ה''אנבסיס'' חלק שני 

Wהחשק כתכונה מועדפת]
פרק זה אף על פי שגנאי להזכירו, הרי אין מגונה יותר מדעות הכופרים, ואף על פי כן כשם שהבאנו אותם כדי להשיב עליהם ולהגן31 על הלבבות מכיוצא בהן, כך נזכיר גם את זה כדי להשיב עליו ולהגן31 על הלבבות מכיוצא בו.

והוא: יש אנשים הרואים כי החשק היותר חשוב מכל מה שיעסוק בו האדם, ומדמים שהוא מעדן את הרוח, ומרכך את המזג, עד שתהיה הנפש רגישה מרוב עדינותה, ושהוא מצב דק מאוד, ומציינים בכך על פעולות הטבע שהוא חומר המתמצה אל הלב, ראשיתו מבט, ואחריו חפץ, ואחריו התחזקות32, ומתוספים על כך גורמים אחרים עד שמתחזק.

ואף התרוממו למעלה מזה,33 והסבו אותו אל פעולות הכוכבים, ואמרו אם היה הצומח 34 של שני בני אדם שווים, שהם מביטים זה על זה במבט שלישי או שישי, ושלט על מזל אהבתם כוכב אחד, הכרחי שתהא ביניהם אהבה ורעות.

והתרוממו עוד יותר, עד שהסבוהו אל פעולת הבורא יתרומם ויתהדר, וטענו שהוא ברא רוחות בני אדם ככדורים עגולים, ואחר כך חלקם לשניים ונתן כל חצי באדם, ומפני כך כאשר הנפש מוצאת את מחציתה, חושקת בה.

והתרוממו מכך עד שעשאוהו כמצווה, ואמרו שלא הוטרדו35 בני אדם בדבר זה אלא כדי ללמדם הכניעה לאהבה כדי שיכנעו לה' ויעבדוהו.

[תשובה לטענה]
והאנשים האלה בכל מה שאמרו פתאים בל יבינו. וראיתי להשיב עליהם תחילה בעניין זה תשובה ברורה במה שבדו, ואחר כך אבאר להם את הנזקים 36 שיש במה שנתלו בו.

ואומר: מה שאתם אומרים על ה' יתרומם ויתהדר, לא יתכן שיחנך37 במה שהזהיר ממנו, וכמו שנאמר:
ואלוה לא ישים תפלה38,
ועוד:
כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגרך רע39.
אבל עניין חלוקת הכדורים אשר נתלו בו, כיון שכבר השבנו על מי שאמר בקדמות הרוחניות40, וביררנו כי נפש כל אדם נבראת עם שלמות צורתו 41, בטל העניין הזה ונאפס.

אבל מה שטענו מצד הכוכבים ותיאום המזלות והצומחים, אילו היה כמו שאמרו לא היה אפשר למצוא שראובן יאהב את שמעון אלא ושגם שמעון יאהבהו כי שניהם שוין, ואין אנו מוצאים שהדבר כך.

אבל מה שהזכירו שהראשית מבט ואחרי יבוא חשק בלב, אני אומר לפיכך ציוונו ה' יתהדר ויתרומם שנשעבד לעבודתו העין והלב יחד. כמו שאמר:
הנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה42.
והזהיר מלהפנותם אל המרי באומרו:
ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם 43.
כי אינו44 אלא שיתחזק מצב זה בלב, עד שישתלט עליו וימשול בו, ויזניח אותו האדם אכילתו ושתייתו ויתר תועליותיו, עד שימס גופו ויימק בשרו, ויחולו עליו המחלות בכל חריפותם.

ואיה אי השקט והעילפון וטמטום החושים והדאבון והיגון וטרדת הלב, כאומרו:
כי קרבו כתנור לבם בארבם וגו'45.
ופעמים שמגיע זה עד המוח, ויחלוש הדמיון וההבנה והזיכרון.
ופעמים יבטל החוש והתנועה, ואפשר שישתגע כאשר יראה חשוקו, ויגבר צערו ותיפסק נשימתו לזמן מה.46
ואפשר שיראהו או ישמע זכרו, וייאנח וימות באמת. ויהיה המשל צודק, כמו שאמר:
כי רבים חללים הפילה ועצמים כל הרוגיה47.

והיאך יהיה האדם כבול הוא ושכלו עד שלא ידע לא אל ולא יכולת48 ולא עולם הזה ולא עולם הבא זולת חשוקו, וכמו שאמר:
וחנפי לב ישיש אף לא ישועו כי אסרם 49.

והיכן הכניעה וההשתעבדות כי אם למטרה50 ולנלווים אליו, והישיבה על הפתחים וההתעכבות51 בכל מקום, כאומרו:
שאי עיניך על שפים וראי איפה לא שגלת על דרכים ישבת52.

ואיפה נדודי השינה בלילות, וההשכמה בשחרים, וההסתתרות ממי שימצאהו, וכאלו מת כמה פעמים בכל כלימה 53, וכמו שנאמר:
ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים 54.

ואיה הרצח לחושק או לנחשק או לאחד מקרוביהם, או להם ולקרוביהם, ואפשר גם להרבה בני אדם עמהם, כאומרו:
כי נאפת הנה ודם בידיהן55.

ואף אם ישיג אי פעם את מבוקשו ויגיע הטבע לכדי מה שהטריד בו את עצמו, ישוב ויתחרט וישנא למה שהיה אוהב יותר מכדי אהבתו אותו, כאומרו:
וישנאה אמנון שנאה גדולה מאוד, כי גדולה השנאה אשר שנאה
מאהבה אשר אהבה, ויאמר לה אמנון קומי לכי56.

ויתברר לאדם שהוא מכר עצמו ודתו וכל חושיו ושכלו אחר חדירת החץ שאין להחזירו, כאומרו:
עד יפלח חץ כבדו כמהר צפור אל פח57.

אבל טוב המצב הזה באשתו של אדם שיהו קשורים זה בזה לבנין העולם, כמו שאמר:
איילת אהבים ויעלת חן דדיך ירווך בכל עת58,
ויגלה הבעל מאהבתו לאשתו בתבונה ועל פי הדין ובשיעור שבו תתמיד חברותם, ויעצרהו מכל שזולת זה ביכולת וכוח. [איסוף כסף כתכונה מועדפת]
ואחרים נראה להם כי החשוב ביותר שיפעלהו האדם בעולם הזה הוא לשקוד על קבוץ הממון. והטעום 59 כמה דברים:
מהם, מה שאמרו כי המאכל והמשתה והתשמיש אשר בהם קיום הגוף בו הם מושגים, וכן המיקח והממכר והנישואין וכל מה שסובב בין בני אדם בו נעשה, עד שאפילו המלך לא תעמוד בידו המלכות ולא יכרתו לו ברית60 כי אם בו, ולא ירוכזו הצבאות ויכבשו המבצרים אלא כדי להשיגו. ואין חופרים במחצבים ובמקורות אלא להוציאו מהם.

ואיה הדרישה והפגישה61 והמשמרות כי אם על פתחי העשירים.

והיכן ההטבה והחסד והצדקה והברכות והתודה אלא להם, כמו שאמר:
רבים יחלו פני נדיב וכל הרע לאיש מתן62.
ובעושר כיבד ה' את אומתו בזמן שהם עתידים רצונו, כמו שאמר:
והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה63,
וכן:
והעבטת גויים רבים ואתה לא תעבט ומשלת וגו'64.
ואין הממשלה נכונה אלא בממון כמו שאמר:
עשיר ברשים ימשול וגו'65.

[תשובה לטענה]
והתבוננתי בדבריהם והנה הטוב שבו הוא מה שבא לאדם בקלות ובנחוץ, אבל מי שמתאמץ להשיגו הרי הוא ביגיעת מחשבה עמל רוח ונדודי שינה בלילות ועסק בימים, עד שאם אפילו ישיג אהבתו ממנו, לא תהא השינה נחלתו לעתים רבות, וכמו שאמר:
מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל, והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון66.

וכאשר יעשהו האדם מטרתו, ירדפהו ויתאווה לו בצורה בהמית,67 כמו שהזכרתי בפרק המאכל והמשתה, שהוא נעשה כאש וכמדבר וכמות וכשאול אשר לא תשבענה, ואף יותר מכך, כמו שאמר במיוחד בזה:
שאול ואבדה לא תשבענה ועיני האדם לא תשבענה68.

והיכן האויבות הויכוחים והשנאה והנקימה, כמו שעושים האריות והכפירים כדי להשיג את טרפם, כמו שהמשיל ואמר:
אריה טורף כדי גרותיו ומחנק ללביאותיו69.

והיכן שמיעת שוועת70 היתומים והאלמנות והעניים והעשוקים, ולא ישעה אליהם מחמת רדיפתו לקיבוץ ממון, כמו שאמר:
והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם 71.

ואיה לקיחת הממון וההתדיינות עם בני אדם, והשפלת הכבוד והשחתת הנאמנות וגילוי הסודות אלא בקיבוצו, כאומרו:
ונגלה עוון אפרים ורעות שומרון כי פעלו שקר וגנב יבוא פשט גדוד בחוץ.72

והיכן הבטחות השקר ושבועות השווא, עד שתאבד האמונה לגמרי, כאומרו:
אבדה האמונה ונכרתה מפיהם 73.
עד שכאשר יסתדר לו ויושג, ישען עליו וישכח זיכרון אלוהו ולכפור במי שחננו אותו, ועל דרך מה שנאמר:
וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך74.

ופעמים רבות יהיה ממונו זה סיבת הריגתו ואובדנו, או על ידי לסטים, או על ידי המלך וכדומה לכך, וישאר הוא ובניו בלי כלום, וכמו שנאמר:
עשר שמור לבעליו לרעתו כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת כשבא וגם זה רעה חולה כל עמת שבא כן ילך75.
ואם נשאר ממונו ביד בנו ומת האב, הרי האב נושא עוון הממון האסור ואשמו רובץ עליו, כמו שאמר אביו:
כי עשק עשק גזל גזל אח וגו' והנה מת בעוונו,76
והניחו לבן האומלל אשר לא יברך לו ה' בו, כאומרו:
נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תברך77

אבל נתחבב הממון על האדם כדי שישמור מה שחננו ה' בהיתר ולא יאבדנו, לא לזולת זה, כאומרו:
ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסף עצב עמה78.
[הולדת ילדים כמטרה מועדפת]
ואחרים נראה להם שיתאמצו בבקשת79 הילדים, ואמרו שיש בכך עונג לנפש ושעשוע לעין ושמחה וששון.

