להסכים לחוות את החיים 

להסכים לחוות את החיים

יום אחד, לפני עשרים או שלושים או ארבעים שנה חטפנו זבנג מהמציאות. משהו מאוד מכאיב קרה לנו. מישהו עזב אותנו, מישהו אמר לנו מילים פוגעות, מישהו צעק עלינו, מישהו נתן לנו להבין שאנחנו האחרונים בסדר העדיפויות שלו. משהו מכאיב קרה, והכאב היה קשה מנשוא. כנראה, שלאחר אותה חוויה החלטנו החלטה לא-מודעת ש''לעולם לא ניתן לעצמנו לעבור את הזוועה הזאת שוב בעוצמה שכזו''. לעולם לא אסכים לחוש שוב את כאב היותי נעזבת, לעולם לא אסכים לחוש שוב את כאב היותי לא אהובה, לעולם לא אסכים לחוש שוב את כאב היותי לא חשובה.

ואז התחלנו לחיות בתוך בונקר

ואז, כדי לוודא שבאמת לא נחווה זאת שוב, ושבאמת לא נפגוש שוב את הכאב הבלתי נסבל הזה, יצרנו מערך מתוחכם של מנגנונים שכל תפקידם הוא לדאוג ליצור באופן קבוע מסך ערפל בינינו לבין אותה חוויה, או אפילו רק בינינו לבין זיכרון של אותה חוויה. מה שבטוח בטוח - אני לשם לא חוזר. המנגנון הזה הוא מערך הדפוסים, ההתניות והמחסומים שלנו. כל מה שמופעל בתוכנו באופן אוטומטי וללא בחירה ברגע שצץ הסיכוי לחוות שוב את אותה חוויה מכאיבה.

מי שאנחנו היום, הדרך שבה אנחנו דואגים ''למכור'' את עצמנו לעולם, הזהות שאנו מציגים כלפי חוץ, דפוסי החשיבה שלנו, האמונות ומערך התפיסות הפנימיות - כל מה שניתן לכנות ''האישיות'' שלנו - הוא בעצם מנגנון משומן היטב שמטרתו למנוע מאיתנו לחוש שוב את הכאב המסוים ההוא. אנחנו לא בני אדם שבאים במגע עם בני אדם אחרים. אנחנו מנגנונים שפוגשים מנגנונים.

להסכים לחוות

אם כך הוא הדבר, אז אולי על מנת להשתחרר, על מנת לפגוש את האני האמיתי שלי ולמוסס את מערך ההתניות שלי - אולי כל מה שאני צריכה הוא רק להסכים לחוות, להסכים לחוש כאב - ואז כל המערך יתמוטט כמו מגדל קלפים? זה נשמע מאוד פשוט. בפועל, זה בכלל לא פשוט להסכים לפגוש שוב חוויה של נידוי, או של נחיתות, או של ההבנה ש''אני לא אהובה''. עבור האישיות שלנו זה נחווה כעניין של חיים ומוות, והיא תיאבק איתנו בחירוף נפש על המשך קיומה. לא סתם היא שכללה לדרגת אמנות ממש את הדרכים להימנעות מהחוויה.

בתהליך של אימון אנחנו לא מתעכבים על ניתוח ובחינה של האירוע שייצר את ההתניות והדפוסים, אלא בודקים מה יאפשר לנו, בנקודה בה אנו נמצאים, לשחרר אותם. השלב הראשון בדרך לשחרור כזה הינו יצירת תשתית פנימית של הסכמה לפגוש שוב את החוויה. יצירת מוכנות הן מנטאלית והן רגשית. לא פשוט אך בהחלט אפשרי.

השלב השני הוא פיתוח היכולת והחוסן הפנימי שמאפשרים לפגוש את החוויה מבלי לברוח ממנה. אנחנו כל כך מותנים לברוח ממנה. יש הנוטים לברוח לכיוונים רגשיים, ויש הנוטים לברוח לכיוונים שכלתניים.

לא בכוח כמובן

כך או כך, נדרש לעשות מעין סוויץ' בהתייחסות אליה, וללמוד לזהות את נתיבי המילוט. ההסכמה לא יכולה להיעשות בכוח כמובן, או מתוך התנגדות לעצמי. היא יכולה להיעשות רק מתוך למידה והבנה עמוקה של המנגנון האישי שלי, ומוכנות אמיתית להיכנס לרגעים קצרים לאזור הלא נוח והלא נעים הזה.

לא מדובר כאן במזוכיזם חלילה וחס. מדובר במוכנות לחוות חוויה קצרה, להיכנס אליה אדם אחד, ולצאת ממנה אדם אחר. הרגעים הספורים בהם אני מסכימה לעבור בתווך - מסכימה לחוש את כאב היותי ''לא אהובה'', או את כאב היותי ''מנודה'', או ''לא רצויה'' - הרגעים הללו משנים אותי. הם מאפשרים לי לקלף עוד קליפה, עוד הרגל, עוד התניה. מחוויה לחוויה אני זקוקה פחות ופחות לקליפות הללו. הסכמתי לעבור בתוך החוויה. הסתכלתי לסיוט של עצמי בעיניים. אין לי ממה להימנע עוד. אני יכולה לאט לאט להתחיל להפחית את האנרגיה שאני משקיעה בביצור הבונקר - ולהתחיל לחיות את חיי.