יראת שמיים מהווה אחת המעלות הנפשיות העליונות ביותר: ברכות ו, ב: ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל אדם שיש בו יראת שמים - דבריו נשמעין, שנאמר: סוף דבר הכל נשמע את הא-להים ירא וגו'. מאי כי זה כל האדם? אמר רבי אלעזר: אמר הקדוש ברוך הוא: כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה. רבי אבא בר כהנא אמר: שקול זה כנגד כל העולם כולו. רבי שמעון בן עזאי אומר, ואמרי לה רבי שמעון בן זומא אומר: כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה. ע"כ.
אך מהי יראת שמיים? כיצד היא מתבטאת, במה היא מתגלה, ואיך נוכל להגדירה. מסתבר שמעולם לא היה מהות היראה מובנת מאליה ותמיד טרחו יגעו ועמלו בהבנתה. תהלים: יראו את יקוק קדשיו כי אין מחסור ליראיו: כפירים רשו ורעבו ודרשי יקוק לא יחסרו כל טוב: לכו בנים שמעו לי יראת יקוק אלמדכם: מי האיש החפץ חיים אהב ימים לראות טוב: נצר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה: סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו: ספר מסילת ישרים - הקדמת הרב המחבר זצ"ל: הוא מה שאמר שלמה: אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה'. אינו אומר אז תבין פילוסופיה, אז תבין תכונה, אז תבין רפואה, אז תבין דינים, אז תבין הלכות, אלא אז תבין יראת ה'. הרי לך, שלהבין היראה צריך לבקש אותה ככסף ולחפש אותה כמטמונים כו'. והנה הכתוב אומר: הן יראת ה' היא חכמה, ואמרו רבותינו ז"ל: "הן" אחת, שכן בלשון יוני קורין ל"אחת" הן. הרי שהיראה היא חכמה והיא לבדה חכמה, וודאי שאין נקרא חכמה מה שאין בו עיון. אך האמת היא, כי עיון גדול צריך על כל הדברים האלה לדעת אותם באמת ולא על צד הדמיון והסברה הכוזבת, כל שכן לקנות אותם ולהשיגם:
תפיסת היראה כהתנהגות צדקנית קיצונית, ודאי אינה נכונה. הרי הרבה מעשים, מסופקים הם אם טובים הם בעיני א-לוהים או רעים. אין שני בני אדם בעלי דרך אחת ומה שטוב לזה רע לזה וכן להיפך. מה שטוב בנסיבות מסוימות, רע בסיטואציה אחרת ולהיפך. ישנם דברים התלויים בכוונתם, אם מחשבת מטרתו טובה, גם האמצעי מקודש ואם תכליתו לא טובה, הרי אף מעשהו פסול. לפיכך לא ניתן בשום אופן להצביע על דרך חיים ספציפית, כעל שיטה בלעדית של יראת שמיים:
תענית כב, א: רבי ברוקא חוזאה הוה שכיח בשוקא דבי לפט, הוה שכיח אליהו גביה, אמר ליה: איכא בהאי שוקא בר עלמא דאתי? - אמר ליה: לא. אדהכי והכי חזא לההוא גברא דהוה סיים מסאני אוכמי, ולא רמי חוטא דתכלתא בגלימיה. אמר ליה: האי בר עלמא דאתי הוא. רהט בתריה, אמר ליה: מאי עובדך? - אמר ליה: זיל האידנא ותא למחר. למחר אמר ליה: מאי עובדך? - אמר ליה: זנדוקנא אנא, ואסרנא גברי לחוד ונשי לחוד, ורמינא פורייאי בין הני להני כי היכי דלא ליתו לידי איסורא. כי חזינא בת ישראל דיהבי נכרים עלה עינייהו מסרנא נפשאי ומצילנא לה. יומא חד הוות נערה מאורסה גבן דיהבו בה נכרים עינייהו, שקלי דורדייא דחמרא ושדאי לה בשיפולה, ואמרי: דיסתנא היא. אמר ליה: מאי טעמא לית לך חוטי ורמית מסאני אוכמי? - אמר ליה עיילנא ונפיקנא ביני נכרים כי היכי דלא לידעו דיהודאה אנא, כי הוו גזרי גזירתא מודענא להו לרבנן, ובעו רחמי ומבטלי לגזירתייהו. ומאי טעמא כי אמינא לך אנא מאי עובדך ואמרת לי זיל האידנא ותא למחר? - אמר ליה: בההיא שעתא גזרי גזירתא, ואמינא ברישא איזיל ואשמע להו לרבנן דלבעי רחמי עלה דמילתא. אדהכי והכי אתו הנך תרי [אחי]. אמר ליה: הנך נמי בני עלמא דאתי נינהו. אזל לגבייהו. אמר להו: מאי עובדייכו? - אמרו ליה: אינשי בדוחי אנן, מבדחינן עציבי. אי נמי, כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדייהו - טרחינן ועבדינן להו שלמא.