ואלמלי הבנים לא היו בני אדם ולא יתקיים העולם, והם הסגולה לאדם לעת הזקנה, והם זכרונו לטוב לאחר מותו, ואיה החנינה 80 והרחמים כי אם להם, והחסד והכבוד אלא מהם 81, ודי לך בכך שכל נכבד מן הנביאים השתדל שיהיו לו.

כמו שאתה רואה אברהם אומר:
הן לי לא נחת זרע82,
ואמרה התורה:
ויעתר יצחק,לה' לנכח אשתו כי עקרה היא83,
ואמרה רחל:
הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי84.
ואף ילמדם האב תורת ה' ודתו וחכמתו, ויזכה על ידי כך לגמול, כאומרו:
אב לבנים יודיע אל אמתך85.

[תשובה לטענה]
והתבוננתי במה שאמרו, ומצאתי כי הנכון שבו בבנים אשר יחנם ה' את עבדו כפי שירצה.

ונקודת טעותם של אלה היא, מה שהם מחייבים לדאוג לדבר זה בלבד, בלעדי שאר הדברים.

ואומר: ובמה אפשר ליהנות מהם, אם לא יהא להם מזון וכסות ומדור?

ואיזו טובה תהיה בגידולם, אם לא הייתה שם חכמה ולימוד?

ואיה היא החנינה והחמלה עליהם בהעדר הדברים האלו, ואינם אלא הוספה בצער ההורים. אבל יקרם וכבודם 86 אין לקוות מהם מאומה אם לא הייתה שם הקדמה.

והיכן צער ההריון והצירים והלידה ואחר הלידה ומחלות הנגרמות על ידו, כאומרו:
בעצב תלדי בנים 87,
ופעמים תמות בעת לידתה ותהפך השמחה לאבל, כאומרו:
ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן אוני 88.

ואיה יגיעת האב ועמלו והביאו את עצמו בסכנות כדי להביא לחם למשפחתו וילדיו כאומרו:
ואפרוחיו יעלעו דם ובאשר חללים שם הוא89.

והיכן צער הגידול והטיפול במחלות והכנת הרפואות ושמור מי השיעורים 90 והמרקחות91 כי אם בשבילם על הרוב, כל שכן אם נסתיים הדבר במות ושכול ואז אוי ואבוי, כאומרו:
כי אם יגדלו את בניהם ושכלתים מאדם כי גם אוי להם בשורי מהם 92.

ואם יחיו, הרי מפחדו מה יעשו הזכרים שבהם ינדד שינה מעיניו, כאומרו:
משדד אב יבריח אם בן מביש ומחפיר 93,

ופחד מה שיקרה לבנות שבהם יכאיב את העינים 94 כמו שאמר בן סירא:
בת לאביה מטמנת שוא מפחדה לא יישן בלילה95.

וכולם אם יהיו עקרים 96 הרי נכרתה תוחלתו, כל שכן אם היו רשעים, שבהם נאמר:
דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך97.

אבל חביבין הולדות לאדם שיחזיק במה שחננו ה' מהם, ואל ירגז בדבר, כאומרו:
הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן98.

[יישוב העולם כמטרה מועדפת]
ואחרים נראה להם כי ישוב העולם הטוב ביותר שיתעסק בו האדם.

ואמרו, בנין הבתים הרי הוא הכרחי, כי בלעדיהם לא יהיה לאדם מקום לשכון בו מפני החום והקור ויאסוף בו חפציו, והטיפול בשדות הרי נחיצותם בעבור המזון אשר לא יתכן בלתו, והכל מביאים לאדם שמחה ורחבות לב וזריזות וחדווה.

כאומרו:
ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד99.

ובישוב ובבניינים מתפארים המלכים והנסיכים, כאומרו:
עם מלכים ויועצי ארץ הבונים חרבות למו1.

ובכגון זה הובטחו המאמינים:
ובתים מלאים כל טוב אשד לא מלאת 2.

[תשובה לטענה]
והתבוננתי בשיטתם זו, ומצאתי שכבר הגזימו בדבר במה שחייבו, הזנחת הכל ולעסוק רק בעניין זה.

והיאך יבנה דבר מכל זה אלא בחכמה ותכנון והנדסה ומדידות, ואם לא תהינה באמצע ידיעות רחבות, לא יגיע למאומה מכל הדרוש הזה.

ואם יטיל האדם על עצמו ישוב העולם, יכנס ביגיעה ועמל ודאגה וטרדה, והוצאת כל ממון שלו ושל זולתו בלהיטותו להשלים מה שהתחיל בו, כאומרו:
הוי בונה ביתו בלא צדק ועליותיו בלא משפט כרעהו יעבד חנם 3.

וכאשר הוא משלים אותו, אם נראה לו בו משהו שלא מצא חן בעיניו, או שאינו כרצונו, נעשה אצלו בלתי שווה מאומה, והלך יגעו ועמלו לריק, וכעניין שנאמר:
ויצא חירם מצור לראות את הערים אשר נתן לו שלמה ולא ישרו בעיניו,4

ואיה הצער התמידי ועגמת הנפש הממושך כי אם בכך, והיכן קנאת בני אדם ורוגז השליטים והכשלונות אלא בהם, וכאומרו:
בתי גזית בניתם ולא תשבו בם כרמי חמד נטעתם ולא תשתו את יינם 5.

ואם היה הטיפול6 בשדות, הרי נטעיהם לא יצמחו כפי רצון האדם, אלא יצמחו כרצון ה', נמצא שהוא דואג להם תמיד. ואם עקרם וחזר ונטעם נכפלו הדאגות.
ופחדו בהעצר הגשם עוד יותר, וכך בצימאון ובשרב7 ובירקון ובארבה ובשטפונות, וכאומרו:
רעב כי יהיה בארץ דבר כי יהיה שידפון ירקון ארבה חסיל כי יהיה כי יצר 8

ואיה חמס השלטונות והתעללות משרתיהם עד שנעשה בעל היבול אריס להם, ולא ישאר לבעלים מאומה, וכמו שאמר:
ברבות הטובה רבו אוכליה ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו9.

ואם הצליח יבולו ורבה תבואתו, הרי כל תקוותו ומחשבותיו יוקר השערים וצוק העתים, כדי לעשוק את הענים והמסכנים, כאומרו:
לקנות בכסף דלים ואביון בעבור נעלים ומפל בר נשביר10.

אבל הרצוי לאדם בבנינים הוא להשיג מהם כדי צרכיו בלבד, כאומרו:
ויושב שם רעבים ויכוננו עיר מושב ויזרעו שדות ויטעו כרמים ויעשו פרי תבואה11.

[אריכות ימים כמטרה מועדפת]
ואחרים נראה להם, כי הטוב ביותר שישתדל בו האדם בעולם הזה - ההשגחה על אריכות הימים.
ואמרו כי באורך החיים יגיע האדם אל כל חפציו בענייני הדת וענייני העולם, ואם יזניחהו האדם, אם כן על מה שמר.

ובהם שידלו 12 הכתובים שהרי אמרו:
למען יארכון ימיך על האדמה13,
למען תחיו ימים רבים 14.
וגורמי החיים אצל אלה השקידה על האכילה והשתייה, והמיעוט בתשמיש, וההשתדלות על שלוות הנפש, וההימנעות מלבוא במה שיש בו חרדה 15 ופחד מענייני הדת וענייני העולם 16.

[תשובה לטענה]
ובאמת כי מצבים אלה מועילים לגוף, אך אינם סיבת החיים, לפי שאנו מוצאים רבים שהם במצב זה וימיהם מעטים, ואחרים בהפכם חייהם ארוכים, ורואים אנו גופים חזקי הבניין נהרסים במהרה, ואחרים חלושי הבניין מאריכים הרבה.

ואילו היה הדבר כמו שאמרו, כי אז היו חיי המלכים ארוכים יותר מכל אדם, מפני שיש בידם אפשרויות המאכלים והרפואות והנחת ושאר מה שתארו.

ועם זאת אזכיר מה שהזניחו בעניין זה, כי האדם כל מה שהאריכו ימיו - רבו דאגותיו ויגוניו וצרותיו, וכאומרו:
צרות לבבי הרהיבו ממצוקותי הוציאני17,

ומתרבים עליו העוונות והחטאים ויארך חשבונם וסכומם, וכאילו הם מתחדשים בכל יום, כאומרו:
אכן השכימו השחיתו כל עלילותם 18.

וכל זמן שהוא בגיל הילדות הרי הוא סכל ואינו יודע מאומה כאומרו:
איוולת קשורה בלב נער19,

וכאשר יגיע לגיל הנערות יחל להשחית כאומרו:
ונער משלח מביש אמו20.

וכאשר יגיע אל הבחרות נכנס בעול ובעמל וביגע, כאומרו:
נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו21.

וכאשר יגיע אל הזיקנה יסור כל מה שחמד ויהיו חייו בעל כורחו, כאומרו:
עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ22,
ויחסר זוהרו ומראהו ויופיו וחושיו וכוחו, ויהיה כעבים שכבר נשפך מהם הגשם ונשארו אדים יבשים שאין בהם תועלת, כאומרו:
עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים ושבו העבים אחר הגשם 23
ושאר אותה הפרשה עד סופה.

אך האדם הצדיק אינו אוהב חיי העולם, אלא מפני שהיא מדרגה שיגיע בה ויעלה ממנה אל העולם הבא, לא כשלעצמה. ולא נעשית חביבה על האדם, אלא כדי שלא יאבד את עצמו אם באה עליו צרה, כמו שאמר:
ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשם וגו'24.

[שררה כמטרה מועדפת]
ואחרים נראה להם, כי החשוב ביותר שיעסוק בו האדם בעולם הזה, הוא הגבהות וההתגדלות וההשתררות.
ואמרו, כי הנפש נוטה לצד הכבוד, ותראה כי תקשה עליה הכניעה, ולהיות מסורה בידי אדם אחר ונשמעת לו. ותמצא שהשררה משמחתה ומרוממתה, ומוסיפה לה חריצות ונחת רוח.
וכן צווי ואזהרת בני אדם מענגים אותה.

ולולי השררה לא היה סדר בעולם, ולא יתוקנו תועליותיו, שהמלכים מארגנים את המלחמות והמשמרות, והשופטים דנים בין ההגונים בבני אדם, והשוטרים מדכאים את הפושעים על ידי השררה.
ומענייניה שהצדיקים מברכים בה זה את זה, כאומרו:
יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים, הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך25.

אבל מה שאמרו מתיקון העולם על ידי המשמרות והשופטים והשוטרים, אינו דחוי, אלא הוא דברינו ומטרתנו. אלא שהם שאלוהו דרך עראי,26 ונעזרו בו לשיטתם. כי השליטה בעולם אינה מתקיימת אלא בחכמה, והם השמיטו מעלת החכמה, ועשאוה לשררה מטרה לעצמה.

