חלק שני: אחמד סעיד קריין הרדיו המצרי "סאות את ערב"
המקרה של אחמד סעיד לא נשכח מליבותיהם של הערבים למרות שעברו שנים רבות מאז. כך למשל אחד מכתבי רשת הטלוויזיה הלווינית אל-ג'זירה - המשדרת לכל העולם הערבי - ציין את היחס החשדני של האוכלוסייה הערבית כלפי התקשורת הערבית בעזרת הדוגמא של אחמד סעיד, כששידר, במהלך כל המלחמה, כי כוחות מצריים פרוסים בכל סיני ולוכדים את הכוחות הישראלים. קבוצה של חיילים מצריים, בלתי חמושה, ששמעה את דבריו נעה לכיוון הכוחות הישראלים, במקום לסגת לכיוון תעלת-סואץ. לדברי כתב אל-ג'זירה, בגלל הודעתו של אחמד סעיד, אחדים מהחיילים נהרגו ואחרים נפלו בשבי. אחד מהשבויים טען באוזני הכתב כי האשמה היא "בעיתונאים המוסרים מידע כוזב", וכי זו דוגמא אחת בלבד, לדעתו של הכתב, לחשדנות השוררת בין האוכלוסייה הערבית לבין התקשורת הערבית.[1] זאת ועוד, העיתון אל-חיאת, היוצא לאור בלונדון, פרסם בדצמבר 2001 תגובה ארוכה מאת קורא בשם זוהייר עבדאללה, המתגורר בארה"ב, שכתב על תפקידה של התקשורת הערבית מפרספקטיבה היסטורית. לדעת עבדאללה, התקשורת הערבית עברה שלושה שלבים עיקריים המיוצגים על-ידי שלושה שדרנים ערביים:[2]
יוניס אל-באח'רי - ששידר מברלין, בשנות ה-40, ברדיו "חי אל-ערב" וייצג את הקו הנאצי בתעמולה שהופנתה לעולם-הערבי.
אחמד סעיד - שניהל תעמולה-דמגוגית וגסה נגד מנהיגים ערבים מתונים, נגד מלכים ערבים ונגד המערב. סעיד עזר, לדעתו, למוטט משטרים מתונים בעיראק ולוב שבמקומם עלו משטרים רודניים ופשיסטיים. שידוריו של אחמד סעיד, לדעתו של עבדאללה, דחפו את המלחמה נגד ישראל כשהערבים עדיין לא היו מוכנים לה, והפצעים ממלחמה זו עדיין לא הגלידו. עבדאללה ציין כי הדבר הטוב ביותר שיצא מהתבוסה במלחמת ששת-הימים היה סילוקו של אחמד סעיד והדמגוגיה שנלוותה לדבריו.
תייסיר עלוני - כתב רשת אל-ג'זירה ששידר מהעיר קאבול באפגניסטן, ב-2001, אך למעשה עלוני ייצג, לדעתו של עבדאללה, את הטאליבן בשידוריו. לאור שידורי התעמולה של עלוני, עבדאללה הסיק נחרצות כי הדור הנוכחי לא למד מאומה מהלקח של יוניס אל-באח'רי ומהלקח של אחמד סעיד.
