לא מלילה בן-יהודה ייאמר עוד שמך, כי אם הילארי קלינטון! מאמר ראשון
לפניכם טיסת סיור בשני מאמרים על סוגיית הכינויים והשמות הבדויים. על פי המסורת, "לכל אדם יש שם", אבל מאז ומתמיד, ובמאה ה-21 כפל כפליים, לא מאחורי כל שם יש האדם שנולד בשם הזה, וגם לא הוא האדם הנושא בפועל את השם, הכינוי, או השם הבדוי. השלכות הדבר יכולות להיות הרבה פחות קלות ערך ממה שאולי מגיע לתודעתנו בחיינו היומיומיים. הדיון מתחיל באלוהים ועובר לבני אדם, לאבות האומה, לספורטאים ולאפיפיורים, לאמנים, ללוחמי מחתרת ולאמני לחימה, ומסתיים בפרשת עשרות מיליוני שמות בדויים וחדירה באמצעות האינרטנט למאגרי סימני הזיהוי של מיליוני בני אדם, ובסימנים מדאיגים לכך שאחד מפירות האינטרנט, לטוב או לרע, הוא ששמו של האדם, וגם לא סימני הזיהוי היחידאים שלו (דרכון, מספר כרטיס האשראי, ססמת משתמש) כבר לא מבצרו.
מצב השם האלוהי
בפתח הדברים על חשיבותו העצומה של השם נרמוז על נושא גדול וכביר, הוא שמותיו וכינוייו של אלוהים. כה מעורר יראה העניין הזה, עד שאחד משמותיו המקובלים הוא פשוט "השם" (ברוך השם, בעזרת השם).
כשמשה רבנו ביקש לפנות אל העם בשם אלוהים שנגלה אליו בסנה הבוער ואחר כך על הר סיני, הוא חשש שבלי בלי שיינתן לו שם להפנות אליו, הם לא יכירו בתוקף השליחות: "ויאמר משה אל-האלוהים 'הנה אנוכי בא אל-בני ישראל ואמרתי להם אלוהי אבותיכם שלחני אליכם; ואמרו-לי מה-שמו מה אומר אליהם'. ויאמר אלוהים אל-משה 'אהיה אשר אהיה'; ויאמר כה תאמר לבני ישראל '**אהיה שלחני אליכם'. ויאמר עוד אלוהים אל-משה 'כה-תאמר אל-בני ישראל **יהוה, **אלוהי אבותיכם **אלוהי אברהם **אלוהי יצחק ו**אלהי יעקב שלחני אליכם'; זה-שמי לעולם וזה זכרי לדור דור". (שמות ג)
אפילו בפסוקים אלו שמו של אלוהי ישראל מופיע בשלוש צורות: אהיה, יהוה, ואלוהי... [מוויקיפדיה] יתר על כן, ביהדות יש שמות וכינויים רבים לאלוהים, המבטאים ביטויי יחס שונים כלפיו. דווקא בגלל הגדרת המהות העליונה של מושג האלוהים, שלפי התפיסה הדתית נמצא מעבר למושג המילולי האנושי -- לא די במושגים יחידים בשפה להכיל את כל מהותו. השמות העיקריים הם "השם המפורש" (יהוה); אדוני -- מלשון אדנות, בעלות והשגחה על העולם; אל ונגזרותיו, אלוה ואלוהים -- לייחס לו עוצמה, כוח ויכולת; אהיה, שדי -- אלוהים שמתגלה בטבע; וצבאות -- אלוהי צבאות ישראל -- אך יש לזה גם מקור נוסף שהוא בורא כל צבאות עולם, כלומר, צבא השמים, צבא הים וצבא היבשה. שם זה מבטא את גדולתו ועוצמתו של אלוהים [הראשונה שביטאה שם זה הייתה חנה בתפילתה]; השם -- כדי לא לבטא את השם המפורש; הקדוש ברוך הוא (הקב"ה) -- להורות שהוא נבדל לגמרי מהעולם הפיזיקלי שלא כפי התפיסה השפינוזית.