רש"י: רב ברוקא חוזאה - שהיה מבי חוזאי. דבי לפט - מקום. אמר ליה - רב ברוקא לאליהו: מי איכא בהאי שוקא כו'. מסאני אוכמי - מנעלים שחורים, שלא כמנהג היהודים. ולא רמי חוטא - לא הטיל ציצית בטליתו. אמר ליה - אליהו לרב ברוקא: האי בר עלמא דאתי הוא. קרא ליה - רב ברוקא לההוא גברא. זנדוקנא - שומר בית האסורין. רמינא פורייאי כו' - מטיל אני מטתי בין אנשים לנשים. דיהבי נכרים עינייהו עלה - בעלי בית האסורים. איתרמי נערה כו' - דהויא בבית הסוהר. דורדיא דחמרא - שמרים של יין, האדומים כדם. בשיפולה - בשולי בגדיה. דיסתנא - דרך נשים לה, ומאוסה היא, והוא לשון פרסי. אמר ליה - אליהו לרב ברוקא: הני נמי בני עלמא דאתי נינהו. בדוחי - שמחים, ומשמחים בני אדם. טרחינן - במילי דבדיחותא בינייהו. עד דעבדי שלמא - שהן דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת וכו': הבאת שלום בין אדם לחבירו. ע"כ.
כאן מבואר כי הדרך לעולם הבא, עוברת לעיתים דרכים לא קונבנציונאליות, דוגמת ההוא גברא שנראה היה כגוי גמור ועבר על מצות ציצית או כמו הנך תרי אחי שהיו אינשי בדוחי או ליצנים עליזים, לכאורה תכונה מנוגדת בתכלית ליראת שמיים ומשם דווקא זכו לחיי העולם הבא.
החמרה בכל מחיר, בודאי אינה מורה על יראת שמיים: ספר חובות הלבבות הקדמה: וידעתי, כי כמה שכרים אבדו בעבור המורא, וכמה חסרונים גרם אותם הפחד, וזכרתי דברי האומר: מן הזהירות שלא תרבה להזהר כו'. ע"כ. גם מסילת ישרים מרחיב בנושא.
ביאור הגר"א - משלי: הולך בישרו ירא ה' כי כל אדם צריך לילך בדרכו הצריך לו כי אין מידת בני אדם שוים זה לזה ומחמת זה הוא רגיל בעבירה הבא באותו מידה וצריך לגדור עצמו מאוד בזה מה שאין חבירו צריך לזו השמירה וחבירו צריך לדבר אחר ולכן הולך בישרו בדרך היושר שלו אע"פ שבעיני הבריות הוא רע כי אינן יודעין מה שהוא צריך ואף על פי כן הוא הולך בישרו הוא ירא ה' כי מתיירא הוא שלא יבא לידי עבירה מחמת טבעו הרגיל בו. ונלוז דרכיו אבל מי שמעקם דרכיו הצריכין לו בשביל להתגאות בעיני הבריות לעשות דבר שישר בעיניהם אף על פי שאליו הוא רע ובא מחמת זה לידי עבירה. בזהו הקב"ה יודע מה שהוא צריך והוא אינו עושה הצריך לו ועושה הישר בעיני הבריות הרי עליו יראת בשר ודם ואין עליו יראת ה' והוא כמו שאמרו למה החמירה בגנב יותר מגזלן כי זה השוה וכו' וזה לא השוה כו'. ע"כ.
גם עשיית רצון ה' אינה יכולה לשמש כהגדרת היראה, שהרי מהות רצון ה' אינה פשוטה כלל. משלי: דרך אויל ישר בעיניו ושמע לעצה חכם: כל דרך איש ישר בעיניו ותכן לבות יקוק: הרבה אנשים בטוחים שיודעים את רצון ה' וטועים מאוד.