המשמעות לדבריו היא שהתקשורת הערבית נותרה כשהיתה למרות שעברו כ-60 שנה מאז שאל-באח'רי שידר תעמולה נאצית מברלין. תגובתו הקשה של עבדאללה נבעה גם בשל מתקפת הטרור של אל-קאעידה נגד ארה"ב ב-11 בספטמבר 2001. הוכחה לתחושותיו של עבדאללה, בנוגע לתייסיר עלוני, התקבלה לאחר סידרת הפיגועים שהתרחשו במדריד ב-11 במרץ 2004 שבמהלכם נהרגו כ-200 בני-אדם. לאחר כיבוש אפגניסטן בידי הכוחות האמריקאים, תייסיר עלוני עבר לספרד שם ניהל את המשרד של אל-ג'זירה. בעקבות חקירה של שירותי-הביטחון הספרדים, נעצר תייסיר עלוני בחשד שניצל את מעמדו כעיתונאי כדי להעביר כספים לבכיר בארגון אל-קאעידה כדי לממן פעולות טרור. נגד עלוני הוגש כתב אישום והוא נידון ל-7 שנות מאסר, ב-26 בספטמבר 2005.[3]
תזכורת כואבת לסגנון התעמולתי של אחמד סעיד, המאפיין את התקשורת הערבית ואת התרבות הפוליטית הערבית, התקבלה במלחמת המפרץ השניה ב-2003, בעת שכוחות ארה"ב פלשו לעיראק. שר ההסברה העיראקי באותה עת, מוחמד אל-סחף, הפליג בתיאורי ניצחון מול הכוחות האמריקאים, וכשטנקים אמריקאיים התקרבו לבגדאד טען אל-סחף שהתמונות "צולמו בהוליווד", וכי העיראקים מנצחים את המלחמה. הבעיה לא היתה רק בהגזמותיו של אל-סחף, אלא גם בתקשורת הערבית שהעדיפה את "תיאורי הניצחון" של אל-סחף והתעלמה מהעובדות בשטח כפי שמסרו הכוחות האמריקאים או נמסרו מכתבים זרים שנכחו באזורי הקרבות. כשהתבררו ממדי התבוסה העיראקית, לא היה מנוס אלא לעשות השוואה בין דברי אל-סחף לבין דברי אחמד סעיד, ובין התקשורת הערבית של 1967 לזו של 2003. במהלך המלחמה בעיראק, פרסם עורך העיתון אל-שרק אל-אווסט, היוצא לאור בלונדון בשפה הערבית, סדרת מאמרים שבה מתח ביקורת נוקבת על התקשורת הערבית שסיקרה את המלחמה. באחד מהמאמרים, שכותרתו היתה "לאט לך התקשורת של 1967", כתב העורך את הדברים האלה:
"כאשר אנו בוחנים את התקשורת הערבית, מעט מאוד השתנה מהמאה שעברה ונראה כאילו המלחמה היום דומה למלחמות של לפני ארבעים שנה. אז, הקדימו אמצעי התקשורת את הצבאות הערביים בהעלאת טענות שווא. הם סבורים שפרסום כותרת בדבר הפלת מאה מטוסי קרב ישראליים במלחמת 1967, מחדיר גאווה לנפשות ויתכן שיגרום להתגשמות הידיעה בהמשך בעתיד. ואולם, מי שהולכים לישון ומתעוררים מול הטלוויזיות הערביות, על אף שהם מייחלים לזכות ולראות תבוסה מוחצת של הגייסות האמריקאיים, לא יסלחו בשום אופן לתקשורת הערבית על שקריה, כאשר יתפזר העשן והאמת תתגלה במלואה".[4]
ולאחר שעורך אל-שרק אל-אווסט קיבל ביקורת מכל עבר על דבריו, הוא כתב מאמר נוסף שכותרתו היתה "אדרבא, התקשורת הערבית, גרועה יותר מזו ב-1967", וזאת משום ש"היא איננה אובייקטיבית ואיננה ניטראלית... אינני מתכוון בכך רק לכמות השקרים; התקשורת של 1967, למרות הגזמותיה, היתה בעלת תפוצה מוגבלת. לעומת זאת, התקשורת של 2003 אין אדם המוגן מפניה ואין בית אליו היא אינה נכנסת". ולא רק זאת, אלא ש"הפכנו את אמצעי התקשורת שלנו לשופרות עבור משרד ההסברה העיראקי, והם אינם נותנים לקוראים ולצופים הזדמנות לראות דבר - פרט להשקפה החד-צדדית. הם סבורים שדיון אובייקטיבי מהווה בגידה ושדיווחים שאינם מוטים לצד הערבי, אסורים".