[נזקי השררה]
וראוי שאקבע את הדבר שנתעלמו ממנו מנזקי הגבהות והשררה,
מהם כי האדם כאשר מגביה עצמו, ורמה רוחו בעיני עצמו, יצא ממחיצתו ויפסע מעל הקרובים והרחוקים, ויראה עצמו יחיד בדור, ויזלזל בדעת כל אדם, ולועג ודוחה דברי כל אדם, וכאומרו:
לתאווה יבקש נפרד בכל תושיה יתגלע.27
ומוחה בידי28 הזקנים במה שכבר ניסוהו באורך חייהם, ודוחה ניסיונם ואינו מקבל עצתם ומצוותם, וכאומרו:
דרך אוויל ישר בעיניו, ושמע לעצה חכם. 29
ובכך מתקלקלים ענייני עולמו.

ואם הצליח מהם דבר מיחסו אל ערמתו וכוחו והנהגתו והבנתו וכאומרו:
אפקד על פרי גדל לבב מלך אשור ועל תפארת רום עיניו.
כי אמר בכוח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי,
ואסיר גבולות עמים ועתידותיהם שושתי, ואוריד כאביר יושבים 30.

ויבוא בכך להתנגד לבעלי אומניות באומנותם 31, ויהיה סכל בעיניהם ויזלזלו בו, ויבוא עד כדי שיתנגד לחכמים בפעולותיהם המדעיות, וידמה לסתור אותן. והרי הכסיל העומד במקומו32 יש לו תקווה יותר ממנו, וכמו שנאמר:
ראית איש חכם בעיניו - תקווה לכסיל ממנו33.

ויצא מכך עד כדי להתנגד למלכים ורוזנים, ולא יסכים לדעותיהם, ולא תישר בעיניו הנהגתם. ועליו הוא אומר:
חכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם 34.

והפליג בדבר, עד שמקשה על חכמת הבורא וידיעתו, ויתנגד להרבה ממנה, ולא תישר בעיניו, כאומרו:
ואמרו איכה ידע אל, ויש דעה בעליון35.

ויישאהו לבו להיכנס בכל דבר מסוכן, מתוך בטחונו כי תבונתו תמלטהו. וזהו אשר יכשילו, וכאומרו:
מפר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תושיה, לכד חכמים בערמם וגו'36.

ומי שהושגה לו השררה והשלטון, באותו הזמן יתגלו מקנאיו וירבו אויביו, ואף על פי שלא הרע להם, אלא בלי סיבה, כאומרו:
בלי עוון ירצון ויכוננו, עורה לקראתי וראה37.
ואף מתחילה, כאשר ירגישו שהוא ישתרר עליהם, יזממו להרגו, כאותם שאמרו:
ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו38,

והרי הוא תמיד לא יאכל אלא דבר סגור39, ולא ישתה אלא שמור, וכאלו הוא יושב תחת חוד הסייף, וכאילו חייו תלויים בשערה, כאומרו:
כי כפשע ביני ובין המות40.

ויחצצו משרתיו בינו לבין השפיטה בצדק41, ויביאוהו לידי טעויות וספקות, ותתחזק נגדו התנגדות בני אדם, ותחזק דרישת ה' ממנו, וכאומרו:
ובית המלך האזינו כי לכם המשפט, כי פח הייתם למצפה ורשת פרושה על תבור.42

אבל נטע הבורא בנפש אהבת הכבוד והגדולה כדי שתשתוקק בהם לגמול העולם הבא.
כאומרו:
לא יגרע מצדיק עיניו, ואת מלכים לכסא, וישיבם לנצח ויגבהו43.

[נקמה כמטרה מועדפת]
ודימו אחרים, כי החשוב ביותר שתהיה מטרתו של אדם בעולם הזה - שינקם מאויביו.
ואמרו, כי הנקמה -
מסירה מן הנפש דאגה שהייתה בה,
ומפיגה ממנה יגון שהיה עליה,
ומענגת אותה במה שרואה באויבה,
ומשככת רוגזה,
ומסירה ריבוי המחשבות,
ומרתיעה אויב אחר מלהתגרות כמו שהתגרה הראשון.
הלא תראה כי החשוב במה שנאמר למאמינים:
הן יבושו ויכלמו כל הנחרים בך, יהיו כאין ויאבדו אנשי ריבך,
תבקשם ולא תמצאם אנשי מצותך44.

[מגרעות הנקמה]
והתבוננתי בכל מה שאמרו, והנה הם טועים בה. כי כל מה שתיארו לא פועל בנפש את הפעולה הזו, אלא מפני שנעשה לה מאליו, ולא יזמה היא שום דבר ממנו.
אבל אם תביא עצמה לחשוב בתכנית נגד האויב, תיפול בים השחור45, כי בכל עת תתחדש לה תוכנית אחר תוכנית.
וכאומרו:
אשר חשבו רעות בלב, כל יום יגורו מלחמות46.

ומביא האדם את עצמו לידי כך שלא יקבל פיוס,
ולא ירחם שום רחמנות,
ולא יחון שום חנינה,
ולא ישמע בקשה.
כאומרו:
נפש רשע אותה רע לא יחן בעיניו רעהו47.

ולידי מסירת כל ממונו ומאודו בעד אותה הנקמה, כאומרו:
הנני מעיר עליהם את מדי, אשר כסף לא יחשבו וזהב לא יחפצו בו48.

ואף על פי שאינו משיג הריגת אותו האויב כי אם בהריגת אלף ידיד או יהרוג את עצמו, לא יירתע מכך, וכאומרו:
תמות נפשי עם פלשתים 49.

ואף על פי שלא יגיע לכך אלא בכפירה בה' ובעבודתו כאומרו:
אלהים זדים קמו עלי, ועדת עריצים בקשו נפשי, ולא שמוך לנגדם 50.
וכאשר נטל על עצמו כל הדברים האלו, אפשר שגם לא ישיג בהם את מבוקשו וכאומרו:
להבקיע אל מלך אדום ולא יכלו51

ואפשר שגם ייהפך הדבר עליו, ויאבד הוא, וכאומרו:
כרה שחת בה יפול וגולל אבן אליו תשוב52.

ואם ניצול ונתמלא מבוקשו הרי הביא עצמו בעונש כבד מאת ה', אשר אף אחד לא יצילהו ממנו אלא מחילת אותו שהרע לו, וכאומרו:
אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו53.

ואיה הרצון להתקומם נגד הזמן כפי דעת בעליו54, והרצון להתקומם נגד הכוכבים כדברי בעליהם 55, והרצון הכוזב להתקומם נגד בורא השמים והארץ, כדברי בעלי הקנאה56 ודמיונם שהם מחוץ להנהגתו, כאומרו:
יחזקו למו דבר רע יספרו לטמון מוקשים אמרו מי יראה למו57.

ואיה שנאת הבריות ואיבת בני אדם, ויכניס בלבם שיקנאו באושרו וישמחו לאידו, כאומרו:
ויכשילהו עלימו לשונם יתנודדו כל ראה בם 58.
ולא ימצא מצטער בצרתם, ולא כואב לשברם, אלא אוכלים ושותים ששים ושמחים במפלתם, כאומרו:
אין כהה לשברך, נחלה מכתך, כל שמעי שמעך תקעו כף עליך,
כי על מי לא עברה רעתך תמיד59.

ואפשר שיסוד השנאה הזו פשעו של זה אשר הוא עתה בסוף שמח לאיד60 באומרו:
ושנאת חמס שנאוני61.

וכן:
אל תחון כל בגדי אוון סלה62.

אבל נטעה בנפש אהבת הנקמה כדי להשתמש בה בענייני שמים נגד המשחיתים בעולם, וכדי שיוכשרו בני אדם, כאומרו:
לבקרים אצמית כל רשעי ארץ להכרית מעיר ה' כל פעלי אוון63.

[דרישת החכמה כמטרה יחידה]
יש מתלמידי החכמים מי שחשב, שאין ראוי שיתעסק האדם בעולם הזה במאומה זולתי בדרישת החכמה64.

ואמרו, לפי שבה יגיע האדם לידיעת כל מה שבארץ מן הטבעים והמזגים, ועד לידיעת הרבה ממה שבשמים מן הכוכבים והגלגלים, ויש בה עונג שמענגת את הנפש, וכמו שאמר:
כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם 65,
ורפא תרפאנה מן הסכלות, כאומרו:
רפאות תהי לשרך66.
וכאלו היא זנה אותה במזון כאומרו:
ושקוי לעצמותיך.

ויתקשט בה כפנינים וכמרגליות על המלכים כאומרו:
כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך67.
ומי שאינו דורשה ולא הבינה כאילו אינו מבני אדם ואין להתחשב בו68, כאומרו:
כי לא יבינו אל פעלת ה' ואל מעשה ידיו69.

[השגיאה שבגישה זו]
ומצאתי כל מה שתארו בו את החכמה אמת ונכון, אבל מקום השגיאה בו, מה שאמרו שלא יתעסק עמה בזולתה. כי אם לא יתעסק עמה במזון ומדור וכסות תבטל החכמה, לפי שאין קיום אלא בהן.

ואם יטיל את עצמו בצרכיו אלה על אנשים אחרים, יהיה נמאס ובלתי נחשב, ודבריו אינם נשמעים 70, וכאומרו:
וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים71.

ואם יסתפק במאכלים הגסים ובצורה יבשה בכל הנהגתו, יהיה טבעו גס ותתעבה עכירותו ותבטל עדינות החכמה ודקותה, וכאומרו:
תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו72.
הלא תראה שבני ישראל במדבר לא זן אותם ה' אלא במזון עדין, כלומר המן, כדי שילמדו את החכמה, כאומרו:
ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לאו.73

והתבונן עוד, כי בני לוי לא היה חלקם מן התבואה אלא אחד משלושה עשר74 כי הם שבט מבין שלושה עשר, ונתן להם המעשר כדי שיעדנו את מזונם 75.

ואילו נהגו76 בני אדם כמו שאמרו אלה, הייתה החכמה בטלה בהכרת הזרע על ידי אי הנישואין.
ואילו עסקו בחכמת בנין העולם לבדה, יזניחו חכמת הדת והתורה, אשר לא נתחבבה עליהם זו, אלא כדי להיות סעד לחכמת התורה.

ויהיו כולם יחד טובים, כאומרו:
להודיעך קשט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשלחיך77.