בין הכינויים הנפוצים פחות ניתן למנות את אל עליון, אלוהי האלוהים -- לייחס לו את העליונות על כל דבר; מלך מלכי המלכים, מלך העולם, המלך הקדוש, רבונו של עולם (אדונו של העולם), רבון העולמים -- להורות על מלכותו הגבוהה ממלכותם של כל המלכים; הבורא או הבורא יתברך שמו -- להורות שהבריאה נעשתה לפי רצונו והכוונתו; מגן אבות -- להורות שהוא היה אלוהי האבות ומגינם; מי שאמר והיה העולם, חי וקיים, אבינו מלכנו, שוכן מרומים, יושב הכרובים, צור ישראל -- להורות שהוא חוזקם של ישראל; הכול יכול -- להורות על יכולתו האינסופית והלא מוגבלת; המקום -- איזכור עמום למקום המקדש החרב, או לכך שהוא טרנסצנדנטלי ולא אימננטי (שהוא מקום לעולם ואין העולם מקום לו); אבא, אבאל'ה, ואפילו הכינוי הסתמי - יוסי, שבא להורות על השם המפורש (סנהדרין פרק ז', משנה ה'); דרך נפוצה נוספת היא הרמיזה בגוף שלישי בהוספת המילה 'יתברך' ('הבורא יתברך', 'ברצונו יתברך' וכדומה).
יהודים מאמינים נמנעים מלשאת את שם האלוהים לשווא. לכן ימנעו בשיחת חולין או כתיבה מלנקוב בשמותיו השונים. נהוג להשתמש בכינוי: "אלוקים", "הקדוש ברוך הוא" (הקב"ה), "מי שאמר והיה העולם" ועוד. נמנעים אפילו מהאותיות המופיעות בשם המפורש, לכן בספירה העברית אין "יה" אלא "ט"ו" עבור "15" ו"ט"ז" עבור 16. כאשר מופיעות אותיות אלה בסוף מילה נוהגים להשמיט את האות "הא" ולסמן במקומה גרש, לדוגמה: "אשתי שתחי'".
התפיסה הרוחנית של משמעות השם
להבנת החשיבות הגדולה של שמות אלוהים ואדם, מלכים ופשוטי עם, מדוע שלא נתחיל בהתחלה, בהקשר של בחירת השם לתינוק הנולד, ואת העקרונות הללו אין מניעה להחיל על השם שאולי תבחרו לעצמכם כשתרצו להשתמש בחופש הניתן לכם על פי חוק.
קרן כהן כותבת בין היתר כך במאמר "בחירת שמות לתינוקות, או מהי משמעות השם והשפעתו בחיינו" שפרסמה באתר "מאמרים": "ביקום פועלים כוחות אנרגטיים שונים, בתיאום או שלא בתיאום זה עם זה. בין כוחות אלה כלולים גרמי השמים (הכוכבים -- אסטרולוגיה) והמספרים (נומרולוגיה). לכל אחד מהם התדר והרטט האנרגטיים המצטרפים אל אלה של האותיות ויוצרים סוג של קוד סודי למנעול תיבת האוצרות של כל אדם. אני נוטה לתאר את הצירוף של שם האדם, תאריך הלידה ושעת הלידה לתכנית אדריכלית של בית הנשמה בחיים. הכוכבים, האותיות והמספרים יוצרים יחד את התכנית האדריכלית של נפש האדם, וכך הם בעצם מסרטטים את תכנית המתאר של חייו. [...] הצירוף הייחודי של השם ושם המשפחה + תאריך הלידה + שעת הלידה מסרטט את קווי המתאר, ואילו ההענקה והלמידה בתהליך ההתפתחות והצמיחה משמשים כר למימוש הפוטנציאל ולבחירות האישיות השונות".
אבותינו, אברהם-אברם, שריי-שרה ויעקב-ישראל
כמה מהרגעים הגדולים של כינון עם ישראל כרוכים בשינויי שם שמשמעותם הרוחנית עצומה, בין שההחלטה על השינוי הייתה אלוהית ובין שהייתה אנושית. השמות אברהם, שרה וישראל ניתנו לאבותינו מטעם אלוהים ברגעי מפנה בחייהם הרוחניים.
הברית וההבטחה האלוהית לאברהם כרוכים בשינוי קטן לכאורה אך משמעותי מאוד של שמו: "ולא-יקרא עוד את-שמך אברם, והיה שמך אברהם, כי אב-המון גוים נתתיך". באותה הזדמנות, בלי הסבר מפורט, אלוהים מודיע גם על שינוי בשמה של שרה: "שריי אשתך לא-תקרא את-שמה שרי כי שרה שמה".
כשיעקב מצליח לרמות את אביו ולהשיג את הברכה שהייתה מיועדת לעשו, יצחק אולי אינו מזהה את בנו בגלל תעלול התחפושת (הידים ידי עשו), אבל את שמות בניו הוא יודע: "לב ויאמר לו יצחק אביו מי-אתה ויאמר אני בנך בכרך עשו". וכשמע עשו את-דברי שאחיו לקח ברכתו במרמה הוא מצביע על השם: לו "הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את-בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי!" ענייני השמות ממשיכים ללוות את הרגעים הגדולים בחיי יעקב: אחרי חלום הסולם הוא נפעם, ולציון האירוע הוא משנה את שם המקום שבו התרחש: "ויקרא את-שם-המקום ההוא בית-אל ואולם לוז שם-העיר לראשנה".