התנהגותו ודבריו של אל-סחף הזכירו לרבים את אחמד סעיד במלחמת ששת-הימים, ושמו עלה שוב בתקשורת הערבית, בתקשורת הישראלית ובתקשורת המערבית.[5] ולא רק זאת, אזרחים ערבים מן השורה עשו השוואות, בפורומים שונים המופיעים באינטרנט, בין דבריו של אחמד סעיד ב-1967 לבין אלה של אל-סחף. על כן, ניתן לשער כי אחמד סעיד נצרב בתודעה הערבית הכללית, עד שאי-אפשר להתעלם מהמסקנה הנחרצת של כמאל לאבידי מהעיתון The Daily Star, היוצא לאור בלבנון.[6] בחודש אוקטובר 2003, לאבידי כתב סקירה היסטורית קצרה על 50 שנות פעילותה של תחנת הרדיו "סאות אל-ערב".[7] לדעתו של לאבידי, הסגנון הבוטה של התחנה עדיין מאפיין את השידורים הממלכתיים בעולם-הערבי, ולמעשה שידורים אלה הם שמעצבים את הדעה השלילית הקיימת במערב כלפי העולם-הערבי.
לאור כל זאת, השאלה היא האם המקרה של אחמד סעיד יכול לחזור על עצמו גם בעתיד באותו אופן? סביר להניח שכן, בעיקר כשמדובר על הסכסוך הערבי-ישראל המהווה קטליזטור להתלהבות ציבורית-מוסלמית כפי שאירע ב-1967. יתרה מזאת, תחנת הטלוויזיה הלוויינית אל-ג'זירה משמשת כיום כלי חשוב להעברת אינפורמציה בדומה לתחנת הרדיו "סאות אל-ערב" בשנות ה-60, והיא אינה מהססת לנקוט באותן תחבולות תעמולתיות כפי שנהגה לעשות תחנת הרדיו "סאות אל-ערב" בתקופתו של אחמד סעיד. זאת ועוד, במהלך חודש אוקטובר 2005 נשיא איראן, מחמוד אחמדי-נג'אד, הצהיר שיש "למחוק את ישראל מהמפה" במהלכה של ועידה שנערכה בטהראן שכותרתה היתה "עולם ללא ציונות". תגובתם המהירה של ישראל ומדינות רבות אחרות כנגד קריאה זו היתה נכונה ואפקטיבית, אך יחד עם זאת, הצהרה זו נאמרה מתוך שכנוע פנימי עמוק שהתבססה של קרקע אידיאולוגית יציבה שמקורה בתעמולה של עשרות שנים. לפיכך, זו לא היתה הצהרה שנשלפה בהיסח-הדעת. המשמעות היא, שאידיאולוגיה רדיקלית מחייבת, ברוב המקרים, גם מעשים רדיקליים מתוקף התפישה המדינית הרהוטה הנלווית לאידיאולוגיה זו, כפי שמוכיח המקרה האיראני.
-------
[1] Yosri Fouda, Al-Jazeera: Here We Stand; We Can Do No Otherwise, in website tbsjournal.com, (No. 6, Spring-Summer 2001).
[2] MEMRI, The Middle East Media Research Institute, December 27, 2001. Special Dispatch Series - No. 320.
[3] ידיעות אחרונות (ישראל), 27 בספטמבר 2005.
[4] MEMRI, The Middle East Media Research Institute, April 10, 2003.
[5] The Jerusalem Post, April 9, 2003; Hichem Karoui, Twenty-One Days That Changed The Middle East (When the Arab elite is either absent or terror-stricken) in Advertise With AMIN, May 7, 2003; Mamuon Fandy, Perceptions: Where Al-Jazeera & Co. Are Coming From, in Washington Post, March 30, 2003; John R. Bradley, Will Al-Jazeera Bend? in Selves an Others, November 10, 2004.
[6] העיתון דיילי סטאר הלבנוני, מנסה ליצור תדמית של עיתון פרגמטי ורציונאלי גם בקשר לישראל, על כן, לעיתים הוא מעניק לישראלים אחדים בימה להביע את עמדותיהם.
[7] Kamel Labidi, The voice of the Arabs is speechless at 50, in The Daily Star, October 7, 2003.