[עבודת ה' כמטרה יחידה]
מצויים אנשים רבים האומרים, כי הטוב ביותר שיתעסק בו האדם בעולם הזה - היא עבודת ה' בלבד: והיא שיצום ביום, ויקום בלילה להלל ולהודות, ויעזוב78 את העולם בכללותו, כי ה' יספק לו ענייני מזונו ורפואתו79 ויתר צרכיו.

והננו מוצאים לעבודה עונג חשוב כאומרו:
כי נעים נאוה תהלה80,
ושמחה וחדוה כאומרו:
עבדו את ה' בשמחה81
וסגולה לפני בורא הכל ליום הגמול, כאומרו:
וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו82.
גם אלה, ירחמך ה', כל מה שתיארו בו עבודת בוראנו אמת, ואף כל התארים לא יגיעו עדיה83, וכאומרו:
גדול ה' ומהולל מאוד, ולגדולתו אין חקר84.

[מגרעות גישה זו]
אבל הנקודה שיש לחלוק עליהם בה, במה שמתייחדים בה לבדה, ואמירתם שלא יעסוק בזולתה. כי אם לא יעסוק במזון, לא יתקיים הגוף; ואם לא יתעניין בבנים, לא תהיה העבודה מעיקרה. כי אילו התנהגו אנשי הדור כולם כפי דעתם ומתו, הייתה מתה העבודה עימהם.

ואין העבודה אלא לאבות ובניהם ובני בניהם, כמו שאמר:
למען תירא את ה' אלהיך לשמר את כל חקותיו ומצוותיו
אשר אנכי מצווך אתה ובנך ובן בנך כל ימי חייך85.

ואחר כך אבאר86 מה שנעלם מהם, והוא שהעבודה היא בכל המצוות השכליות והשימעיות, כאומרו:
ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך
כי אם ליראה את ה' אלהיך לשמר את מצוות ה'87

ומה יוכל הבודד לקיים ממצוות המדידות והמידות88 והמשקלים כאומרו:
מאזני צדק אבני צדק89,
ומה יכול הוא לקיים ממצוות השפיטה בצדק ובאמת כמו שנאמר:
לא תטה משפט לא תכיר פנים 90,
ומה יכול לקיים מן האסור והמותר באכילת הבשר ודומיו לפי שנאמר:
זאת החיה אשר תאכלו91,
ומה יכול הוא לקיים מדיני הטומאה והטהרה לפי שנאמר:
להבדיל בין הטמא ובין הטהור 92,
וכן:
להורות ביום הטמא וביום הטהור93.

וכך בענייני הזרעים והמעשרות והנדרים והצדקות וכל הדומה להן.

ואם תאמר: ילמד את אלה ויורה בהן לאנשים אחרים ויקיימו אותן.
אם כן אותם האנשים הם עובדי ה', ולא הוא, כי בהם נעשית עבודת ה' לא בו.

[הביטחון בה' הוא לאחר ההכנה האנושית]
אבל מה שאמרו מן הביטחון על הבורא בענייני צרכי הגוף וצרכי המזון, הרי הוא כמו שאמרו, אלא שנשאר עליהם דבר אחד, והוא, שהוא כבר עשה לכל דבר סיבה ונוהג ראוי לנהוג בו באותו האופן.

ואלו היו צודקים כי הביטחון כולל הכל, אם כן יבטחו עליו גם במקום העבודה94 שיביאם לגמול בלי עבודה! וכיון שזה לא יתכן, מפני שכבר עשה את העבודה סיבה לגמול, כך לא יתכן ללא התעסקות ברכוש ובנישואין וביתר העניינים שעשאם סיבה לתיקון בני אדם.

אלא שיש שהוא עושה לפעמים דבר מזה על דרך הנס שלא באמצעות האדם 95, אבל אינו עושה אותו מנהג נוהג, וישנה מה שהטביע בעולם.

[המנוחה כתכונה שולטת]
אמרו אנשים כי המנוחה גורמת להתאוששות הנפש בעצמה ומעכלת את מזונה97 ומבריאה את גופה, ומחזקת חושיה. והאדם, כל זמן שהוא יגע, אין צפייתו אלא למנוחתו והיא מטרתו, הלא תראה שהמלכים הם היותר נחים בבני אדם, ואלמלי שדבר זה הוא החשוב לא היה נבחר להם.

ואיה שלוות המחשבה אלא בעזיבת הדאגה וההתרוצצות והיגון והאנחה, ודי לך כי דת האמת לאשר בחרוהו נמשל בה, שהרי נאמר ומצאו מרגוע לנפשכם 98. וצווה לנוח בשבתות ובמועדים.

[טעותם של בעלי גישה זו]
השקפתי על דעתם של אלה ומצאתים סכלים יותר מכל אדם, ואף אמרו מה שאינם יודעים אותו, לפי שהמנוחה לא תתכן לאדם אלא לאחר התעסקויותיו הרבות והכנת צרכיו והתקנת ענייניו, ואחר כך יפסיק ואז ינוח, כאומרו:
הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך, אחר ובנית ביתך99.
אבל המנוחה, כשהיא לעצמה בלי מאומה מכל זה אינה מנוחה אלא בשמה בלבד, ואין ענינה אלא עצלות, ואל תשאל על העצלות התמידית מה זו עושה, כי האדם כאשר יתבטל פעם ויתעצל פעם עד שיבואהו העוני, וילך ויגבר עד שיעדרו לו רוב צרכיו, כאומרו:
מעט שנות מעט תנומות מעט חבוק ידים לשכב,
ובא כמהלך ראשך ומחסורך כאיש מגן1
וכאשר יתעצל, לא יכין לעצמו מזון ולא כסות ולא מדור, והרי הוא באנחות כל ימיו, עד שאפילו תאוותיו וצרכיו ימיתוהו כאומרו:
תאוות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות2.

ועד שיזניח את התפילה והצום והקימה והתנועה בענייני המצוות ובכל תועלת, ולפיכך אמר כנגד העצל 'צדיק', כי עניין העצלות ייאמר גם על הרשעות, לפיכך אמר:
כל היום התאווה תאווה, וצדיק יתן ולא יחשך3.

והיכן הרפיון והכבדות והנפיחות וההשתמנות וכאב המתנים וכפות הרגלים וגיד הנשה וקוצר הפסיעות ומחלת הפיל4 והרבה מן המחלות, כי אם עם הבטלה. 5

אפילו מי שאינו זקוק, אין ראוי לו להתעצל ולהתבטל, כמו שאמר:
צופיה הליכות ביתה ולהם עצלות לא תאכלן6.

ומה שמצאנו שהנפש שוקטת על ידי המנוחה, לפי שבוראה עשאה לה לזכור את הנחת והשלוה אשר לעולם הבא ולחבבה בה, כאומרו:
והיה מעשה הצדקה שלום, ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם,
וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחת שאננות7.

[שילוב התכונות כולן הוא הדרך הנכונה]
הנה נתבאר מה שהרחבתי וביררתי למי שיקרא ספר זה, שכל מי שיראה לו לנהוג באחד משלושה עשר אלו, כי דרכו טעות ובלתי נכונה, מחמת שנהג בו לבדו מבלי לשתף זולתו עמו, ובכך נתעוות לו חפצו וחסר מלהשיג אהבתו, וכמו שהקדמתי מדברי שלמה שכל דבר8 מעוות וחסרון, אבל אם נתקבצו כל הסוגים הללו הוא הנכון המוחלט.

וכן אין נכון לקחת מכל אחד מהם חלק משלושה עשר חלקים ויהיו חלקים שווין, אלא יקח מכל מין מהן השיעור הראוי כפי שמחייבת החכמה והתורה.

וכאשר יקובצו פרטי שלושה עשר עניינים אלו תהיה חמאת חיבוצם 9 שישיג הנבון מן המאכל והמשתה והתשמיש כדי קיום גופו וזרעו, וכאשר ימצא את זה בהיתר ישחרר בו את תאוותו עד שיקח צרכו.

ואם היא עלולה להפליג או לקחת מהם דבר שלא בהיתר, יאספנה אליו ויעצרנה.
ואם אינה נעצרת כפי רצונו, ישלח נגדה מידת הפרישות עד שתצא פרושה בכל אחד מהן. וישמור מה שחננו ה' מן הממון והבנים בכוח אהבתם, ויבנה בעולם בכדי צרכו.
ואם יראה שהתאווה עלולה להשתלט עליו, ותביאהו באיסור או במגונה, ישחרר כוח הפרישות עד שימנע מכך, ויאהב חיי העולם הזה בגלל העולם הבא, כי הוא הפרוזדוד10 שלו, לא בגלל עצמו. ואל יתאווה למאומה מן ההשתררות או הנקמה.

ואם יבוא זה מאליו, ייקחהו להעמיד בו גדרי הדת ויטיב לבני אדם, ואל ישתמש במאומה מן העצלות כלל. ומה שיישאר לו מזמנו לאחר השגת המזונות, יפנה עיסוקו בו בעבודה11 ובחכמה.

וכאשר קבץ מן הפעולות הללו כפי שרשמנו יהיה אהוב בשני העולמות, וכמו שאמר:
מכל משמר נצר לבך כי ממנו תוצאות חיים 12.

ויהיו פעולותיו דומות לגופות המורכבות מארבעת הטבעיים 13, וככל גוף שהוא חלקים מחוברים, וכרפואות אשר דרך לקחת מאחד מהן משקל שלושה דרהם מעורבין, יהיה משקל דרהם מדבר מסוים, ומן השני ארבע גרות14, ומאחר חצי דרהם, ומאחר שתי גרות, ומאחר גרה והצי, ומאחר גרה, ומדבר אחי חצי גרה, ואסור לקחת מהן חלקים שווים.

[מיזוג תחושות החושים]
וראיתי להתנדב בסוף מאמר זה, ואקבע מיזוגי המוחשות זה עם זה, כדי שיהיו תוספת בהדגמה ובהסברה למה שהקדמנו ממיזוג המידות.
ואומר, מן הידוע כי המוחשות חמישה סוגים: הטעם, והראייה, והשמיעה, והריח, והמישוש.

הנה שניים מהן, והן המישוש שאינו גורם הנאה אלא בדרך אחד והוא העדינות15 וכן הטעם מפני שהרכבו ידוע כמו שמרכיבין הפאלוד'ג'16 מעמילן וסוכר ודבש וכרכום וזולתן, וכך כל מיני המזונות והתבשילים.

ושמע דברי בשלושת המוחשים האחרים.
ואומר, כי המראה הנפרד מלובן או אודם או צהבות 17 או שחרות דרכו להחליש את החוש כאשר מסתכל בו, כמו שכהה הראייה מחמת השלג, וכמו שנזוקת העין מן האודם, ויחלש הקף הראייה18 מן השחרות, וכל הדומה לכך.
והם נוסף לכך אינם מעוררים שמחה ולא עונג רב. אבל כאשר מתמזגים זה עם זה, יתחדשו מהן סוגי ההנאות, והם מעוררים הרבה מכוחות הנפש.

