבוטח במעשיו ויפנה את לבו לתשובה תפלה וצדקה להעביר את רוע הגזירה:
ב. ולהאמור האמונה והבטחון אחת היא, רק האמונה היא המבט הכללי של בעליה, והבטחון המבט של המאמין על עצמו, האמונה בבחינת הלכה, והבטחון בבחינת מעשה וכו':
ז. יש עוד ממדת הבטחון, כי על הבוטח שורה רוח הקדש ומתלוה עמו רוח עוז המבשרו כי אמנם יעזרהו ד', וכמו שאמר דוד המלך ע"ה אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה וגו', וזה ענין מתחלף לפי מעלת הבוטח ורב קדשו.:
בספר אגרת על הבטחון עמוד נ' אות י"ז במאמר המוסגר: ושמעתי דמשום הכי כאשר יצא לאור הקונטרס הנ"ל אחר פטירתו של מרן זללה"ה, והגיע לידיו של רבן של כל ישראל מאור הדורות ועמוד התורה היראה והאמונה רשכבה"ג הגאון רבינו יצחק זאב הלוי זצוק"ל זי"ע, אמר הוא ד'אינו כן' וכו'. ע"כ.
מבחינה מדעית מחקרית, אין מקום לביטחון על הטוב הפשוט והברור דווקא, שהרי כשם שיכול להיות טוב, כך יכול להיות רע ח"ו. 'אין הבטחה לצדיקים בעולם הזה' ו'שמא יגרום החטא'. אבל האומן, מתעלה מעל גישה גלויה זו. ודאי שאינו יכול לדעת ולחזות מראש בדיוק ובוודאות איך יתפתחו בעניינים, ברם מתדבק ומתחבר הוא בליבו אל מקור הטוב והמטיב ואין לו ספק שיהיה טוב. בפשטות ומסתמא, טוב בעולם הזה כמשמעו ואם לא, אז ודאי יהיה טוב לעולם הבא ולעתיד לבוא.
לגופו של עניין, הנה כבר הרחיבו שלושה ראשונים כמלאכים מעניין הביטחון, הלא הם בעל חובות הלבבות בשער הביטחון הנחשב מרא דשמעתא זו, רבינו אברהם בן רמב"ם בספר המספיק לעובדי ה' פרק על הביטחון, רבינו יונה בפירוש משלי. יש להאריך הרבה בהאי עניינא, אך זה ברור כי פשטות המקראות כולם ודברי חז"ל, ראשונים ואחרונים היא בודאי שלא כדעת חזון איש ובחינם נדחקו אברכי הדור ליישב את דעתו, בהני שינויי דחיקי ובכל מחיר. רק בספר המספיק הנ"ל מצינו דברים דומים לשיטת רבי אברהם בעל חזון איש, ברם המעיין היטב יראה שלא שלל אלא את הביטחון בניסים. בעצם הרי חזון איש גופיה מודה, שדעתו מחודשת ונוגדת את המקובל מקדם בלב רבים.
עומק משמעות הדברים לפי דרכינו הוא 'אשר הא-לוהים עשה את האדם ישר' - 'ולישרי לב שמחה'. האדם מטבעו, שמח וטוב לב. מידות העצבות, הפחד והדאגה, מנוגדות הן לבריאת האדם. 'וטוב לב משתה תמיד'. 'פחדו בציון חטאים רעדה אחזה חנפים'. 'דאגה בלב איש ישחנה ודבר טוב ישמחנה'. הביטחון בה' מולד ומובנה, בעצם עיקר שיעור קומת האדם.