המקרה של אחמד סעיד לא נשכח מליבותיהם של הערבים למרות שעברו שנים רבות מאז. כך למשל אחד מכתבי רשת הטלוויזיה הלווינית אל-ג'זירה - המשדרת לכל העולם הערבי - ציין את היחס החשדני של האוכלוסייה הערבית כלפי התקשורת הערבית בעזרת הדוגמא של אחמד סעיד, כששידר, במהלך כל המלחמה, כי כוחות מצריים פרוסים בכל סיני ולוכדים את הכוחות הישראלים. קבוצה של חיילים מצריים, בלתי חמושה, ששמעה את דבריו נעה לכיוון הכוחות הישראלים, במקום לסגת לכיוון תעלת-סואץ. לדברי כתב אל-ג'זירה, בגלל הודעתו של אחמד סעיד, אחדים מהחיילים נהרגו ואחרים נפלו בשבי. אחד מהשבויים טען באוזני הכתב כי האשמה היא "בעיתונאים המוסרים מידע כוזב", וכי זו דוגמא אחת בלבד, לדעתו של הכתב, לחשדנות השוררת בין האוכלוסייה הערבית לבין התקשורת הערבית.[1] זאת ועוד, העיתון אל-חיאת, היוצא לאור בלונדון, פרסם בדצמבר 2001 תגובה ארוכה מאת קורא בשם זוהייר עבדאללה, המתגורר בארה"ב, שכתב על תפקידה של התקשורת הערבית מפרספקטיבה היסטורית. לדעת עבדאללה, התקשורת הערבית עברה שלושה שלבים עיקריים המיוצגים על-ידי שלושה שדרנים ערביים:[2]
יוניס אל-באח'רי - ששידר מברלין, בשנות ה-40, ברדיו "חי אל-ערב" וייצג את הקו הנאצי בתעמולה שהופנתה לעולם-הערבי.
אחמד סעיד - שניהל תעמולה-דמגוגית וגסה נגד מנהיגים ערבים מתונים, נגד מלכים ערבים ונגד המערב. סעיד עזר, לדעתו, למוטט משטרים מתונים בעיראק ולוב שבמקומם עלו משטרים רודניים ופשיסטיים. שידוריו של אחמד סעיד, לדעתו של עבדאללה, דחפו את המלחמה נגד ישראל כשהערבים עדיין לא היו מוכנים לה, והפצעים ממלחמה זו עדיין לא הגלידו. עבדאללה ציין כי הדבר הטוב ביותר שיצא מהתבוסה במלחמת ששת-הימים היה סילוקו של אחמד סעיד והדמגוגיה שנלוותה לדבריו.
תייסיר עלוני - כתב רשת אל-ג'זירה ששידר מהעיר קאבול באפגניסטן, ב-2001, אך למעשה עלוני ייצג, לדעתו של עבדאללה, את הטאליבן בשידוריו. לאור שידורי התעמולה של עלוני, עבדאללה הסיק נחרצות כי הדור הנוכחי לא למד מאומה מהלקח של יוניס אל-באח'רי ומהלקח של אחמד סעיד.