ואומר, כי האדמימות המעורבת בצהיבות17 מעוררת כוח המרה הירוקה ותכונותיה19, ויתגלה בנפש כוח העוז.

והצהבות17 המעורבת בשחרות, מעוררת כה המרה הלבנה, ויתגלה בנפש כוח הכניעה.

וכאשר מתערבים השחרות והאדמימות והצהבות17 והלובן יעוררו כוח הדם, ותתגלה בנפש המלכות והשלטונות.
וכאשר באים במגע הירקות20 והצהבות מעוררים כוח המרה השחורה, ויתגלה בנפש כוח המורך והיגון.

וכך אם הוסיף וגרע במיזוג אלו הגוונים, יארע לנפש מהתעוררות כוחותיה בהתאם לכך.

וכך הקול היחיד והנעימות והלחנים 21 אינם מעוררים מתכונות הנפש אלא דבר אחד בלבד, ופעמים יזיקוה. אבל מיזוגם מאזן מה שמתגלה מתכונותיה וכוחותיה, וראוי שתדע השפעותיהן כשהן נפרדות כדי שיהא המיזוג בהתאם לכך.

ואומר עתה, כי הלחנים שמונה22, ולכל אחד קצבה של נעימות.
הראשון מהן קצבתו שלוש נעימות רצופות האחת נחה.
השני שלוש נעימות רצופות ואחת נחה ואחת נעה ושני לחנים אלה מעוררים כוח הדם ותכונת המלכות והשלטונות.
והשלישי מקצב שתי נעימות רצופות שאין ביניהן כדי נעימה ואחת נחה, ובין כל ירידה ועליה וירידה כדי נעימה, וזה לבדו מעורר המרה הירוקה והאומץ והגישה בעוז* ודומיהן.
והרביעי מקצבו שלוש נעימות רצופות שאין ביניהן כדי נעימה, ובין כל שלוש ושלוש כדי נעימה, וזה לבדו מעורר המרה הלבנה ומגלה בנפש כוח הכניעה וההתרפסות והמורך וכל הדומה לכך.
והחמישי מקצבו נעימה בודדת ושתים שונות זו מזו*22 ואין ביניהן כדי נעימה, ובין עליה וירידה כדי נעימה.
והששי מקצבו שלוש נעימות נעות.
והשביעי מקצבו שתי נעימות רצופות שאין ביניהן כדי נעימה, ובין כל שתים ושתים כדי נעימה.
והשמיני מקצבו שתי נעימות רצופות שאין ביניהן כדי נעימה, ובין כל שתים ושתים כרי שתי נעימות.

וכל ארבע אלה מעוררות מרה השחורה, ומגלות בנפש תכונות חלוקות, פעם לשמחה, ופעם אחרת לתוגה23.
ומנהג המלכים למזגם זה בזה כדי לאזנם, ויהיה מה שיעוררו מתכונותיהם כאשר שומעים אותם בכדי להטיב נפשותיהם להנהגת הממשלה, ולא יטו אותם לרוב רחמנות או אכזריות, ולא הפרזת אומץ או מורך, ולא תוספת וגרעון בשמחה ובחדוה.
ועל דרך זו יהיה מצב הריח הנפרד, לכל בעל ריח מהן כוח מיוחד, וכאומר מתמזגים זה בזה יורכב מצב כפי רוב המיזוג ומיעוטו.
מהן המור24 חם ויבש, וה"כאפור"25 קר ועדין, והכרכום 26 חם ויבש, וה"צנדל"27 קר ולח, וה"ענבר"28 חם ממוצע, ומי הורדים קר ועדין.
וכאשר מתערב יסוד כל אחד מהם ביסוד השני מתמזגות סגולותיהן ונכשרים לתועליות בני אדם.

[איזון המידות והאהבות]
וכיון שכבר נתבאר כי האיזון בכל המוחשים יותר מועיל לאדם, כל שכן איזון מידותיו ואהבותיו שיהא יותר מועיל לו.

וזה הכלל אשר הושג, שירכוש האדם בעולם הזה בכדי תקינותו, ויאכל וישתה מן המותר בכדי צרכו, ויפנה התעניינותו במה שהוא למעלה מזה בחכמה ובעבודה29 ובשם הטוב האמיתי, וייקח מכל אחת מן האהבות הנזכרות כפי מה שסידרנו כל דבר בעתו. ובחירה זו הרצויה היא תמצית מה שהזכיר שלמה בן דוד בספרו בשלושה מקומות:

האחד:
אין טוב באדם שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו,
גם זה ראיתי אני כי מיד האלהים היא30.
והנה אמרו 'שיאכל ושתה' עניין המזון, ואמרו 'בעמלו' עניין הרכוש, ואמרו 'מיד האלהים' כוונתו בכך בהיתר ממה שיזמן לו ה' לא מה שישיג בכוח, ואמרו 'והראה את נפשו טוב' הם שבעה עניינים תיארם בספרו שהם טוב.

והשני:
וגם כל האדם שיאכל ושתה וראה טוב בכל עמלו מתת אלהים היא31.
גם זה כולל שבעה32 עניינים, המזון מן 'שיאכל ושתה', והרכוש מן אמרו 'בכל עמלו', ובהיתר באומרו 'מתת אלהים', ורומז לשבעת העניינים באומרו 'וראה טוב'.

והשלישי:
הנה אשר ראיתי אני טוב אשר יפה לאכול ולשתות33.
והשלישי יש בו ארבעת העניינים אשר הזכרנו, והוסיף עליהם 'אשר יפה', ורומז בכך להשתמש בכל אחת מן המידות והאהבות בעתו הראוי לו לא בזולתו, כמו שאמר בפירושם בספר זה:
את הכל עשה יפה כעתו34.

אבל עניין טובה האמורה בפסוק זה, הם שלושה סוגי החכמה, כמו שפירשם בספרו זה ואמר:
טובה חכמה מכלי קרב35,
טובה חכמה מגבורה36,
טובה חכמה עם נחלה37.

ולכל פסוק מהן עניין מיוחד, הפסוק 'טובה חכמה עם נחלה' מיוחד בחכמת הטבע ובנין העולם, לפי שסופו 'ויותר לרואי השמש'. אבל 'טובה חכמה מגבורה' מיוחד להנהגת המלכים והמדיניות, לפי שבו אמר:
ובא אליה מלך גדול וסבב אותה38.
אבל 'טובה חכמה מכלי קרב' מיוחד בעבודה ובמשמעת39, לפי שסופו 'וחוטא אחד יאבד טובה הרבה'.

[שבעה סוגי טוב]
אבל פירוש שבעה סוגי טוב האמורים בספר -

מהם השם הטוב והשבח בצדק, אמר בו:
טוב שם משמן טוב40.
ומהם זיכרון המות בכל מאורע ולא ישכחהו, אמר בו:
טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה41.
ומהם הכעס לכבוד ה', במקום שאפשר ומועיל, אמר בו:
טוב כעס משחוק42'
ומהן לראות באחרית הדברים, אמר בו:
טוב אחרית דבר מראשיתו43
ומהם ההתחברות לחכמים ולצדיקים, אמר בו:
טוב לשמוע גערת חכם 44.
ומהם הסבלנות והמתינות, אמר בו:
טוב ארך רוח מגבה רוח45.
ומהם שידע האדם הכשר שאינו נמלט מחטא כדי שיכנע בכך לפני ה', אמר בו:
טוב אשר תאחז בזה, וגם מזה אל תנח את ידך כי ירא אלהים וגו'46.
וזה חלקי47.

הנה נתבאר, כי החכם, כאשר חקר ענייני העולם, רמז על אחד עשר דברים הללו, שבעה מהם קראם 'טוב', שלושה מהם קראם 'טובה', והאחד קראו 'יפה', והוא השימוש בכל רצוי ושנוא48 בזמנו ובמקום אשר נברא לו כמו שבארנו.

ואחד עשר דבר אלו, אין לנהוג בהן אלא לאחר השגת המזונות בממון של היתר כמו שבארנו.

ואחר שקירבתי את העניין הזה בכל האפשר מאופני הקירוב, אומר שכל הספר אינו מועיל אלא עם טיהור הלבבות49, וההחלטה להשיג את אשרם, כאומרו:
אם אתה הכינות לבך ופרשת אליו כפך50,
ואמר החכם:
בכל לבי דרשתיך, אל תשגני ממצוותיך, בלבי צפנתי אמרתך51.

ולכן ראוי שייכנעו הלבבות ויקשיבו לשם אלהינו יתרומם ויתהדר, כאומרו:
יען רך לבבך ותכנע מפני ה' בשמעך אשר דברתי על המקום הזה52,

הלא תראה כי בראות ובשמע ובמאכל ובמשתה משפיעים עם כוונת הלב יותר ממה שמשפיעים בלעדיו.וכפי שביארנו בארבע הקדמות לחוקה יהיה כאן ההקדמה השניה שם חוקה יפול על כל הישרה או הנהגה שתכלול קבוץ רב מן האנשים,הין בתהיה כוללת חוקים רבים כמו''כל יודעי דת ודין''[אסתר א' י''ג ]או ציווי אחד כמו ''ותנתן דת בשושן'' [שם י''ד ט'] והן שתהיה אלהית כמו מימינו אש דת למו [דברים ל''ב] או נימוסית ''כדת מדי ופרס''[דניאל ו' ט'] והחוקה על שלשה אופנים א, טבעית ב, נימוסית ג, אלהית והטבעית היא שוה בכל מקום ובכל זמן ובכל אדם.והנימוסית,היא מה שתסודר מחכם או חכמים לפי הזמן והמקום וכפי טבע המונהגים בה כדתות וחוקים אשר סודרו בקצת מדינות בין הקדמונים מצד הסידור השכלי אשר יחייבהו השכל האנושי מבלי הערה אלהית וכוונת החוקה הטבעית להרחיק העוול ולקרב היושר כדי שיתרחקו האנשים מן הגנבה והגזילה והרציחה,באופן שתשאר ותתקיים החברה בין האנשים ויהיה כל אחד מהם נצול מעוול וחמס .וכוונת החוקה הנימוסית להרחיק המגונה ולקרב הנאה כדי שיתרחקו האנשים מן המגונה כפי המפורסם .ובזה יתרונה על הטבעית .כי הנימוסית גם כן תתקן הנהגת האנשים ותסדר ענייניהם באופן נאות עד שיתוקן כלל הקיבוץ המדיני כקיבוץ הטבעי .והאלהית,היא להיישיר האנשים אל הצלחת הנפשות והאושר האמיתי עד אשר יתגברו על רוע יצריהם ומעלליהם וישתדלו בה כל אחד כפי כחו ויכולתו עד שיגיע ההצלחה לכלל הקיבוץ האנושי וזו מגמת החוקה האלהית ובזה יתרונה על הטבעית [ובאומרנו חוקה אלהית אין הכוונה לדת זו או אחרת כי צדיק באמונתו יחיה]אלא עסקנו דרך כלל הכולל לקיבוץ האנושי ויחסיו עם חלקיו הפרטיים ,