ואחרי שנים רבות, אחרי מאבקו של יעקב עם ה"איש", היריב המנוצח מברך אותו: "ויאמר: לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם-ישראל, כי-שרית עם-אלוהים ועם-אנשים ותוכל. וישאל יעקב ויאמר: הגידה-נא שמך! ויאמר למה זה תשאל לשמי? ויברך אתו שם". ויעקב קורא למקום בשם חדש: "ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי-ראיתי אלוהים פנים אל-פנים ותנצל נפשי". ונוסח אחר מייחס את השינוי (בלי הסבר) לאלוהים עצמו: "וירא אלוהים אל-יעקב עוד בבאו מפדן ארם ויברך אותו. ויאמר-לו אלוהים שמך יעקב לא-ייקרא שמך עוד יעקב כי אם-ישראל יהיה שמך. ויקרא את-שמו ישראל".
ניסיון לאונס: בשביל זה נגאלו ישראל ממצרים
עניין ראשון של מצוות שינוי השמות היהודיים על ידי פרעה הוא השם שנתן ליוסף: צפנת פענח, וכמסופר, שם זה ניתן ברוח הערכתו העצומה של פרעה ליוסף: "ויאמר פרעה אל-יוסף אחרי הודיע אלוהים אותך את-כל-זאת אין-נבון וחכם כמוך. [...] ויסר פרעה את-טבעתו מעל ידו ויתן אתה על-יד יוסף וילבש אתו בגדי-שש וישם רבד הזהב על-צווארו. וירכב אתו במרכבת המשנה אשר-לו ויקראו לפניו אברך ונתון אתו על כל-ארץ מצרים. [...] ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח ויתן-לו את-אסנת בת-פוטי פרע כהן אן לאישה, ויצא יוסף על-ארץ מצרים".
לא יצאו שנים רבות, ודרישותיהם של המצרים, על פי המדרש, לבשו אדרת אחרת.
[מועתק מעבודתה היפה של אמירה גולדשטוף (פרנק), "שינוי השם במקרא", פרק מתוך עבודת גמר בנושא: שמות ומשמעותם, באתר "דעת".] "אמר רב הונא משום בר קפרא: בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שינו את שמם וכו'. ראובן ושמעון ירדו, ראובן ושמעון עלו. לא היו קוראים ליהודה -- רופא, ולא לראובן לוליאני, ולא ליוסף ליסטים, ולא לבנימין אלכסנדרי" (ויקרא רבה פרשה לב). [...וכל זאת אף על פי ש]חכמי מצרים ידעו היטב עד כמה עצום הוא תוקף השם של אדם. עד כמה חזק הוא החיבור שיש בין השם למהות האדם. עד כמה גדולה ההשפעה שיש לאדם מכוח שמו. אחת מן העצות של חכמי מצרים כדי להטות את לב ישראל, הייתה לשנות את שמותיהם, לעקור מהם את השמות העבריים שהביאו עמהם מבית אבא ישראל סבא ולהעניק להם תחתיהם שמות חדשים אשר יביאו לטמיעת ישראל בין המצרים. [...]
[ואחר כך:] כך מצינו בספר "מעינה של תורה" שהביא בשם הרב צבי אלימלך מרינוב על הפסוק "ויאמר מלך מצרים למיילדות העבריות אשר שם האחת וגו'" (שמות א', טו): וקשה; שלא נתבאר בכתוב מה אמר להן, וביאר הרצ"א: "שיודע היה פרעה כי כל זמן שהמיילדות יהיו נקראות בשמותיהן העבריים יוכבד ומרים, לא יוכל לבוא אליהן בהצעה אכזרית של המתת ילדי ישראל, לפיכך ציוה עליהן תחילה לשנות את שמותיהן לשפרה ופועה, סבור היה לכשיהיו נקראות בשמות מצריים ישפיע הדבר על הלך רוחן וישנה את מהותן ואופיין עד אשר תהיינה מסוגלות לרצוח את ילדי ישראל, רק אז נתן להן את הצו השני: 'אם בן הוא והמיתן אותו', כי כל עצמו של האדם הוא שמו, טמיעת השם משפיעה מאוד על טמיעה פנימית של הרוח והאופי".
שמות מטעם: עיברות שמות בשנים הראשונות לקום המדינה
המגמה האגרסיבית של ממשלת ישראל אחרי הקמת המדינה הייתה לתבוע מנציגיה לייצגה בעולם בשמות עבריים, בייחוד מאנשי משרד החוץ ומנציגי הספורט של המדינה הצעירה.
[ממאמרו של ד"ר חגי חריף באתר וינגייט, "ההיסטוריה הלועזית של הספורטאים העבריים"]: באותה תקופה עשו משרד ראש הממשלה ומשרד החוץ יד אחת עם ראשי ארגוני הספורט בסוגיית השמות, בנימוק שכשאתה קורא בחו"ל שמות של חברי קבוצת ספורט ישראלית ורואה לפניך בליל שמות רוסיים, פולניים וגרמניים - אין אתה יודע עם איזה עם נמנים אלה ואיזה אומה בעולם הם מייצגים. הדברים מגיעים לחילול שם ישראל ברבים, ויש למנוע הישנות ביזיונות כאלה בכל מחיר.
כשהופיעו שחקני נבחרת הכדורגל של ישראל במוסקבה ביולי 1956 במשחק שבו נחלו תבוסה מוחצת 0-5, שיחקו בשורותיה יעקב הוד (חודורוב), דוד כרמל (קרמר), נחום פלד (סטלמך), אמציה לביא (לבקוביץ), יוסף מירום (מרימוביץ), בנימין רון (רבינוביץ), יצחק נחמיה (נחמיאס) ואחרים, בעלי שמות עבריים: שאול מתניה, יצחק שניאור ומשה חלדי.
המשורר נתן אלתרמן התייחס למפגש המרתק במדורו "הטור השביעי", בעיתון "דבר", אולם בחר להכתירו דווקא בכותרת "איבנוב ורבינוביץ", אולי מאחר ששמו הלועזי של השחקן הישראלי "דיבר" יותר להמוני היהודים שנהרו להתמודדות מכל רחבי ברית-המועצות: "איני יודע אם הרגיש מפגן הכדורגל כי מקבל כמין מכת-חשמל הוא, בהשתלב בו מדי פעם מחדש יחדיו שני השמות הקלאסיים הללו. אבל עובדה היא: צליל מוכר ועמוס-הד של קורות-עת ושל פרקי ספרות ושל הווי ונוף היה חולף ביעף בהישמע מן הרמקול דווקא השם רבינוביץ בצירוף עם איבנוב... כי רבינוביץ מתערב והוא אגוז קשה שאין פיצוח לו, ואין בו אחיזה ותפס... כי אף שתוצאות התחרות הם בינתיים חמישה ברורים ומפורשים כנגד אפס, עוד הוא ניכר בכל וגם נבדל מכל ועצמותו המפורשה כמין יתוש היא... ומדי פעם נתקלים בו ברחבי האצטדיון גם איבנוב, גם סימוניאן וגם טטושין".
מדינה חופשית בחירת שם לפי רצון האזרח: דבר המחוקק
כיום מצבנו טוב יחסית: כל אזרח חופשי לקרוא לעצמו בשם שלבו חפץ בו, ובייחוד בהקשר של שינוי שם אחרי נישואין. נוסח הודעת משרד הפנים בעניין זה:
"הודעה בדבר בחירת שם: בגיר, מעל גיל 18, רשאי לשנות את שם משפחתו ושמו הפרטי. שינוי זה טעון אישור משרד הפנים. מי ששינה שמו לא ישוב וישנה את שמו, לפי חוק, ?7 שנים אלא באישורו של שר הפנים. [...]
על פי חוק השמות, כל אחד מבני הזוג שהשתנה מצבו האישי עקב נישואין, גירושין או התאלמנות יכול להודיע לאחר דיווח על שינוי מצב אישי איזה שם משפחה יישא מעת השינוי לפי החלופות באות:
*** להמשיך ולשאת ברציפות את שם המשפחה;
*** או לשוב ולשאת כל שם משפחה שנשאת בעבר וללא מגבלה מבחינת בחירות חוזרות לבחור את שם המשפחה הנוכחי של בן/בת הזוג;
*** לצרף את שם משפחה של בן/בת הזוג לשם המשפחה הנוכחי של המבקש;
*** לצרף שם משפחה חדש לשמות הנוכחיים של שני בני הזוג;
*** לבחור בחירה משותפת של שם חדש אחרי הנישואין.
לביצוע הפעולה עליך למלא הטפסים הבאים: טופס רישום ישראלי השוהה בחו"ל; טופס הודעה בדבר בחירת שם".
***
מה יעשה אדם כשניתן לו לבחור לעצמו שם, על דרכים אחרות -- מלבד הדרך הרשמית של הרישום במשרד הפנים -- טקסיות, ממסדיות, פרטיות, תמימות, ערמומיות, ואפילו פליליות, של החלפת שמות, ובייחוד בעולם הווירטואלי של האינטרנט, ועל הסיכוי שהאפשרויות הללו ינוצלו לא רק לטובה אלא לפעמים מאוד לרעה -- במאמר הבא!
לפניכם טיסת סיור בשני מאמרים על סוגיית הכינויים והשמות הבדויים. על פי המסורת, "לכל אדם יש שם", אבל מאז ומתמיד, ובמאה ה-21 כפל כפליים, לא מאחורי כל שם יש האדם שנולד בשם הזה, וגם לא הוא האדם הנושא בפועל את השם, הכינוי, או השם הבדוי. השלכות הדבר יכולות להיות הרבה פחות קלות ערך ממה שאולי מגיע לתודעתנו בחיינו היומיומיים. הדיון מתחיל באלוהים ועובר לבני אדם, לאבות האומה, לספורטאים ולאפיפיורים, לאמנים, ללוחמי מחתרת ולאמני לחימה, ומסתיים בפרשת עשרות מיליוני שמות בדויים וחדירה באמצעות האינרטנט למאגרי סימני הזיהוי של מיליוני בני אדם, ובסימנים מדאיגים לכך שאחד מפירות האינטרנט, לטוב או לרע, הוא ששמו של האדם, וגם לא סימני הזיהוי היחידאים שלו (דרכון, מספר כרטיס האשראי, ססמת משתמש) כבר לא מבצרו.
מצב השם האלוהי
בפתח הדברים על חשיבותו העצומה של השם נרמוז על נושא גדול וכביר, הוא שמותיו וכינוייו של אלוהים. כה מעורר יראה העניין הזה, עד שאחד משמותיו המקובלים הוא פשוט "השם" (ברוך השם, בעזרת השם).
כשמשה רבנו ביקש לפנות אל העם בשם אלוהים שנגלה אליו בסנה הבוער ואחר כך על הר סיני, הוא חשש שבלי בלי שיינתן לו שם להפנות אליו, הם לא יכירו בתוקף השליחות: "ויאמר משה אל-האלוהים 'הנה אנוכי בא אל-בני ישראל ואמרתי להם אלוהי אבותיכם שלחני אליכם; ואמרו-לי מה-שמו מה אומר אליהם'. ויאמר אלוהים אל-משה 'אהיה אשר אהיה'; ויאמר כה תאמר לבני ישראל '**אהיה שלחני אליכם'. ויאמר עוד אלוהים אל-משה 'כה-תאמר אל-בני ישראל **יהוה, **אלוהי אבותיכם **אלוהי אברהם **אלוהי יצחק ו**אלהי יעקב שלחני אליכם'; זה-שמי לעולם וזה זכרי לדור דור". (שמות ג)
אפילו בפסוקים אלו שמו של אלוהי ישראל מופיע בשלוש צורות: אהיה, יהוה, ואלוהי... [מוויקיפדיה] יתר על כן, ביהדות יש שמות וכינויים רבים לאלוהים, המבטאים ביטויי יחס שונים כלפיו. דווקא בגלל הגדרת המהות העליונה של מושג האלוהים, שלפי התפיסה הדתית נמצא מעבר למושג המילולי האנושי -- לא די במושגים יחידים בשפה להכיל את כל מהותו. השמות העיקריים הם "השם המפורש" (יהוה); אדוני -- מלשון אדנות, בעלות והשגחה על העולם; אל ונגזרותיו, אלוה ואלוהים -- לייחס לו עוצמה, כוח ויכולת; אהיה, שדי -- אלוהים שמתגלה בטבע; וצבאות -- אלוהי צבאות ישראל -- אך יש לזה גם מקור נוסף שהוא בורא כל צבאות עולם, כלומר, צבא השמים, צבא הים וצבא היבשה. שם זה מבטא את גדולתו ועוצמתו של אלוהים [הראשונה שביטאה שם זה הייתה חנה בתפילתה]; השם -- כדי לא לבטא את השם המפורש; הקדוש ברוך הוא (הקב"ה) -- להורות שהוא נבדל לגמרי מהעולם הפיזיקלי שלא כפי התפיסה השפינוזית.
בין הכינויים הנפוצים פחות ניתן למנות את אל עליון, אלוהי האלוהים -- לייחס לו את העליונות על כל דבר; מלך מלכי המלכים, מלך העולם, המלך הקדוש, רבונו של עולם (אדונו של העולם), רבון העולמים -- להורות על מלכותו הגבוהה ממלכותם של כל המלכים; הבורא או הבורא יתברך שמו -- להורות שהבריאה נעשתה לפי רצונו והכוונתו; מגן אבות -- להורות שהוא היה אלוהי האבות ומגינם; מי שאמר והיה העולם, חי וקיים, אבינו מלכנו, שוכן מרומים, יושב הכרובים, צור ישראל -- להורות שהוא חוזקם של ישראל; הכול יכול -- להורות על יכולתו האינסופית והלא מוגבלת; המקום -- איזכור עמום למקום המקדש החרב, או לכך שהוא טרנסצנדנטלי ולא אימננטי (שהוא מקום לעולם ואין העולם מקום לו); אבא, אבאל'ה, ואפילו הכינוי הסתמי - יוסי, שבא להורות על השם המפורש (סנהדרין פרק ז', משנה ה'); דרך נפוצה נוספת היא הרמיזה בגוף שלישי בהוספת המילה 'יתברך' ('הבורא יתברך', 'ברצונו יתברך' וכדומה).
יהודים מאמינים נמנעים מלשאת את שם האלוהים לשווא. לכן ימנעו בשיחת חולין או כתיבה מלנקוב בשמותיו השונים. נהוג להשתמש בכינוי: "אלוקים", "הקדוש ברוך הוא" (הקב"ה), "מי שאמר והיה העולם" ועוד. נמנעים אפילו מהאותיות המופיעות בשם המפורש, לכן בספירה העברית אין "יה" אלא "ט"ו" עבור "15" ו"ט"ז" עבור 16. כאשר מופיעות אותיות אלה בסוף מילה נוהגים להשמיט את האות "הא" ולסמן במקומה גרש, לדוגמה: "אשתי שתחי'".
התפיסה הרוחנית של משמעות השם
להבנת החשיבות הגדולה של שמות אלוהים ואדם, מלכים ופשוטי עם, מדוע שלא נתחיל בהתחלה, בהקשר של בחירת השם לתינוק הנולד, ואת העקרונות הללו אין מניעה להחיל על השם שאולי תבחרו לעצמכם כשתרצו להשתמש בחופש הניתן לכם על פי חוק.
קרן כהן כותבת בין היתר כך במאמר "בחירת שמות לתינוקות, או מהי משמעות השם והשפעתו בחיינו" שפרסמה באתר "מאמרים": "ביקום פועלים כוחות אנרגטיים שונים, בתיאום או שלא בתיאום זה עם זה. בין כוחות אלה כלולים גרמי השמים (הכוכבים -- אסטרולוגיה) והמספרים (נומרולוגיה). לכל אחד מהם התדר והרטט האנרגטיים המצטרפים אל אלה של האותיות ויוצרים סוג של קוד סודי למנעול תיבת האוצרות של כל אדם. אני נוטה לתאר את הצירוף של שם האדם, תאריך הלידה ושעת הלידה לתכנית אדריכלית של בית הנשמה בחיים. הכוכבים, האותיות והמספרים יוצרים יחד את התכנית האדריכלית של נפש האדם, וכך הם בעצם מסרטטים את תכנית המתאר של חייו. [...] הצירוף הייחודי של השם ושם המשפחה + תאריך הלידה + שעת הלידה מסרטט את קווי המתאר, ואילו ההענקה והלמידה בתהליך ההתפתחות והצמיחה משמשים כר למימוש הפוטנציאל ולבחירות האישיות השונות".
אבותינו, אברהם-אברם, שריי-שרה ויעקב-ישראל
כמה מהרגעים הגדולים של כינון עם ישראל כרוכים בשינויי שם שמשמעותם הרוחנית עצומה, בין שההחלטה על השינוי הייתה אלוהית ובין שהייתה אנושית. השמות אברהם, שרה וישראל ניתנו לאבותינו מטעם אלוהים ברגעי מפנה בחייהם הרוחניים.
הברית וההבטחה האלוהית לאברהם כרוכים בשינוי קטן לכאורה אך משמעותי מאוד של שמו: "ולא-יקרא עוד את-שמך אברם, והיה שמך אברהם, כי אב-המון גוים נתתיך". באותה הזדמנות, בלי הסבר מפורט, אלוהים מודיע גם על שינוי בשמה של שרה: "שריי אשתך לא-תקרא את-שמה שרי כי שרה שמה".
כשיעקב מצליח לרמות את אביו ולהשיג את הברכה שהייתה מיועדת לעשו, יצחק אולי אינו מזהה את בנו בגלל תעלול התחפושת (הידים ידי עשו), אבל את שמות בניו הוא יודע: "לב ויאמר לו יצחק אביו מי-אתה ויאמר אני בנך בכרך עשו". וכשמע עשו את-דברי שאחיו לקח ברכתו במרמה הוא מצביע על השם: לו "הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את-בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי!" ענייני השמות ממשיכים ללוות את הרגעים הגדולים בחיי יעקב: אחרי חלום הסולם הוא נפעם, ולציון האירוע הוא משנה את שם המקום שבו התרחש: "ויקרא את-שם-המקום ההוא בית-אל ואולם לוז שם-העיר לראשנה".
ואחרי שנים רבות, אחרי מאבקו של יעקב עם ה"איש", היריב המנוצח מברך אותו: "ויאמר: לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם-ישראל, כי-שרית עם-אלוהים ועם-אנשים ותוכל. וישאל יעקב ויאמר: הגידה-נא שמך! ויאמר למה זה תשאל לשמי? ויברך אתו שם". ויעקב קורא למקום בשם חדש: "ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי-ראיתי אלוהים פנים אל-פנים ותנצל נפשי". ונוסח אחר מייחס את השינוי (בלי הסבר) לאלוהים עצמו: "וירא אלוהים אל-יעקב עוד בבאו מפדן ארם ויברך אותו. ויאמר-לו אלוהים שמך יעקב לא-ייקרא שמך עוד יעקב כי אם-ישראל יהיה שמך. ויקרא את-שמו ישראל".
ניסיון לאונס: בשביל זה נגאלו ישראל ממצרים
עניין ראשון של מצוות שינוי השמות היהודיים על ידי פרעה הוא השם שנתן ליוסף: צפנת פענח, וכמסופר, שם זה ניתן ברוח הערכתו העצומה של פרעה ליוסף: "ויאמר פרעה אל-יוסף אחרי הודיע אלוהים אותך את-כל-זאת אין-נבון וחכם כמוך. [...] ויסר פרעה את-טבעתו מעל ידו ויתן אתה על-יד יוסף וילבש אתו בגדי-שש וישם רבד הזהב על-צווארו. וירכב אתו במרכבת המשנה אשר-לו ויקראו לפניו אברך ונתון אתו על כל-ארץ מצרים. [...] ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח ויתן-לו את-אסנת בת-פוטי פרע כהן אן לאישה, ויצא יוסף על-ארץ מצרים".
לא יצאו שנים רבות, ודרישותיהם של המצרים, על פי המדרש, לבשו אדרת אחרת.
[מועתק מעבודתה היפה של אמירה גולדשטוף (פרנק), "שינוי השם במקרא", פרק מתוך עבודת גמר בנושא: שמות ומשמעותם, באתר "דעת".] "אמר רב הונא משום בר קפרא: בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שינו את שמם וכו'. ראובן ושמעון ירדו, ראובן ושמעון עלו. לא היו קוראים ליהודה -- רופא, ולא לראובן לוליאני, ולא ליוסף ליסטים, ולא לבנימין אלכסנדרי" (ויקרא רבה פרשה לב). [...וכל זאת אף על פי ש]חכמי מצרים ידעו היטב עד כמה עצום הוא תוקף השם של אדם. עד כמה חזק הוא החיבור שיש בין השם למהות האדם. עד כמה גדולה ההשפעה שיש לאדם מכוח שמו. אחת מן העצות של חכמי מצרים כדי להטות את לב ישראל, הייתה לשנות את שמותיהם, לעקור מהם את השמות העבריים שהביאו עמהם מבית אבא ישראל סבא ולהעניק להם תחתיהם שמות חדשים אשר יביאו לטמיעת ישראל בין המצרים. [...]
[ואחר כך:] כך מצינו בספר "מעינה של תורה" שהביא בשם הרב צבי אלימלך מרינוב על הפסוק "ויאמר מלך מצרים למיילדות העבריות אשר שם האחת וגו'" (שמות א', טו): וקשה; שלא נתבאר בכתוב מה אמר להן, וביאר הרצ"א: "שיודע היה פרעה כי כל זמן שהמיילדות יהיו נקראות בשמותיהן העבריים יוכבד ומרים, לא יוכל לבוא אליהן בהצעה אכזרית של המתת ילדי ישראל, לפיכך ציוה עליהן תחילה לשנות את שמותיהן לשפרה ופועה, סבור היה לכשיהיו נקראות בשמות מצריים ישפיע הדבר על הלך רוחן וישנה את מהותן ואופיין עד אשר תהיינה מסוגלות לרצוח את ילדי ישראל, רק אז נתן להן את הצו השני: 'אם בן הוא והמיתן אותו', כי כל עצמו של האדם הוא שמו, טמיעת השם משפיעה מאוד על טמיעה פנימית של הרוח והאופי".
שמות מטעם: עיברות שמות בשנים הראשונות לקום המדינה
המגמה האגרסיבית של ממשלת ישראל אחרי הקמת המדינה הייתה לתבוע מנציגיה לייצגה בעולם בשמות עבריים, בייחוד מאנשי משרד החוץ ומנציגי הספורט של המדינה הצעירה.
[ממאמרו של ד"ר חגי חריף באתר וינגייט, "ההיסטוריה הלועזית של הספורטאים העבריים"]: באותה תקופה עשו משרד ראש הממשלה ומשרד החוץ יד אחת עם ראשי ארגוני הספורט בסוגיית השמות, בנימוק שכשאתה קורא בחו"ל שמות של חברי קבוצת ספורט ישראלית ורואה לפניך בליל שמות רוסיים, פולניים וגרמניים - אין אתה יודע עם איזה עם נמנים אלה ואיזה אומה בעולם הם מייצגים. הדברים מגיעים לחילול שם ישראל ברבים, ויש למנוע הישנות ביזיונות כאלה בכל מחיר.
כשהופיעו שחקני נבחרת הכדורגל של ישראל במוסקבה ביולי 1956 במשחק שבו נחלו תבוסה מוחצת 0-5, שיחקו בשורותיה יעקב הוד (חודורוב), דוד כרמל (קרמר), נחום פלד (סטלמך), אמציה לביא (לבקוביץ), יוסף מירום (מרימוביץ), בנימין רון (רבינוביץ), יצחק נחמיה (נחמיאס) ואחרים, בעלי שמות עבריים: שאול מתניה, יצחק שניאור ומשה חלדי.
המשורר נתן אלתרמן התייחס למפגש המרתק במדורו "הטור השביעי", בעיתון "דבר", אולם בחר להכתירו דווקא בכותרת "איבנוב ורבינוביץ", אולי מאחר ששמו הלועזי של השחקן הישראלי "דיבר" יותר להמוני היהודים שנהרו להתמודדות מכל רחבי ברית-המועצות: "איני יודע אם הרגיש מפגן הכדורגל כי מקבל כמין מכת-חשמל הוא, בהשתלב בו מדי פעם מחדש יחדיו שני השמות הקלאסיים הללו. אבל עובדה היא: צליל מוכר ועמוס-הד של קורות-עת ושל פרקי ספרות ושל הווי ונוף היה חולף ביעף בהישמע מן הרמקול דווקא השם רבינוביץ בצירוף עם איבנוב... כי רבינוביץ מתערב והוא אגוז קשה שאין פיצוח לו, ואין בו אחיזה ותפס... כי אף שתוצאות התחרות הם בינתיים חמישה ברורים ומפורשים כנגד אפס, עוד הוא ניכר בכל וגם נבדל מכל ועצמותו המפורשה כמין יתוש היא... ומדי פעם נתקלים בו ברחבי האצטדיון גם איבנוב, גם סימוניאן וגם טטושין".
מדינה חופשית בחירת שם לפי רצון האזרח: דבר המחוקק
כיום מצבנו טוב יחסית: כל אזרח חופשי לקרוא לעצמו בשם שלבו חפץ בו, ובייחוד בהקשר של שינוי שם אחרי נישואין. נוסח הודעת משרד הפנים בעניין זה:
"הודעה בדבר בחירת שם: בגיר, מעל גיל 18, רשאי לשנות את שם משפחתו ושמו הפרטי. שינוי זה טעון אישור משרד הפנים. מי ששינה שמו לא ישוב וישנה את שמו, לפי חוק, ?7 שנים אלא באישורו של שר הפנים. [...]
על פי חוק השמות, כל אחד מבני הזוג שהשתנה מצבו האישי עקב נישואין, גירושין או התאלמנות יכול להודיע לאחר דיווח על שינוי מצב אישי איזה שם משפחה יישא מעת השינוי לפי החלופות באות:
*** להמשיך ולשאת ברציפות את שם המשפחה;
*** או לשוב ולשאת כל שם משפחה שנשאת בעבר וללא מגבלה מבחינת בחירות חוזרות לבחור את שם המשפחה הנוכחי של בן/בת הזוג;
*** לצרף את שם משפחה של בן/בת הזוג לשם המשפחה הנוכחי של המבקש;
*** לצרף שם משפחה חדש לשמות הנוכחיים של שני בני הזוג;
*** לבחור בחירה משותפת של שם חדש אחרי הנישואין.
לביצוע הפעולה עליך למלא הטפסים הבאים: טופס רישום ישראלי השוהה בחו"ל; טופס הודעה בדבר בחירת שם".
***
מה יעשה אדם כשניתן לו לבחור לעצמו שם, על דרכים אחרות -- מלבד הדרך הרשמית של הרישום במשרד הפנים -- טקסיות, ממסדיות, פרטיות, תמימות, ערמומיות, ואפילו פליליות, של החלפת שמות, ובייחוד בעולם הווירטואלי של האינטרנט, ועל הסיכוי שהאפשרויות הללו ינוצלו לא רק לטובה אלא לפעמים מאוד לרעה -- במאמר הבא!
למדתי תקשורת ובלשנות, מתעניינת בייחוד בקשרים שבין שפה וחברה.