המשמעות לדבריו היא שהתקשורת הערבית נותרה כשהיתה למרות שעברו כ-60 שנה מאז שאל-באח'רי שידר תעמולה נאצית מברלין. תגובתו הקשה של עבדאללה נבעה גם בשל מתקפת הטרור של אל-קאעידה נגד ארה"ב ב-11 בספטמבר 2001. הוכחה לתחושותיו של עבדאללה, בנוגע לתייסיר עלוני, התקבלה לאחר סידרת הפיגועים שהתרחשו במדריד ב-11 במרץ 2004 שבמהלכם נהרגו כ-200 בני-אדם. לאחר כיבוש אפגניסטן בידי הכוחות האמריקאים, תייסיר עלוני עבר לספרד שם ניהל את המשרד של אל-ג'זירה. בעקבות חקירה של שירותי-הביטחון הספרדים, נעצר תייסיר עלוני בחשד שניצל את מעמדו כעיתונאי כדי להעביר כספים לבכיר בארגון אל-קאעידה כדי לממן פעולות טרור. נגד עלוני הוגש כתב אישום והוא נידון ל-7 שנות מאסר, ב-26 בספטמבר 2005.[3]
תזכורת כואבת לסגנון התעמולתי של אחמד סעיד, המאפיין את התקשורת הערבית ואת התרבות הפוליטית הערבית, התקבלה במלחמת המפרץ השניה ב-2003, בעת שכוחות ארה"ב פלשו לעיראק. שר ההסברה העיראקי באותה עת, מוחמד אל-סחף, הפליג בתיאורי ניצחון מול הכוחות האמריקאים, וכשטנקים אמריקאיים התקרבו לבגדאד טען אל-סחף שהתמונות "צולמו בהוליווד", וכי העיראקים מנצחים את המלחמה. הבעיה לא היתה רק בהגזמותיו של אל-סחף, אלא גם בתקשורת הערבית שהעדיפה את "תיאורי הניצחון" של אל-סחף והתעלמה מהעובדות בשטח כפי שמסרו הכוחות האמריקאים או נמסרו מכתבים זרים שנכחו באזורי הקרבות. כשהתבררו ממדי התבוסה העיראקית, לא היה מנוס אלא לעשות השוואה בין דברי אל-סחף לבין דברי אחמד סעיד, ובין התקשורת הערבית של 1967 לזו של 2003. במהלך המלחמה בעיראק, פרסם עורך העיתון אל-שרק אל-אווסט, היוצא לאור בלונדון בשפה הערבית, סדרת מאמרים שבה מתח ביקורת נוקבת על התקשורת הערבית שסיקרה את המלחמה. באחד מהמאמרים, שכותרתו היתה "לאט לך התקשורת של 1967", כתב העורך את הדברים האלה:
"כאשר אנו בוחנים את התקשורת הערבית, מעט מאוד השתנה מהמאה שעברה ונראה כאילו המלחמה היום דומה למלחמות של לפני ארבעים שנה. אז, הקדימו אמצעי התקשורת את הצבאות הערביים בהעלאת טענות שווא. הם סבורים שפרסום כותרת בדבר הפלת מאה מטוסי קרב ישראליים במלחמת 1967, מחדיר גאווה לנפשות ויתכן שיגרום להתגשמות הידיעה בהמשך בעתיד. ואולם, מי שהולכים לישון ומתעוררים מול הטלוויזיות הערביות, על אף שהם מייחלים לזכות ולראות תבוסה מוחצת של הגייסות האמריקאיים, לא יסלחו בשום אופן לתקשורת הערבית על שקריה, כאשר יתפזר העשן והאמת תתגלה במלואה".[4]
ולאחר שעורך אל-שרק אל-אווסט קיבל ביקורת מכל עבר על דבריו, הוא כתב מאמר נוסף שכותרתו היתה "אדרבא, התקשורת הערבית, גרועה יותר מזו ב-1967", וזאת משום ש"היא איננה אובייקטיבית ואיננה ניטראלית... אינני מתכוון בכך רק לכמות השקרים; התקשורת של 1967, למרות הגזמותיה, היתה בעלת תפוצה מוגבלת. לעומת זאת, התקשורת של 2003 אין אדם המוגן מפניה ואין בית אליו היא אינה נכנסת". ולא רק זאת, אלא ש"הפכנו את אמצעי התקשורת שלנו לשופרות עבור משרד ההסברה העיראקי, והם אינם נותנים לקוראים ולצופים הזדמנות לראות דבר - פרט להשקפה החד-צדדית. הם סבורים שדיון אובייקטיבי מהווה בגידה ושדיווחים שאינם מוטים לצד הערבי, אסורים".