ועסק שלשת הגופים יהיה בניתוחים פרטניים כפי הכללים והחוקים והאופנים שנתבארו''בגראנד רנואר''לפי עיקרון המשפט ההשוואתי ובכך תתברר זהות קולקטיבית ביושר ההסכמי והנימוסי הכולל הגלובאלי והיא אשר תכשיר את הדעות בדומה למה שזכרנו מעניין הפלטפורמה המשותפת לפאראדיגמאת המשפט הנבדל אלא שזה בערך זה כעניין משל ונמשל ביחס ליתרון הכשרת הדעות ודע והבן זה והדעה1 היא על שני פנים: אמת ושקר.
הדעה1 האמיתית הוא שידע הדבר כפי שהוא, המרובה מרובה, והמועט מועט, והשחור שחור, והלבן לבן, והמצוי מצוי והנעדר נעדר.
והדעת השקר היא ידיעת הדבר שלא כפי שהוא, המרובה מועט, והמועט מרובה, והלובן שחור, והשחור לובן, והמצוי נעדר, והנעדר מצוי.

והחכם המשובח הוא מי ששם אמתות הדברים ליסוד, ומשתית על כך את דעותיו2, ועם חכמתו הרי הוא מחזיק במה שראוי להחזיק ונשמר ממה שראוי להישמר3.
והסכל המגונה מי ששם דעותיו ליסוד, ומדמה שאמיתות הדברים תהיינה כפי דעותיו. ועם סכלותו הוא מחזיק במה שצריך להישאר ממנו, ונשמר ממה שצריך להחזיק, וכמו שנאמר:
חכם ירא וסר מרע וכסיל מתעבר ובוטח4.
[דמות]
אבל דמות הוא שם מן 'דמה' 20, והוא גם דימוי בעניין, כי אמרו:
דמיתי לקאת מדבר 21
אין הדבר שהוא דמה לכנפיה ונוצתה, אלא דמה אבלו לאבלה. וכך:
כל עץ בגן אלוהים לא דמה אליו ביפיו 22
דימוי בעניין היופי.
חמת למו כדמות חמת נחש 23,
דמיונו כאריה יכסוף לטרוף 24 -
כולם דימוי בעניין, לא בתבנית ובתואר. וכך נאמר:
דמות הכסא, דמות כסא 25 -
דימוי בעניין העליונות והרוממות 26 לא בריבועו ועוביו ואורך רגליו כפי שחושבים המסכנים. וכך:
דמות החיות 27.
וכאשר ייחד האדם בעניין מופלא מאוד, שבו מה שאין בשום דבר בכל המציאות מתחת גלגל הירח, 28 והיא ההשגה השכלית אשר אין בו שימוש חוש ולא יד ולא כתף 29, לפיכך דימהו בהשגת ה' שאינה בכלים. ואף על פי שאין דימוי 30 לפי האמת אלא רק במחשבה ראשונה 31.
ונאמר באדם מחמת העניין הזה, כלומר: מחמת השכל[ והנה גם בענין המוחין דזעיר יש חילוק א' וצריך לבארו והוא כי נודע שיש לזעיר ב' בחינות מוחין ג' מצד אבא וכלם נקרא מוח א' חכמה דזעיר וג' אחרים מצד אימא וכלם נקרא מוח אחד בינה דזעיר והנה אלו החכמה עם הבינה בהזדווגם יחד הוא ע"י מוח הג' דאבא הנק' דעת דמוחין מצד אבא כי הדעת הזה הוא מן כללות עשר מדות שבג' מוחין אלו ואמנם כשמזדווגים ב' בחינות חו"ב פרטיות ששניהם מצד מוח חכמה הכוללים אינו אלא ע"י הדעת הפרטי שבחכמה הפרטית שבג' מוחין דאבא ולא ע"י מוח הג' ממוחין דאבא הנקרא דעת בפ"ע בן להם כנז"ל והנה הם דעת א' מצד אבא מוח הג' שבג' המוחין ההם והוא כולל ה' חסדים וה' גבורות ודעת ב' מוח הג' שבג' המוחין שמצד אימא וגם הוא כולל חסדים וגבורות וכל דעת מאלו נחלק לב' בחי' דעת עליון ודעת תחתון כנז"ל. וכפי זה צריך להודיע ענין אחר כי ברוב המקומות שתמצא בס"ה ובספרינו זה ענין ג' מוחין דזעיר אין הכוונה אלא על כללות כלם רוצה לומר כי כשמזכיר חכמה דזעיר ר"ל כללות ג' מוחותיו שמצד אבא כי כולם נקרא חכמה סתם דזעיר והיא נשמה לנשמה שבו וכשמזכיר בינה דזעיר ר"ל כללות ג' מוחותיו שמצד אימא והם נשמה שבו וכפי זה יצא לנו טוב טעם למה אי אנו מונין את הדעת לספירה בפ"ע מכלל הי"ס דזעיר והוא כי כפי האמת אין בו רק ב' מוחין (קי"ז ע"א) מוח חכמה דמצד אבא הנכלל מג' מוחין פרטיים חב"ד שבה ומוח בינה דמצד אמא הנחלק לג' מוחין פרטיים חב"ד שבו ואמנם בחינת מוח ג' דעת כלול מג' מוחין אחרים פרטיים אין בו כי אאין למעלה בחינת פרצוף דעת זולת ב' פרצופים של או"א כי הדעת שבזעיר אינו רק מבחינת השני דעות שיש ב' המוחין שבו מצד או"א ולא מפרצוף ג' זולת ב' פרצופי או"א באופן כי חו"ב דמצד אבא נקרא חכמה שבו וחו"ב דמצד אימא נקרא בינה שבו ודעת דמצד אבא ודעת דמצד אמא הם דעת שבו אך כפי האמת חב"ד דאבא נקראא חכמה שבו וחב"ד דאימא נקרא בינה שבו אך מוח שלישי בפ"ע לכשיהיה בחינת דעת זולת ששה מוחין הנזכר אין בו וא"כ צריך לבאר כי כמו שבפרטיות הפרצוף יש דעת בפ"ע למה לא יש בכללות י"ס עולם האצילות בחי' דעת בפ"ע והענין הוא כי פרצוף ז"א כלו הוא נקרא דעת וכמו שנתבאר אצלינו כי כל האצילות נקרא חב"ד שהן נר"ן. (ע"כ מצאתי כתוב מהדרוש הזה)] האלוהי הנצמד בו, שהוא בצלם אלוהים ובדמותו, לא שה' יתעלה גוף שיהיה אם כן בעל תבנית. [יח] תן דעתך 12 והתבונן, כי אין הדבר כפי שחשבת בעיון ראשון, אלא כפי שיתברר לאחר התבוננות בדברים הללו. והוא, שהשכל אשר השפיע ה' לאדם, שהוא שלמותו הסופית, 13 הוא אשר ניתן לאדם לפני מריו, ועליו נאמר בו שהוא בצלם אלוהים ובדמותו 14, ובגללו דובר עמו ונצטווה כמו שנאמר:
ויצו ה' אלוהים וכו' 15,
כי לא יהיה הצווי לבהמות, ולא למי שאין לו שכל.
כי בשכל יבדיל בין האמת והשקר, וזה היה מצוי בו בשלמותו ותמותו.
אבל הטוב והרע 16 הוא במפורסמות 17 לא במושכלות. לפי שאין אומרים השמים כדוריים טוב, והארץ שטוחה רע, אלא אומרים אמת ושקר 18, וכך בלשוננו [יט] אומרים על הנכון והשווא - אמת ושקר, ועל הנאות והמגונה - טוב ורע.

ובשכל ידע האדם האמת מן השקר, וכך הוא הדבר בכל העניינים המושכלים. וכיון שהיה בשלמות מצביו ותמימותן, והוא עם תכונותיו 19 ומושכליו אשר בו נאמר מחמתן ותחסרהו מעט מאלוהים, 20 לא היה לו כח 21 שמתעסק במפורסמות 17 כלל, ולא השיגן, עד שאפילו היותר מפורסמת במידות לגנאי, והיא גילוי הערווה, 22 לא היה זה רע בעיניו ולא הרגיש את גנותו 23.

וכאשר חטא ונטה אחרי תאוותם הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים כמו שאמר:
כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעיניים 24
נענש שנשללה ממנו אותה ההשגה השכלית, ולפיכך המרה את הצווי אשר מחמת שכלו נצטווה בו, ונקנית לו השגת המפורסמות 17 ושקע בהבחנת הרע והטוב 25, ואז ידע ערך מה שהפסיד ומה שנתערטל ממנו ובאיזה מצב הוא נמצא. ולפיכך נאמר:
והייתם כאלהים יודעי טוב ורע 26
ולא אמר 'יודעי שקר ואמת' או 'משיגי שקר ואמת', ואין בדברים ההכרחיים טוב ורע כלל אלא שקר ואמת, והתבונן אמרו:
ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם 27,
ולא אמר ותפקחנה עיני שניהם ויראו, כי את אשר ראה בתחילה הוא אשר ראה בסוף, ולא היה שם ערפל נגד הראות שנתבהר, אלא נעשת לו תכונה אחרת שבה הוא משיג גנות מה שלא היה משיג גנותו מקודם.

ודע כי המלה הזו, כלומר: פקח אינה נאמרת בשום פנים כי אם על עניין פקיחת רעיון, לא על חידוש חוש הראות 28,
ויפקח אלוהים את עיניה 29,
אז תפקחנה עיני עורים 30,
פקוח אזנים ולא ישמע 31,
כעין אמרו:
אשר עינים להם לראות ולא ראו 32.