לכן אנו מציעים על פי המקורות דלקמן, להגדיר את היראה בהתאמצות. 'אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך'. המשתדל ומתאמץ ומתחזק בכל כוחו תמיד, לעמוד על רצון ה' ממנו באופן אישי, בכל רגע נתון, והמתמסר לקיים את אשר הבין בכל יכולתו, הוא ירא שמיים. לפי זה אין היראה תלויה במעשים מסוימים או בדרך ידועה אלא בגברא דהיינו באדם. כנות האדם, מוכנותו ועבודתו בכל כוחו, להשיג את אשר ה' שואל מעימו, היא הקובעת ולא התוצאות או הפעולות בשטח:
פרשת ויצא: ויאמר להן ראה אנכי את פני אביכן כי איננו אלי כתמל שלשם ואלהי אבי היה עמדי: ואתנה ידעתן כי בכל כחי עבדתי את אביכן: ואביכן התל בי והחלף את משכרתי עשרת מנים ולא נתנו א-להים להרע עמדי: רות: ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה: איוב: ויאחז צדיק דרכו וטהר ידים יסיף אמץ: משלי: אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה: אז תבין יראת יקוק ודעת א-להים תמצא: גבר חכם בעוז ואיש דעת מאמץ כח: חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרעותיה: קהלת: כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הלך שמה: דברי הימים: וככל כחי הכינותי לבית א-להי הזהב לזהב והכסף לכסף והנחשת לנחשת הברזל לברזל והעצים לעצים אבני שהם ומלואים אבני פוך ורקמה וכל אבן יקרה ואבני שיש לרב:
תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ט: הה"ד ושבואל בן גרשום בן משה נגיד על האוצרות שבואל ששב אל א-ל בכל לבו ובכל כחו. מסכת סנהדרין פרק יא: שבואל ששב לא-ל בכל כוחו.
ברכות לב, ב: תנו רבנן, ארבעה צריכין חזוק ואלו הן: תורה, ומעשים טובים, תפילה ודרך ארץ. תורה ומעשים טובים מנין - שנאמר רק חזק ואמץ מאד לשמר ולעשות ככל התורה. חזק - בתורה, ואמץ - במעשים טובים. תפלה מנין - שנאמר קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'; דרך ארץ מנין - שנאמר חזק ונתחזק בעד עמנו וגו'. רש"י: צריכין חזוק - שיתחזק אדם בהם תמיד בכל כחו. נו, ב: תניא: אין מראין דלועין אלא למי שהוא ירא שמים בכל כחו.
שבת קיט, ב: אמר רבי יהושע בן לוי: כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו - קורעין לו גזר דינו, שנאמר בפרע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'. מאי טעמא בפרע פרעות - משום דברכו ה'. רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אפילו יש בו שמץ של עבודה זרה - מוחלין לו, כתיב הכא בפרע פרעות וכתיב התם כי פרע הוא. אמר ריש לקיש: כל העונה אמן בכל כחו - פותחין לו שערי גן עדן, שנאמר פתחו שערים ויבא גוי צדיק שמר אמנים. אל תיקרי שמר אמנים אלא שאומרים אמן. מאי אמן? - אמר רבי חנינא: א-ל מלך נאמן. תוספות: כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו - פי' בכל כוונתו וכן פירש רש"י ור"י אומר דיש בפסיקתא במעשה דר' ישמעאל בן אלישע דקאמר התם כשישראל נכנסים לבתי כנסיות ואומרים יהא שמיה רבא מברך בקול רם מבטלים גזירות קשות.
ספר אמונה ובטחון לחזון איש - פרק ד א. תורת המדות העמידו חכמי היראה לפרק מיוחד בשלמות העבודה, ואף שקדו עליהם לפרקם למדות מספר, כמו כעס, גאוה, תאוה, אהבת הכבוד, אהבת הנצוח, נקמה, צרות עין וכיוצא בהן, ומרב ההרגל נקבע בלב רבים שבאמת השלימות היא בעלת אברים נפרדים, ואמנם זה אמת מצד חלי הנפש ומצד מערכת הקרב כנגד משחתותם, אבל בשרשם אין כאן רק מדה אחת טובה ומדה אחת רעה, המדה הרעה היא ההזנחה את החיים הטבעים על מהלכם הטבעי, ובלי כל השתדלות ישתלם במדות הרעות כולן, יהי' כעסן מצוין, נוקם מצוין, גאה מצוין וכן הלאה, לא יחסר לו מכל המדות הרעות שמנו חכמים מאומה: והמדה הטובה היא ההסכמה המוחלטת לבכר את הרגש המוסרי על רגש התאוני ומנקודה זו הוא לוחם נגד כל מדות הרעות יחד, ולא יתכן שתהיה הסכמה זו לחצאין, שזה האיש אשר אור השכל וסגולת הנפש הקיצוהו וישפיעו עליו לבחירת הטוב, הוא שואף בשעה הטובה לטוב בלי מצרים ואינו רואה שבע לנפשו בכל הטוב שיעשה, והוא רואה עולם נצחי בלתי קץ ובלתי תכלית, וכרגע יתעב כל מדות רעות יחד:
ברכות סג, א: דרש בר קפרא: איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה - בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך. אמר רבא: אפילו לדבר עבירה, וגירסת עין יעקב, אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי. רש"י: בכל דרכיך - אפילו לעבור עבירה. דעהו - תן לב אם צורך מצוה הוא, כגון אליהו בהר הכרמל - עבור עליה. ע"כ. זוהי דוגמה טובה ליראת שמיים, שבכל דרכיו הרי הוא מבקש ומחפש תמיד את נקודת האמונה והיראה.