התנהגותו ודבריו של אל-סחף הזכירו לרבים את אחמד סעיד במלחמת ששת-הימים, ושמו עלה שוב בתקשורת הערבית, בתקשורת הישראלית ובתקשורת המערבית.[5] ולא רק זאת, אזרחים ערבים מן השורה עשו השוואות, בפורומים שונים המופיעים באינטרנט, בין דבריו של אחמד סעיד ב-1967 לבין אלה של אל-סחף. על כן, ניתן לשער כי אחמד סעיד נצרב בתודעה הערבית הכללית, עד שאי-אפשר להתעלם מהמסקנה הנחרצת של כמאל לאבידי מהעיתון The Daily Star, היוצא לאור בלבנון.[6] בחודש אוקטובר 2003, לאבידי כתב סקירה היסטורית קצרה על 50 שנות פעילותה של תחנת הרדיו "סאות אל-ערב".[7] לדעתו של לאבידי, הסגנון הבוטה של התחנה עדיין מאפיין את השידורים הממלכתיים בעולם-הערבי, ולמעשה שידורים אלה הם שמעצבים את הדעה השלילית הקיימת במערב כלפי העולם-הערבי.
לאור כל זאת, השאלה היא האם המקרה של אחמד סעיד יכול לחזור על עצמו גם בעתיד באותו אופן? סביר להניח שכן, בעיקר כשמדובר על הסכסוך הערבי-ישראל המהווה קטליזטור להתלהבות ציבורית-מוסלמית כפי שאירע ב-1967. יתרה מזאת, תחנת הטלוויזיה הלוויינית אל-ג'זירה משמשת כיום כלי חשוב להעברת אינפורמציה בדומה לתחנת הרדיו "סאות אל-ערב" בשנות ה-60, והיא אינה מהססת לנקוט באותן תחבולות תעמולתיות כפי שנהגה לעשות תחנת הרדיו "סאות אל-ערב" בתקופתו של אחמד סעיד. זאת ועוד, במהלך חודש אוקטובר 2005 נשיא איראן, מחמוד אחמדי-נג'אד, הצהיר שיש "למחוק את ישראל מהמפה" במהלכה של ועידה שנערכה בטהראן שכותרתה היתה "עולם ללא ציונות". תגובתם המהירה של ישראל ומדינות רבות אחרות כנגד קריאה זו היתה נכונה ואפקטיבית, אך יחד עם זאת, הצהרה זו נאמרה מתוך שכנוע פנימי עמוק שהתבססה של קרקע אידיאולוגית יציבה שמקורה בתעמולה של עשרות שנים. לפיכך, זו לא היתה הצהרה שנשלפה בהיסח-הדעת. המשמעות היא, שאידיאולוגיה רדיקלית מחייבת, ברוב המקרים, גם מעשים רדיקליים מתוקף התפישה המדינית הרהוטה הנלווית לאידיאולוגיה זו, כפי שמוכיח המקרה האיראני.
-------
[1] Yosri Fouda, Al-Jazeera: Here We Stand; We Can Do No Otherwise, in website tbsjournal.com, (No. 6, Spring-Summer 2001).
[2] MEMRI, The Middle East Media Research Institute, December 27, 2001. Special Dispatch Series - No. 320.
[3] ידיעות אחרונות (ישראל), 27 בספטמבר 2005.
[4] MEMRI, The Middle East Media Research Institute, April 10, 2003.
[5] The Jerusalem Post, April 9, 2003; Hichem Karoui, Twenty-One Days That Changed The Middle East (When the Arab elite is either absent or terror-stricken) in Advertise With AMIN, May 7, 2003; Mamuon Fandy, Perceptions: Where Al-Jazeera & Co. Are Coming From, in Washington Post, March 30, 2003; John R. Bradley, Will Al-Jazeera Bend? in Selves an Others, November 10, 2004.
[6] העיתון דיילי סטאר הלבנוני, מנסה ליצור תדמית של עיתון פרגמטי ורציונאלי גם בקשר לישראל, על כן, לעיתים הוא מעניק לישראלים אחדים בימה להביע את עמדותיהם.
[7] Kamel Labidi, The voice of the Arabs is speechless at 50, in The Daily Star, October 7, 2003.
ד"ר יוחאי סלע, מתמחה בחברה ופוליטיקה במזרח-התיכון
http://the-mef.blogspot.com
http://the-mef.blogspot.com