אבל אמרו על אדם:
משנה פניו ותשלחהו 33
הרי ביאורו ופירושו כאשר שינה פנייתו 34 גורש, כי 'פנים' שם נגזר מן 'פנה', לפי שהאדם בפניו הוא פונה לדבר הרצוי לו. אמר: כי כאשר שינה פנייתו, 34 ופנה כלפי הדבר אשר כבר קדם אליו הצווי שלא יפנה אליו, גורש מגן עדן 35. וזה הוא העונש שהוא כנגד החטא, מידה כנגד מידה 36. לפי שהותר לו לאכול מן הערב 37 ולהתענג בנחת ובשלוה, וכאשר נעשה תאוותן, והלך אחרי תענוגותיו ודמיונותיו כפי שאמרנו, ואכל ממה שהוזהר שלא לאוכלו - נמנע 38 מן הכל, ונתחייב לאכול הגרוע שבמאכלים, אשר לא היו לו מקודם מזון, ודווקא אחרי יגיעה ועמל. כמו שאמר:
וקוץ ודרדר תצמיח לך וכו' בזעת אפך וכו' 39,
ובאר ואמר:
וישלחהו ה' אלוהים מגן עדן לעבד את [כ] האדמה 40,
והשוהו לבהמות במזונותיו ורוב מצביו, כמו שאמר:
ואכלת את עשב השדה 41,
ואמר מבאר לפרשה זו:
אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו 42.
ישתבח בעל הרצון אשר לא תושג תכליתו וחכמתו 43. [כא] ודע, כי הדימוי הזה אשר דמינו את העולם בכללותו לאחד האדם, אינו שונה במאומה ממה שהזכרנו, זולתי בשלשה דברים:

האחד שהאבר המנהיג בכל חי שיש לו לב, ייהנה באברים המונהגים ותחזור אליו תועלתם[ דרוש יקר הערך בענין הדעת:

(קט"ו ע"ב) אמר חיים ויטאל הנני מחבר דרוש יקר הערך בענין הדעת וזולת זה הדרוש אין שום ידיעה שורשית בעניני הי"ס ואכתוב משנלע"ד בו מכל אשר עיינתי בספר הזה:

דע כי אע"פ שהוזכר תמיד היותם י"ס אינם רק ה' ספירות וכל ספירה הוא פרצוף אחד וכולל עשר מדות והם א"א ואו"א וזו"ן וזה פרטם כי ספי' הכתר כוללת עשר מדות ונק' א"א וספי' החכמה כוללות עשר מדות ונק' אבא וספירת בינה כוללת עשר מדות ונקרא אימא וספי' הדעת דחסדים כוללת עשר מדות ונק' זעיר אך כשנאצל לא היו בו רק שש מדות חג"ת נה"י שבדעת והם הם החג"ת נה"י הנקרא אצלינו מכלל הי"ס אבל אינ רק מדות ולא ספי' כמו הג' ספי' הראשונים וספי' הדעת דגבורה כוללת עשר מדות ונקרא נוק' דזעיר אך כשנאצלה לא היה בה רק מדה



דף מא עמוד ב

א' לבד העשירית והיא מל' שבדעת הנזכר והיא היא המל' הנק' אצלינו מכלל הי"ס אבל אינה רק מדה א' ולא ספירה ואלו הה' פרצופים נרמזו בשם ההוי"ה בקוצו של יו"ד ובד' אותיותיו ולפי שהכתר אינו מכלל הי"ס והושם ספי' הדעת במקומו לכן נרמז בקוץ היו"ד ולא באות ממש ונמצא כי עיקר הפרצופים הם ד' או"א וזו"ן והם ד' אותיות ההוי"ה והם נכללות בג"ס בלבד שהם חב"ד ודעת כלול מב' עיטרין וז"ס פסוק ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו ונמצא כי כל העולמות אינם רק שלשה בחינות חב"ד והסיבה היא כי שרש הכל הוא החסד והדין והרחמים ולפי שהרחמים מכריע ביניהם ריך שימצאו בו ב' בחינותיהם והם חו"ג תרין דעות ואלו עצמם הם ג' בחי' כהן לוי ישראל והם נר"ן והנה כל פרצוף מאלו הד' כלול מעשר מדות אשר כל העשרה אינם רק ספירה אחת כנזכר גם דע כי כל פרצוף היותר זך מתלבש תוך התחתון:

ונתחיל מן הראשון הנה ספי' הכתר היא נשמת האצילות ונחלק לג' מוחין חב"ד שהם נר"ן ג' חלקי הנשמה כיצד עתיק ונוק' חו"ב והם נשמה ורוח ואריך ונוק' הם זו"ן שבכתר ונק' דעת ונפש ושלשתם ג' חלקי הנשמה אח"כ ספי' חו"ב הם רוח דאצי' ונחלקים לג' מוחין חב"ד שהם נר"ן ג' חלקי הרוח. כיצד או"א חו"ב והם נשמה ורוח והדעת שהוא זו"ן שבהם שהם ישסו"ת נק' נפש ושלשתם שלשה חלקי הרוח ואח"כ ספירת הדעת היא נפש דאצי' ונחלק לשלשה מוחין חב"ד שהם נר"ן ג' חלקי הנפש. כיצד זו"ן חו"ב והם נשמה ורוח והדעת של הדעת שהוא זו"ן שבהם הם יעקב ולאה ונקראים נפש ושלשתם הם ג' חלקי הנפש וכל הבחי' הנזכרי' כלולים מעשר ומתלבשים זה בתוך זה ונמצא כפי זה כי הדעת בכל מקום הוא זעיר שבבחינה ההיא וא"כ כמו שזעיר היה בו בתחילה קטנות שהם ו"ק ואח"כ נתוספו בו ג"ר כן ב' הבחי' יש שם בדעת דעת עליון כח"ב שבו דבוק תחת או"א ודעת תחתון שהם ו"ק והם למטה בז"א בקטנותו:

ונבאר עתה כל זה בפרטות פרצוף אחד שהוא זעיר וממנו תקיש בכללות כל הפרצופין יחד דע כי ז"א הוא פרצוף אחד כולל עצמות וכלים (קט"ז ע"א) והכלים שבו הם נכללים בג' כי הכבד למטה וכולל עשר מדות שהם כל האיברים ומתלבש ע"י הורידין שב בכל הגוף והלב גבוה ממנו וכולל עשר מדות ומתלבש תוך בחינת הכבד ע"י הדפקים שבו ומתפשט בכל הגוף
והמוח גבוה מכולם וכולל עשר מדות מתלבשים תוך בחי' הלב ע"י הגידים המתפשטים ממנו ומתפשט בכל הגוף ועד"ז ממש נחלק העצמות בג' נשמה ורוח ונפש מתלבשים זה בתוך זה ומתפשטים בכל הגוף לכן הכבד משכן הנפש והלב משכן הרוח והמוח משכן הנשמה והנה בהיות זעיר בזמן העיבור ג' כלילן בג' אין לו אלא נפש ובזמן היניקה שנתפשטו שש קצוותיו יש לו גם רוח ובזמן הגדלות יש לו גם נשמה כי גדלו בו ג"ר שבו ונשלם לעשר מדות]:
.
ואין במציאות הכללית דבר שכזה, אלא כל מי שמאציל ניהול או נותן כוח, לא תחזור אליו תועלת כלל מן המונהג 85, אלא נתינתו מה שנותן, כנתינת המטיב בתורת חסד שהוא עושה זאת נדיבות טבעית וחסד מקיף, לא לתקווה. אלא זה התדמות לה' יתעלה שמו.

והשני כי הלב בכל חי בעל לב הוא באמצעיתו, ושאר האברים המונהגים סובבים אותו כדי שתבואהו תועלתם בנצירתו ושמירתו בהם, כדי שלא בקלות יבואהו נזק מבחוץ.
והדבר בעולם בכללותו בהפך, הנכבד סובב את הגרוע, מפני שאין חשש עליו 86 שיקבל [קלא] רושם 87 מזולתו, ואפילו אלו היה מתרשם הרי אין בנמצא מחוצה לו גוף אחר שיעשה בו רושם, והרי הוא משפיע על כל מה שבקרבו 88 ולא יגיעהו רושם כלל, ולא כוח מזולתו מן הגופים.
ויש כאן עוד דימוי מסוים, והוא, שהאבר המנהיג בכל חי, ככל שנרחיק ממנו מן האברים הוא פחות חשוב מן הקרובים אליו. וכך הדבר בעולם בכללותו, כל שנתקרבו הגופים אל המרכז נקדרו, ונתעבה עצמם, וכבדה תנועתם, ונעלם זוהרם ושקיפותם, מחמת ריחוקם מן הגוף הנכבד הבהיר השקוף הנע העדין הפשוט, כלומר: הגלגל. וכל גוף שקרוב אליו מקבל 89 משהו מן הסגולות הללו כפי קרבתו, ותהיה לו עליונות מסוימת על מה שלמטה ממנו.

והשלישי שהכוח ההוגה הזה, הוא כוח בגוף ובלתי נפרד ממנו [ונבאר עתה ענין הגדלות הנקרא מוחין והטעם הוא כי המוחין הם כלי של הנשמה וכמו שהנשמה נחלקת בנר"ן שבה כן המוחין נחלקים בג' והם חב"ד שבו ונודע כי כל מוח מאלו כלול מעשר מדות ומתלבשים זה בתוך זה בכל הגוף דזעיר כיצד מוח חכמה תוך מוח בינה ומוח בינה בתוך הדעת וא"כ אע"פ שהדעת הוא זעיר שבג' חלקי הנשמה הנה כלול מעשר אלא שהוא כדמיון הזעיר שיש לו תחילה ו"ק ואח"כ ג"ר כן מוח הדעת יש לו ו"ק ונקרא דעת תחתון כי הוא נשמה לו"ק זעיר ודעת עליון והוא ג"ר שבו שהם חב"ד שבדעת ואלו עומדים למעלה תחת תרין מוחין חו"ב דזעיר וכאשר נגדל הזעיר ויש לו ג"ר ונמצא סמוך ראאשו תחת או"א ממש לוקח דעת העליון העומד שם ג"כ. ועוד דע כי כמו שזעיר הוא בן אחד שנולד מזווג או"א כן הוא הדעת נולד ע"י זווג חו"ב ב' מוחין דזעיר וכמו שנולדה נוקבא דזעיר עמו כן עיטרא דגבורה שבדעת נולדה עם החסדים שבדעת מזווג חו"ב וב' העיטרין נולדים תאומים כדמיון זעיר ונוקביה ואח"כ ננסרים ומתפרשאן ואז דעת החסד נשאר בזעיר ודעת הגבורה ניתן לנוקבא הארותיו בתחלה שלא ע"י זווג לבנין פרצופה ואח"כ בעת הזווג נותן לה הגבורות עצמם עכ"ז נשארים בו שרשיהם כדי שלא יהיה גם הוא דעתו קלה והנה כיון שהדעת התחתון הוא בחי' זעיר שבדעת נמצא כי דעת עליון שהוא חב"ד שבדעת שהם או"א של הדעת תחתון יתלבשו בתוכו ונמצא כי בו"ק זעיר מתלבש דעת תחתון ולפנים ממנו יתלבשו ו"ק הדעת העליון ויהיו נשמה אליו כדרך או"א אשר מתלבשים שש קצוותיהם בלבד תוך זעיר:

כלל העולה כי בחי' הדעת של זמן הגדלות דז"א הוא בחינת חלק הנפש של הנשמה ונק' בחי' זעיר של הנשמה ונחלק לב' בחי' חב"ד שבו נקרא דעת עליון והם או"אא ודעת שבדעת וז"ת שבו נקרא דעת תחתון שהואא זעיר שבדעת ובהיות ז"א גדול מתלבש דעת תחתון בו"ק וו"ק שבדעת עליון מתפשטים תוך דעת התחתון וג"ר שבדעת העליון נשארים מגולים למעלה בראש ז"א (ונק' ב' מוחין חו"ב דז"א) וו"ק של ב' מוחין חו"ב דז"א מתלבשים בתוכם ועד"ז יהיה בבחי' ג' מוחין דיניקה וג' מוחין של עיבור בהיות הז"א קטן כי הדעת שבהם הוא חלק הנפש של הרוח או חלק הנפש של הנפש ומזה תקיש לבחינת הדעת של כללות עולם האצי' כלו ביחד באופן כי לעולם הדעת בחי' זעיר ברא דאו"א בכ"מ שהוא וכנזכר איך ג' מוחין חב"ד נשמה ורוח ונפש והנה כמו שנתבאר כי מוח הג' הנקרא דעת כלול מעשר מדות ויש בו ב' בחי' דעת כן כל מוח מהשנים (ע"ב) אחרים הנקרא חכמה או בינה כלול מעשר ויש בו דעת כלול מב' בחינות ונמצא כי כשמזדווגת איזה מדה מעשר מדות שיש בפרטות איזה פרצוף עם חברתה כגון מוח חכמה דזעיר עם מוח בינה שבו מזדווג ע"י בחי' הדעת שבו עצמו רוצה לומר ע"י היסוד שבסוף הדעת התחתון שבמוח החכמה אלא שלהיותם בחי' מוחין אין אנו מזכירין שם יסוד שהוא בחי' ו"ק תחתונות וכשמזדוג הזעיר עם לאה שהם פרצופין נבדלים ונפרדין אז מזדווגים בחי' ג' המוחין שלו ע"י הדעת שהוא המוח הג' כלו וגם בזה יהיה פירושו ע"י היסוד שבדעת העליון שבמוח הג' הנק' דעת אך אינו נקרא בשם יסוד להיותו בחי' מוחין דזעיר וכשמזדווג זעיר עם רחל אז הזווג ההוא ע"י היסוד תחתון דזעיר אשר בו מתלבש נשמתו שהא יסוד הדעת התחתון ועד"ז למעלה באו"א כי כשמזדווג אבא עם אמא הוא ע"י היסוד העליון שבו אשר בסוף דעת דאאבא עצמו הנקרא דעת עליון ובהזדווגם יחד בבחי' שש קצותיהם הנקרא ישסו"ת אז הוא ע"י היסוד התחתון שהוא יסוד הדעת התחתון ולהיות או"א בחי' מוחין של כללות האצילות לכן אין נזכר היות זווגם ע"י היסוד שבהם אלא שם דעת אפילו בזווג שש קצותיהם שהם ישסו"ת משא"כ בזעיר שזווגו העליון הוא ע"י הדעת שבו והתחתון ע"י יסוד ממש שבו כנזכר].
וה' יתעלה אינו כוח בגוף העולם, אלא נבדל מכל חלקי העולם, וניהולו יתעלה והשגחתו נאצלת לעולם בכללותו אצילות שנעלם מאתנו תכליתה 91 ואמיתתה. וכוחות בני בשר חסרי אונים מלהשיגה. כי הוכח בהחלט על בדילותו יתעלה מן העולם ופרידותו 92 המוחלטת ממנו, והוכח בהחלט על מציאות עקבות 93 ניהולו והשגחתו בכל חלק מחלקיו 94 ואפילו הקטן והשפל ביותר, יתעלה מי שהאירתנו 95 שלמותו.

ודע, שהיה ראוי שנדמה יחס ה' יתעלה אל העולם יחס השכל הנקנה אל האדם, אשר אינו כוח בגוף, והוא נבדל מן הגוף בדילות אמיתית, ונאצל 96 עליו,[ ונמצא כי כשאנו אומרים שמזדווגגים או"א ע"י הדעת הוא ע"י דעת שבו שבפרצוף אבא עצמו ולא ע"י הדעת אשר תחת או"א שהיא בחי' ג"ר דגדלות דז"א כנז"ל כי זה נקרא בן שלהם ואינו יסוד שבהם עצמם בפרצופים ואמנם עולה הוא תוך דעת עצמו דאבא להיותו שם בחי' מ"ד כנודע אבל הזוג עצמו לעולם אינו אלא היסוד והדעת (נ"א או הדעת) הנכנסים בנקודת ציון יסוד הנקבה ועי"כ הוא החבור והזווג וכן בהזדווג ב' מוחין חו"ב דזעיר זה עם זה הוא ע"י הדעת או היסוד שבמוח החכמה לא ע"י הדעת שהוא המוח הג' כי זה הוא בן שלהם ולא



דף מב עמוד א

יסוד את דעת מכלל פרצופים ומבשרינו נחזה אלוה כי אין זווג איש עם אשתו ע"י הבנים שלהם כי אם ע"י היסוד של עצמם] והיה נעשה דימוי 97 הכוח ההוגה לשכלי הגלגלים שהם בגופים.
אלא שעניין שכלי הגלגלים, ומציאות השכלים הנבדלים, וציור השכל הנקנה שגם הוא נבדל, הם דברים שיש בהם עיון וחקירה, וראיותיהם עמוקות, ואם כי נכונים הם, ויולדו בהם ספקות רבים, ולמפקפק בהן פקפוקים, ולמשתבש בהם שבושים 98.
ואנחנו הלא רצינו תחילה שתצטייר לך המציאות הציור הפשוט, אשר לא יכחיש אותו במאומה ממה שהזכרנו באופן תמציתי, כי אם אחד משנים: או סכל בדבר הפשוט, כמו שמכחיש מי שאינו מהנדס דברים לימודיים מוכחים, או מי שמעדיף להחזיק השקפה מסוימת שקדמה לו ויטעה את עצמו.
אבל הרוצה לעיין עיון אמיתי ילמד עד שתתבאר לו אמיתת כל מה שאמרנו, וידע שזו היא צורת המציאות הזו אשר מציאותה יציבה בלי ספק ובלי היסוס, ואם ירצה לקבל את זה ממי שהוכח לו כל מה שהוכח - יקבל, ויבנה על כך הקשיו וראיותיו, ואם אינו מחשיב ההסתמכות על אחרים ואפילו בהתחלות אלו, ילמד, וסוף יתברר לו שהדבר כך הוא.
הם מדעי האלוהות 20, ובארנו אמרם ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו, מוסרין לו ראשי הפרקים 21, ולכן אל תבקש ממני כאן אלא ראשי הפרקים. ואפילו אותם ראשי הפרקים אינם במאמר זה לפי סדר, ולא ברציפות, אלא מפוזרים ומעורבים בעניינים אחרים ממה שאני חושב לבאר. כי מטרתי שיהו מושגי האמת 22 נוצצים מתוכם ושוב נעלמים, כדי שלא יהא נגד המטרה האלוהית, אשר לא יתכן לעשות נגדו, 23 שעשה את מושגי האמת השייכים להשגתו 24 נסתרים מהמון בני אדם, אמר סוד ה' ליריאיו 25.


[גם עניני הטבע נסתרים] ודע, כי גם עניני הטבע אי אפשר ללמד בפירוש מקצת תחילותיהם כפי שהם. 26 וכבר ידעת אמרם ז"ל ולא במעשה בראשית בשניים. 27 ואם יבאר אדם כל אותם הדברים בספר, נמצא שכבר דרש לאלפי בני אדם. ולפיכך נאמרו גם עניינים אלה בספרי הנבואה במשלים, וגם חכמים ז"ל דברו בהם בחידות ומשלים, נהייה 28 בעקבות כתבי הקדש. לפי שהם דברים שיש בינם לבין מדעי האלוהות [ו] קשר גדול, וגם הם סודות מסודות המדע האלוהי.


[תפיסות בני אדם את הסודות] ואל תחשוב שאותם הסודות הגדולים ידועים עד סופם ותכליתם לאחד מבני אדם, לא! אלא פעמים נוצץ 29 לנו האמת עד שנחשבהו יום, ומיד יעלימוהו החומרים וההרגלים 30 עד שנשוב בלילה אטום, קרוב למה 31 שהיינו בו בתחילה.
והרי אנו דומין למי שהבריק לו הברק פעם אחר פעם והוא בלילה אפל מאוד.
יש ממנו מי שיברק לו הברק פעם אחר פעם, 32 עד שכאלו הוא ביאור תמידי בלי הפסק, ויהיה הלילה אצלו כיום. וזו היא מעלת גדול הנביאים, אשר נאמר לו ואתה פה עמוד עמדי 33, ונאמר בו כי קרן עור פניו וכו' 34.
ומהם מי שהבריק לו פעם אחת בכל לילו, והיא מעלת מי שנאמר בהם ויתנבאו ולא יספו.35
ומהם מי שיהיה בין הברקה להברקה הפסקות גדולות או קטנות 36.
ומהם מי שלא הגיע למעלה שתואר אפלתו בברק, אלא בגוף מבהיק או כיוצא בו מן האבנים ודומיהן, שהם מאירים בחשכת הלילה. ואף גם אותו האור המועט הזורח עלינו 37 אינו תמידי, אלא נוצץ 29 ונעלם, כאלו הוא להט החרב המתהפכת 38.

ולפי המצבים האלה משתנים מעלות השלמים. אבל אותם שלא ראו אור אף פעם אלא הם מגששים באפלתם והם אשר נאמר בהם:
לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו 39,
ונעלם מהם האמת לגמרי על אף עוצם בהירותו כמו שאמר בהם:
וא. אמר ר' נחוניא בן הקנה כתוב אחד אומר (איוב ל"ז כא) ועתה לא ראו אור בהיר הוא בשחקים, וכתוב אחד אומר (תהלים י"ח י"ב) ישת חושך סתרו ואומר (תהלים צ"ז ב) ענן וערפל סביביו קשיא, בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם (שם קל"ט יב) גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה: