הלובי הדיפלומטי והעסקי בארץ ובחו 'ל לקידום הדמוקרטיה יזמות בעידן אובמה 

. ראשית הדיפלומטיה
יש המתארכים את לידת הדיפלומטיה לערש הציוויליזציה האנושית. מנגנון דיפלומטי שהושתת על שליחים, החלפת מתנות וכללי הטקס בין ישויות מדיניות היה קיים ככל הנראה עוד במזרח הקדום, החל באלף השלישי לפנה"ס, בין מעצמות האזור (בבל, אשור ומצרים) ובינן לבין ישויות קטנות יותר. המסמכים הקדומים ביותר המעידים על משא ומתן דיפלומטי נמצאו בתל אל עמרנה במצרים ומתארים בריתות שנכרתו בין ממלכת מצרים העתיקה לחתים במאה ה-14 לפנה"ס. עדות נוספת לעובדה כי הדיפלומטיה הנה עתיקת-ימים מצויה בספר התנ"ך: דוד המלך, שהשתמש בעיקר בכוח הזרוע על מנת להרחיב את ממלכתו, לא בחל בשימוש בדיפלומטיה על מנת לתמרן את השחקנים המרכזיים במערכת הבינלאומית באותה תקופה (ובראשם ארם, עמון, מואב, אדום, פלשת וצידון). כך, ברית האינטרסים שכרת עם צידון - מעצמת סחר ימית - הייתה אחד התנאים שאפשרו את התרחבות ממלכתו. מסופר אף כי דוד שלח משלחת תנחומים לעמון, אותה חשבו העמונים למשלחת ריגול וגזזו בשל כך את זקניהם של חבריה. הייתה זו הפרה של הפרוטוקול הדיפלומטי הנהוג, מה שהוביל לפלישה לעמון.
העדויות הראשונות לקיומם של מנגנונים דיפלומטיים באירופה הן מיוון העתיקה. ואולם, אף על פי שערש הציוויליזציה המערבית מיוחס לתרבות זו, דווקא הדיפלומטיה היוונית הייתה בלתי מפותחת. עיקר עניינם היה בניהול הפוליס, ערי המדינה היווניות, כאשר הברברים - הישויות המדינתיות מחוץ לעולם היווני - לא זכו לתשומת לב הכרוכה בשליחת שגרירים ובניהול משא ומתן. ביחסים שבין ערי המדינה, השליחים (אנגלוס) נשלחו לשליחויות קצרות בלבד, הוחלפו כל שנה, לא היו משכילים (אף על פי שהצטיינו בכושר שכנוע) ולא נהנו מחסינות דיפלומטית. יש הטוענים כי המלחמה הפלופונסית בין אתונה ובנות בריתה לבין ספרטה ובנות בריתה נמשכה מעבר לסיומה המתבקש דווקא משום שהיוונים לא השכילו לנהל משא ומתן מדיני מורכב, הכולל ניתוח הדדי של עמדות הצד שכנגד, התמקחות ונסיונות פשרה.
במהלך ימי הביניים הופיעה הדיפלומטיה בשני זרמים עיקריים.1 האחד הוא הדיפלומטיה של האימפריה הביזנטית - דיפלומטיה זריזה בין אימפריה הנלחמת על קיומה לבין מדינות השואפות להפילה. הזרם מאופיין במסורת חשאית, המדגישה את הפולחן והטקס הרבה מעבר נהוג כיום, תוך גילום התפיסה כי האימפריה וקיסרה הם במרכז העולם; השליחים הדיפלומטיים נתפסו כעולים לרגל. הדיפלומטיה של האימפריה הביזנטית הייתה רצופה בחתרנות, בריגול ובהסכמים סותרים, וסופה שקרסה לקראת ראשית המאה ה-15.
השונות.2.הזרם האחר הוא זה שהתפתח בכנסייה הקתולית, המקיימת יחסים עם כנסיות ואנשי דת שונים בממלכות האירופיות השונות=,[א]= בכאן נציין כי התפתחות החוקה ה1 ,וה3 ללא ה2,''האריסטו-סוקרטית'' הינה גורם הנידון לכשלון. מאז שחר ההיסטוריה, שליטים של מדינות, ממלכות או ישויות פוליטיות אחרות חתמו על הסכמים זה עם זה, על מנת לסיים או למנוע סכסוכים אלימים. ההסכמים נותרו בתוקף עד שהם הוחלפו על ידי אירועים שונים - הפרה של ההסכם שגרמה לו להיות ריק מתוכן; סכסוכים חדשים שעשו אותו ללא רלוונטי, או הסכמים חדשים שגרמו ליחסים חדשים.
בנוסף, מדינות אימצו כמה הנחות, בפירוש או שלא בפירוש, שהכתיבו את היחסים שלהם אחד עם השני, מחוקי האבירות בשדה הקרב ועד לפרוטוקול הדיפלומטי.
לבסוף, ההנהגה של שלטון החוק והמוסדות הנלווים לו במדינות, סיפקו מסגרת משותפת לישוב עניינים משפטיים בין מדינות.
ועדת ז'נבה הראשונה ב-1864 כינסה את המדינות האירופאיות על מנת לייסד חוקי מלחמה באירופה. ועידת השלום בפריז (1919), ייצגה את הנסיון הרחב הראשון ליצור הסכמים גלובליים ורב צדדיים, שגולמו בחבר הלאומים.
הנטייה לכיוון התחייבויות רב צדדיות התגבר מאז, ולפיכך יש היום משמעות רבה ללימוד "משפט בינלאומי" כאמצעי לישוב סכסוכים בין מדינות.
במשך השנים, התפתח קוד משפטי ליחסים בין מדינות. גם כשהמדינות היו במצבי מלחמה, שליחים בדרך כלל נחשבו כמוגנים מאלימות.
ידועים מקרים של דיפלומטיה והסכמים בינלאומיים כבר במזרח הקדום, ושרדו לנו אף הנוסחים של ההסכמים הללו, לדוגמה בין החיתים למצרים. גם בתנ"ך רואים עדויות למשפט בינלאומי, לדוגמה בוויכוח הארוך בין יפתח, שופט ישראלי, למלך בני עמון לגבי המעמד המשפטי של שטח מסוים בעבר הירדן המזרחי (שופטים פרק יא). מהוויכוח עולה בבירור כי היו מקובלים על שני הצדדים עקרונות מוסכמות של צדק. כללי היסוד של הדיפלומטיה המודרנית. בראשית המאה ה-17 חיבר ההוגה ההולנדי הוגו גרוציוס (1583-1645) שתי יצירות, דיני הימים (1609) ודיני המלחמה והשלום (1625), שהיו לאבני היסוד של המשפט הבינלאומי הפומבי. גרוציוס, שחווה על בשרו את מלחמות הדת בין הקתולים לפרוטסטנטים, הבין כי ללא משפט - ישרור כאוס. הגותו שמה קץ לאופיה הציני וקצר המועד של הדיפלומטיה האיטלקית.
אדם נוסף שתרם תרומה מכרעת להתפתחותה של הדיפלומטיה המודרנית היה הקרדינל רישלייה (1585-1642), ששימש עד יום מותו כעוצר ממלכת צרפת בזמן נעוריו של לואי השלושה-עשר. רישלייה, מאבות הריאליזם המדיני, טבע את המונח Raison d'etat (היגיון המדינה) : התווית מדיניות החוץ באופן המעמיד את יעדי המדינה מעבר לדעותיו ורצונותיו של הפרט, תוך חציית אידאולוגיות והתנגדויות אחרות. ההידברות הרשמית, המאפשרת זיהוי אינטרסים משותפים בצורה בלתי אמצעית, עמדה במרכז הדיפלומטיה של רישלייה, אשר תמך גם במשא ומתן נוקשה, עיקש ומתמשך ובחוזים דיפלומטיים ארוכי טווח. בנוסף, הוא סלד מאי-כיבוד הסכמים שרווח באיטליה, וסבר כי אין טעם במשא ומתן ללא כיבוד הסכמים קודמים.
רישלייה יישם את תפיסותיו בהקמתו של מוסד מהפכני, משרד לענייני חוץ, בשנת 1626. גוף זה נועד לרכז, להנחות ולתאם את פעולות המשלחות הדיפלומטיות של ממלכת צרפת ברחבי היבשת, בהתאם לרצון הריבון. בנוסף, הוא נועד לפרש רצון זה ולסייע לריבון להגדירו במונחים מעשיים. בהדרגה הלכו משרדים אלה ונפוצו בכל רחבי אירופה, ואולם בתקופה זאת לא היו זהים למקביליהם המודרניים, בעיקר משום שהרבו לעסוק גם בעניינים פנים מדינתיים. בריטניה, לדוגמה, החזיקה בשני משרדים בעלי סמכויות חופפות למדי עד שנת 1782. בנוסף, אותם משרדים היו קטנים הרבה יותר: במשרד החוץ הצרפתי, שהיה הגדול באירופה, הועסקו כשבעים עובדים בלבד לקראת סוף המאה ה-18.
הפרוטוקול הטקסי אף הוא עבר מיסוד. הנציגות הדיפלומטית הבכירה ביותר הייתה משרת השגריר. השגריר השתייך בדרך כלל לאצולה הבכירה, אם כי מדינות שנהנו מיוקרה פחותה הסתפקו באדם הנמנה עם האצולה הזוטרה יותר. על פי המוסכמות הקשוחות שהלכו והתפתחו, השגרירים נדרשו לדור במשכנים גדולים ומפוארים, לערוך משתים ולשחק תפקיד משמעותי בחיי החצר של המדינה המארחת. ברומא, שהשירות בה נתפס על ידי השגרירים הקתוליים כיוקרתי ביותר, החזיקו השגרירים הספרדי והצרפתי בפמליות בנות כמאה איש האחת. מקצוע השגרירות היה כרוך בהוצאות רבות גם במקומות יוקרתיים פחות.
הדיפלומטיה הייתה מקצוע מורכב באותה תקופה. שגרירי המדינות דורגו על פי מידרגי חשיבות וקדימות שונים, שעוררו לעתים קרובות מחלוקות בינלאומיות. המדינות דורגו בהתאם לתואר הריבון; עבור האומות הקתוליות, שליח הוותיקן היה הראשון במעלה, לאחריו שגרירי הממלכות, ולאחריהם שגרירי הדוכסויות והנסיכויות. שגרירי הרפובליקות נתפסו כנחותים ביותר הערך והסמכות של המשפט הבינלאומי תלוי לחלוטין בהשתתפות מרצון של מדינות ביצירה, שמירה, ואכיפה שלו. למרות שיש מקרים יוצאי דופן, רוב המדינות מקבלות עליהן התחייבויות משפטיות למדינות אחרות מתוך אינטרס עצמי ולא מתוך ציות לחוקים גבוהים יותר משל המדינה עצמה. הייסוד של האומות המאוחדות נתן אפשרות לקהילה בינלאומית לאכוף את המשפט הבינלאומי על מדינות החברות באו"ם שמפרות את הצ'רטר שלו.
בעבר, נחשבו מדינות לצדדים היחידים למשפט הבינלאומי, לפי תאוריית "כדורי הביליארד". במאה השנים האחרונות גדל מאוד מספר הארגונים הבינלאומיים והישויות הלא-מדינתיות בזירה הבינלאומית וכיום, גם הם מוכרים כצדדים רלוונטיים.
פירושים מהעת האחרונה של משפט זכויות האדם הבינלאומי, משפט הומניטרי בינלאומי ומשפט מסחרי בינלאומי כללו תאגידים וחברות, ואף יחידים.
[עריכה]מאבקים עקרוניים בתוך המשפט הבינלאומי

כעניין פילוסופי, פוליטי וחוקתי, מדינות שואבות את האוטונומיה שלהן מלגיטימציה פנימית ולא בשל הסכמה של הקהילה הבינלאומית. מדינות יכולות, לפיכך, להסכים להתחייב באופן וולנטרי למשפט בינלאומי, אך הם לא יקבלו תהליך משפטי מחוץ להסכמתם הם. לפיכך, האינטרסים שלהם הם שיקבעו כיצד הם מפרשים את המשפט הבינלאומי.
מלומדים ומנהיגים פוליטיים מסוימים טענו בזמן האחרון, כי המשפט הבינלאומי כבר התפתח למצב שבו הוא עצמאי מההסכמה של המדינות. יש נטייה גוברת לשפיטת המעשים הפנימיים של מדינות לאור הסטנדרטים של המשפט הבינלאומי. כמה מדינות, ובייחוד ארצות הברית, מתנגדות באופן נחרץ לפירוש הזה, וטוענות כי הערך הדומיננטי הוא ריבונות.
בנוסף, כמה מלומדים רואים היום את תהליכי השפיטה והחקיקה במשפט הבינלאומי כמקבילים לאלה של המשפט האזרחי הפנימי. שוב, המתנגדים טוענים כי רק הסכמה של המדינות יכולה לכפות עליהם את המשפט הבינלאומי. . . קביעת סדר הקדימות בין שתי ממלכות שונות נשענה על גורמים שונים ומשתנים, במה שהוביל, כאמור, לעימותים מתמידים.כאשר יש סכסוכים לגבי הפירוש המדויק והיישום של משפט בתוך מדינה, האחריות היא של בתי הדין להחליט מה פירושו של החוק. במשפט הבינלאומי ככלל, אין בתי דין בעלי סמכות מספקת לכך, והאחריות על פירוש החוק היא בדרך כלל של המדינות עצמם===. לפיכך, באופן לא מפתיע, אין כמעט אף פעם הסכמה במקרים של סכסוך בפירוש החוק.===[ב]=חסרון מסוג זה ,והדומים לו הם עקרון מנחה לקביעה הבאה '''ולהיות הקיבוץ וההתחברות מצטרך למין האדם לצורך חיותו והתקיימו, הוא מה שאמרו החכמים שהאדם מדיני בטבע, ירצו בזה כי כמעט שהוא הכרחי לאדם מצד טבעו שיהיה דר במדינה עם קיבוץ רב מן האנשים, כדי שיוכל למצוא המצטרך לו לצורך חיותו והתקיימו.

ובעבור זה הוא מבואר שראוי שימצא לכל הקיבוץ אשר במדינה או לכל הקיבוץ אשר במחוז אחד, או באקלים אחד, או לכלל האנשים אשר בכל העולם, סידור מה בו יתנהגו לשמור היושר בשילוח ולהסיר העוול, כדי שלא יתקוטטו האנשים בהתחברם יחד מתוך העסק והמשא והמתן אשר ביניהם. והסידור הזה יכלול על השמירה מן הרציחה והגנבה והגזל ודומיהן. ובכלל כל מה שישמור הקיבוץ המדיני, וייתן אותו אל שיחיו האנשים באופן נאות.

[החוקה ה1 בית מחוקקים תחתון ]והסידור הזה קראוהו החכמים בשם חוקה טבעית, רוצה לומר שהיא מצטרכת אל האדם מצד טבעו, הן שתהיה מסודרת מחכם או מנביא.

ועדיין אין חוקה זו מספקת לתקן צרכי האנשים וחיותם והתקיימם זה עם זה, אם לא יתווסף בזה איזה סידור או הסכמה כוללת ענייני האנשים אלו עם אלו בכל עסקיהן, והמשא והמתן אשר ביניהם. כדתי קיסרי רומי, והנהגות המדינות והחוקים אשר יחוקקו ביניהם אנשי מחוז אחד או מלכות אחת לשמור היושר ההסכמי.
[החוקה ה2 בית מחוקקים עליון]ויקרא הסידור הזה נימוס, או חוקה נימוסית.

והסידור או הנימוס הזה[בית משפט לענייני חוקה] אי אפשר שיתקיים אם לא בהימצא איש אחד מושל או שופט או מולך על הקיבוץ ההוא או המדינה ההיא, יכריח האנשים על הסרת העוול וקיום הנימוס, כדי שישלם תיקון הקיבוץ ההוא או המדינה ההיא.

ולזה יהיה עניין הקמת המלך או המנהיג או השופט, כאילו הוא הכרחי לקיום מין האדם אחר היות האדם מדיני בטבע כמו שביארנו.
== [ג]==//.סוקרטס מצביע על הנטייה האנושית להשחתה על ידי כוח, ולפיכך את המעבר מטימוקרטיה, אוליגרכיה, דמוקרטיה וטירניה:[1] יש להותיר את הממשל בידיהם של הפילוסופים, הצודקים ביותר ולכן הנתונים פחות מכל להשחתה[החוקה השניה]. ה"עיר הטובה" מצוירת כזו שמושלים בה מלכים-פילוסופים הדיפלומטיה היוונית הייתה בלתי מפותחת. עיקר עניינם היה בניהול הפוליס, ערי המדינה היווניות,''בכאן נכנסת שיטת שלושת החוקות'' כגורם מונע הידרדרות ,אף כי שיטתו היא המקבילה הרעיונית לרישיליה בנוסח הבינ'ל עדיין נמצא חסר ולכך הבאנו לעיל סידור או הסכמה כוללת ענייני האנשים אלו עם אלו בכל עסקיהן, והמשא והמתן אשר ביניהם. כדתי קיסרי רומי, והנהגות המדינות והחוקים אשר יחוקקו ביניהם אנשי מחוז אחד או מלכות אחת לשמור היושר ההסכמי.
אמנם העיקרון האריסטו-סוקרטי הוא המונח המוטבע כעת בזאת ברעיון החוקה ה2 הבינ'ל
אמנת ויינה למשפט חוזי כותבת על נושא הפירוש כי: "הסכם צריך להתפרש ביושר, על פי המשמעות הרגילה של מושגי ההסכם בהקשרם, ולאור מטרתם".
אמירה זו היא בעצם פשרה בין שלוש תאוריות שונות של פירוש:
הגישה הטקסטואלית - אומרת כי צריך להתבסס על המשמעות הרגילה של הטקסט, ולטקסט האמיתי יש משקל רב.
גישה סובייקטיבית שאומרת שצריך להתחשב הרעיון שמאחורי ההסכם, בהקשר שלו, ובמה כותביו התכוונו כשכתבו אותו.
גישה שלישית מתבססת על פירוש "לאור המטרה", כלומר הפירוש המתאים ביותר ליעד של ההסכם, שגם נקרא "פירוש אפקטיבי".
אלה הם החוקים הכלליים של הפירוש; חוקים פרטניים עשויים לחול בתחומים שונים של משפט בינלאומי.
יסודות הדיפלומטיה המודרנית חלחלו באיטיות גם למזרח אירופה ולרוסיה, והופנמו בראשית המאה ה-18. המערכת הדיפלומטית כולה זועזעה לאחר המהפכה הצרפתית בשנת 1789 והלחימה שפרצה בעקבותיה. לראשונה הופקע ניהול הדיפלומטיה הצרפתית מידיהם של האצילים וניתן לפשוטי העם, אשר שלטו גם במדיניות החוץ של המדינות שנכבשו על ידי צבאותיו של נפוליאון. הלה סירב להכיר בחסינות שניתנה לדיפלומטים, וכלא דיפלומטים בריטים רבים באשמת קשירת קשר נגד צרפת. לא הייתה לו הסבלנות הדרושה למשך ההתנהלות האיטי של הדיפלומטיה הרשמית.
לאחר נפילתו של נפוליאון, במסגרת קונגרס וינה משנת 1815 כוננה מערכת בינלאומית של דירוג דיפלומטי מוסכם, תוך מיסוד - באמנה בינלאומית רב-צדדית - של מוסכמות שונות הנוגעות למקצוע. יחד עם זאת, המחלוקת בדבר סדר הקדימות בין מדינות ובעלי תפקידים נותרה עד לתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה , או אז זכתה דרגת השגריר למעמד נורמטיבי ומקובל על הכלל. הדיפלומטיה החוץ-אירופית
המסורות הדיפלומטית מחוץ לאירופה היו שונות בתכלית. אחת הסיבות לכך היא, כי ערכי הדיפלומטיה המודרנית ומנהגיה תובעים את קיומה של מערכת מדינות השוות זו לזו בעצמתן, בדומה לזו שהתקיימה באיטליה הרנסאנסית או באירופה של העת החדשה. לעומת זאת, באסיה ובמזרח התיכון, סין והאימפריה העות'מאנית סירבו לנהל דיפלומטיה דו-צדדית עם המדינות החלשות שבסביבתן, ולו מפני שראו עצמן כעליונות על כל שכנותיהן. העות'מאנים, לדוגמה, סירבו לשלוח משלחות למדינות אחרות, וציפו כי נציגיהן יטרחו להגיע לקונסטנטינופול, כביטוי להכרתן בעליונות הסולטן. רק במאה ה-19, עשורים ספורים לפני קריסתה המוחלטת, הקימה האימפריה שגרירויות קבע בערים מרכזיות ברחבי המזרח התיכון. היה זה פועל יוצא של קולוניאליזם האירופי של המאות ה-18 וה-19, אשר הפיץ ברחבי העולם גם את המסורת הדיפלומטית האירופית. הדיפלומטיה של המאה ה-20
הקטסטרופה שחוללה מלחמת העולם הראשונה הביאה לקריסתה של הדיפלומטיה האירופית של המאה ה-19 (מקור הקונצרט האירופי), שהתמקדה בעיקר בשימור מעמדם של בתי המלוכה ובהשבתן של מדינות סוררות למשחק הבינלאומי. רבים האשימו את הבריתות החשאיות, את היעדר השקיפות ואת חוסר נכונותם של הדיפלומטים האריסטוקרטים להתחשב בדעת הציבור בתור הגורמים העיקריים שהביאו לפרוץ המלחמה.
לאחר המלחמה, אם כן, עברה הדיפלומטיה שינוי, שהתבטא בעלייה ניכרת בציבוריות שלה ובהתחשבות העוסקים בה בשיקולי דעת הקהל.
העיסוק הדיפלומטי נעשה רב-צדדי בהשוואה לעבר, דבר שהתבטא בזינוק אדיר במספרם של ארגונים וועדות בינלאומיות, כשחבר הלאומים הוא הראשון שבהם. נוסף על כך, חלה עלייה בשכיחות פגישות בלתי-אמצעיות בין מנהיגים וראשי מדינות. משרדי החוץ, שניהלו באופן בלבדי את המשחק הדיפלומטי במשך קרוב ל-300 שנים, הלכו ואיבדו את הבלעדיות שלהם: משרדים ממשלתיים לענייני ביטחון, משפטים, סחר והגירה החלו אף הם לעסוק בענייני חוץ, וכמוהם משלחות אזרחיות פרטיות. השיפור המואץ באמצעי התקשורת הביא לתלות גדולה יותר של הדיפלומטים ברצון הריבון, שכן בניגוד לעבר לא יכלו עוד לנצל את התקשורת האיטית כדי לפעול על דעת עצמם. לבסוף, השפה הצרפתית ירדה ממעמדה הבלעדי כ"שפה הדיפלומטית", ונאלצה לחלוק את מקומה יחד עם השפה האנגלית. אף על פי שהכרה דיפלומטית מהווה גורם חשוב בקביעת ריבונות משפטית מעמדה אינו בלעדי כפי שמעוגן בסעיף 3 של אמנת מונטווידאו המציין : "קיומה הפוליטי של המדינה איננו תלוי בהכרה מצד מדינות אחרות.". עם זאת, רבים מחשיבים הכרה דיפלומטית כאחת מהגורמים החשובים ביותר המשפיעים על הקביעה האם אומה מסוימת מהווה חלק ממשפחת העמים לפחות באופן מוסדי. קבלת הכרה דיפלומטית הנה משימה קשה, גם עבור מדינות ריבוניות לכל דבר. עשורים רבים לאחר שנעשתה עצמאית, מדינות רבות סירבו להכיר בהולנד באופן מלא, לרבות אלה שהיו בעלות בריתה הקרובות ביותר. כיום ישנן מספר ישויות עצמאיות ללא תמיכה דיפלומטית רחבה, כשהמשמעותית שבהן היא הרפובליקה הסינית. כמעט כל מדינות העולם אינן מכירות בקיומה העצמאי של הרפובליקה הסינית בטאיוואן, ורבות מקיימות עמה מגעים עצמאיים אך בלתי רשמיים. ארצות הברית, למשל, מקיימת את יחסיה עם טאיוואן באמצעות שגרירויות דה פקטו, כגון המוסד האמריקני בטאיוואן. לעתים עשויים להתקיים מגעים גם בהיעדר הכרה דיפלומטית רשמית, כפי שהיו פני הדברים ביחסיה של איראן הטרום-חומייניסטית עם מדינת ישראל.
מדינות נוספות שאינן זוכות להכרה בינלאומית הנן אבחזיה (Abkhazia), טרנסניסטריה (Transnistria), סומלילנד (Somaliland), פונטלנד (Puntland), וכן הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין. בהיעדר חשיבות כלכלית ופוליטית כמו זו של טאיוואן, האומות הללו מבודדות מבחינה דיפלומטית, ואינן זוכות להכרה רבתי.
תופעה נוספת בנוף ההכרה הדיפלומטית, השואבת את הלאקונה הנ"ל באמנת מונטווידאו היא ההכרה על ידי מספר מצומצם של מדינות בעולם ב-"מדינות-בת" בעיקר להן יש זיקה ישירה , כפי שטורקיה היא היחידה המכירה ברפובליקה הטורקית של צפון קפריסין, ומשטר האפרטהייד הדרום אפריקני הכיר במדינות השחורים ה"עצמאיות" לכאורה שהקים. במקרים אחדים הכריז בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג על אי תקפות ההכרה במדינות החסות של דרום אפריקה כמו בפרשת נמיביה.
. סוקרטס (ביוונית: ????????), פילוסוף יווני אשר חי בין4 ביוני 470 (או 469) ל-7 במאי 399 לפנה"ס. הוא היה הוגה כה משמעותי מתקופתו והלאה עד כי את כל שאר הפילוסופים שקדמו לו כינו בשם "קדם-סוקרטיים". הוא לא הותיר אחריו כתבים כלשהם, וידיעותינו עליו מגיעות מתיאורים חיצוניים, בעיקר תיאוריו כפי שהוא מופיע ביצירותיו של תלמידיו, אפלטון וקסנופון.

אף על פי שדמותו כפי שמצטיירת אצל אפלטון היא המוכרת והמעניינת יותר, נראה שתיאורו אצל קסנופון הוא הנאמן יותר למקור, זאת מכיוון שאפלטון לקח לעצמו מידה רבה ביותר של חירות אמנותית בתיאורו את סוקרטס, ולעתים קרובות מלביש עליו את דעותיו שלו-עצמו, במקום להציג את דעותיו המקוריות. במקרים רבים ברור בעליל שהדברים אותם הוא שם בפיו לא היו יכולים להיאמר באמת על ידי סוקרטס עצמו, כמו למשל, כאשר הוא מציג אותו מחווה דעה על מאורעות שלא נתרחשו אלא לאחר מותו. כך דווקא דמותו כפי שמתוארת אצל קסנופון, המרתקת והחיה פחות, היא האמינה יותר.

סוקרטס עסק בעיקר בתורת המידות ובענייני ניהול החברה והמדינה. לטענתו של סוקרטס, כל אדם רוצה באושרו שלו, דהיינו כל מעשה נעשה בראש ובראשונה מתוך שאילת השאלה "באיזו מידה תורם המעשה להנאתי ומונע ממני את הסבל". סוקרטס ראה בסגולה הטובה ערך עליון, וחלק ממנה הוא החיפוש אחר ההגדרה הנכונה על מנת שנוכל לדון בנושאי מוסר. בהסתובבו ברחובות אתונה, הוא פונה אל אנשים ושואל אותם שאלות על טיב העולם. כדי לברר את דעתם בנוגע לנושא מסוים, עליו לברר תחילה מהי הגדרתם את אותו נושא והאם הגדרה זו אכן אמיתית. סוקרטס משתמש בבליל שאלות, מעין חקירה צולבת הנקראת אלנכוס (???????), תוך שהוא נמנע מלהכניס לדיון את דעותיו. את כל מסקנותיו, כביכול, מסיק סוקרטס מתשובותיו של בן שיחו, ואלו בתורן משמשות אותו בהמשך הדיון על מנת להפריך את דעותיו של זה האחרון. כך הוכיח בעצם שאין אנשים יודעים על מה הם מדברים כאשר הם טוענים טענות ערכיות.

השיטה הסוקרטית, או ויכוח סוקרטי, היא שיטת מחקר דיאלקטית, המיושמת בעיקר לבחינת מושגי יסוד במוסר ואשר תוארה לראשונה על ידי אפלטון בדיאלוגים הסוקרטיים. מסיבה זו סוקרטס, אשר בפיו שם אפלטון תפקיד מרכזי בדיאלוגים, נחשב לרוב כאבי ומייסד השיטה בתחום הפילוסופיה של המוסר בעולם המערבי.

השיטה הדיאלקטית היא שיטה למחקר פילוסופי שבה משתתפים בדרך כלל שני דוברים, האחד מנחה את השיחה ואילו רעהו שוקל הנחות מסוימות המונחות לפניו לצורך קבלתן או דחייתן. השיטה מיוחסת לסוקרטס, אשר החל לנהל שיחות מעין אלה עם בני עירו האתונאים, לאחר שביקר את האורקל מדלפי.

"דיאלוג סוקרטי יכול להתרחש בין שני אנשים כל אימת שהם חפצים לענות על שאלה [באשר לנושא כלשהו] אשר ניתנת למענה אך ורק על יסוד כוח המחשבה והתבוננות, שבו מתחילים מאמיתות מוצקות ושואלים מגוון שאלות עד אשר הפרטים שבדוגמה מתבררים ומהווים בסיס ליצירת הכללה."[1]

הדיאלוג מורכב מסדרת שאלות סביב נושא מרכזי ומתן מענה על ידי בן השיח. הדיאלוג בדרך כלל מאופיין בעימות בין שתי נקודות השקפה. הדרך הטובה ביותר "לנצח" בעימות היא להביא את היריב לידי סתירה עצמית בדרך המוכיחה את טענתו של מי ששואל את השאלות.

בכתבי אפלטון מופיע בדרך כלל סוקרטס כבן השיח החקרן, השואל שאלות, ומנגד מופיעה דמות ידועה כזו או אחרת מבני אתונה. המונח "בחינה סוקרטית" בא לתאר מצב שבו השאלה המקורית נענית בתשובה המתייחסת לשאלה כאילו היא הייתה התשובה. תגובה זו מאלצת את השואל לנסח שאלה חדשה לאור ההתקדמות בדו-שיח.

אלנכוס (מיוונית: ???????, חקירת שתי וערב לצורך דחיית עמדה) היא הכלי המרכזי של השיטה הסוקרטית. בדיאלוגים המוקדמים של אפלטון, אלנכוס היא השיטה שבה משתמש סוקרטס כדי לחקור את הגדרתם של מונחי יסוד כגון צדק, או מידה טובה. על פי הפילוסוף בן זמננו ולאסטוס השיטה עוקבת אחר הצעדים הבאים:

1. בן שיחו של סוקרטס מנסח תיזה, לדוגמה "אומץ הוא הסבילות של הנשמה", אשר סוקרטס חושב למופרכת ועל כן מתמקד בהפרכתה.
2. סוקרטס מגייס את בן שיחו להסכמה על הנחות נוספות, לדוגמה, "אומץ הוא דבר נעלה" וכן "סבילות הבאה מבערות איננה דבר נעלה".
3. סוקרטס מביא את בן שיחו להסכים כי הנחות נוספות אלה עומדות בסתירה לתיזה המקורית, דבר המביא למסקנה כי: "אומץ איננו הסבילות של הנשמה".
4. לבסוף טוען סוקרטס כי הראה שהתיזה של בן שיחו שקרית וכי ההיפך ממנה נכון.
בחינה אלנכטית אחת עשויה להוביל לבחינה חדשה, מדוקדקת יותר, של המונח הנמצא במוקד השיחה. כך למשל השיח בדוגמה מעלה עשוי להמשיך לבחינת התיזה כי "אומץ הוא סבילות נבונה של הנשמה". רוב הדיאלוגים הסוקרטיים מורכבים מסדרה של חקירות אלנכטיות ובדרך כלל הדיאלוג מסתיים באפוריה (יוונית: ??????, מצב של בלבול, תהיה).

השיטה הסוקרטית נמצאת במוקד ויכוח פילוסופי באשר לשאלה האם היא שיטה חיובית, המובילה לרכישת ידע, או שיטה שלילית שכל מטרתה סתירת הנחתו של בן השיח באשר לידע כלשהו.

בבסיסה השיטה הסוקרטית היא שיטה שלילית של פסילת הנחות, תוך ניסיון להגיע להנחות חדשות שאינן סובלות מן הסתירות שזיהינו בהנחות המוצא. שיטתו של סוקרטס היא בחיפוש אחר הנחות היסוד, או אקסיומות, המעצבות באופן בלתי מודע את דעותיו של האדם, ולהפוך אותן למוקד השיח והבחינה. השיטה הבסיסית היא בסדרת שאלות, חלקן שאלות היגיון (לוגיקה) וחלקן שאלות עובדתיות, המסייעות לבן השיח לחשוף את אמונותיו באשר לנושא מסוים.

ישום השיטה

סוקרטס יישם את שיטתו לבחינת מושגים החסרים הגדרה מוצקה, לדוגמה, מושגי יסוד מתחום המוסר, המידה הטובה,צדקה, חוכמה, צניעות, אומץ וצדק. בחינה שכזו קוראת תגר על אמונותיו המוסריות של בן השיח ומבליטה סתירות באמונות אלה, עד אשר בן השיח מגיע למצב של אפוריה, דהיינו בלבול. לנוכח חוסר המוצא אליו מגיעה השיחה, מביע אף סוקרטס את אי ידיעתו. לדעת סוקרטס עצם המודעות לאי הידיעה תורמת לחוכמה וליתרון על פני אלה אשר טוענים בבורתם לידע כלשהו. אף שבמבט ראשון עמדה זו נראית כפרדוקס. המניע לשימוש בשיטה הסוקרטית בימינו איננה זהה בהכרח לזו של סוקרטס. רק לעתים נדירות השתמש סוקרטס בשיטתו כדי לפתח תאוריות עקביות כלשהן, תחת זאת הוא השתמש במיתוסים לצורך הסבר. בדיאלוג פרמנידס ניתן לראות כיצד פרמנידס עושה שימוש בשיטה הסוקרטית כדי להצביע על פגמים בתורת הצורות של האפלטונית, כפי שהוצגה על ידי סוקרטס. זוהי איננה הדוגמה היחידה לדיאלוג שבו תאוריות המפורטות על ידי אפלטון/סוקרטס מנותחות בשיטה הדיאלקטית. תחת להגיש לתשובות, השימוש בשיטה נעשה כדי להרוס את התאוריות שבהן אנו אוחזים, זאת כדי להגיע "מעבר" לאקסיומות ולהנחות היסוד הנראות לנו מובנות מאליהן. אשר על כן, אין סתירה הכרחית בין מיתוס והשיטה הסוקרטית, יש להן מטרות שונות והן מתוארות לעתים כדרכים של "יד שמאל" ו"יד ימין" לטוב ולתבונה.

המאמר הזה אשר דשו1 בו רבים מבני אדם, ומעטים הם שהשיגו בו את הדעה הרצויה.



מאמר עשירי - פרק א





[לאדם תכונות רבות]

ואחר שהקדמתי דבר זה, אומר עתה:

וכן באדם אהבות11 לדברים רבים ושנאות 12 לדברים רבים, כמו שאמר:

רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום 13.

וכשם שאין הגופים מתקיימים באחד מארבעת היסודות,

וגוף העץ אינו מתקיים מדבר אחד כמו שאמרנו,

ואין האדם חי בעצם אחד או בבשר בלבד,

ואפילו השמים לא בכוכב אחד הם מוארים -

כך האדם לא במידה אחת ראוי שיתנהג כל ימיו, אלא ממכלול כל מה שתיארנו בכל פרק,14 להרבות בדבר ולמעט באחר, ישלם כל הנזכר.



כך מצירוף מידות האדם באהבה ובשנאה בריבוי ומיעוט ישלמו לו כושר ענייניו, ויהיה כאילו הזמינם לפני השופט ודן אותם 15, כאומרו:

טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט16.

או כאלו שקלם במשקל, ואיזנם במידה. וכמו שאמר:

פלס מעגל רגלך17,

וכאשר יעשה כן, יאוזנו ענייניו ויוכשרו18.



[יש להשתמש בתכונות המגוונות, ולא באחת]

ואשר הביאני לקבוע עניין זה בתחילת מאמר זה, הוא לפי שאני ראיתי בני אדם חושבים שהגיעו למסקנה נכונה כי הראוי שיתנהג האדם במידה אחת כל ימי חייו, יעדיף חיבת דבר על כל שאר החביבים, ושנאת דבר על שאר השנואים.



וחקרתי דעה זו ומצאתיה בתכלית הטעות מכמה פנים:

האחד: כי אהבת דבר אחד והעדפתו, אילו הייתה יותר טובה, לא היה הבורא נוטע בתכונת האדם אהבת שאר הדברים. ואילו היה הדבר כך, כי אז היה אפשר שיבראהו מיסוד אחד, ושיבראהו גוש אחד19, וכיוצא בו יעשה גם את שאר הנמצאים ויהיו באופן זה.



הלא תראה כי פרטי הפעולות,20 לא יתכן להשתמש בהם דבר אחד, כל שכן כלליותם.

לדוגמה: אילו בנאי בנה בית מאבנים בלבד, או עצים 21 בלבד, או מחצלאות בלבד, או מסמרים בלבד, לא תהיה תקינותו כמו שתהיה אילו בנה אותו מכולם יחד.



וכדומה לזה אפשר לומר בתבשיל, ובמאכל ובמשתה, ובמלבוש ובתשמישים,22 ושאר הצרכים. ומדוע לא יפקח האדם את עיניו בראותו שאין הפרטים הללו נעשים מדבר אחד, והרי לא נעשו אלא לו לשימושו וטובתו, כל שכן תכונות נפשו ומידותיה.





[שליטת האדם על מידותיו]

וראוי שאבאר כי תוצאות בחירה23 זו אין נזקה מועט, אלא גדול, כפי שאמשיל ואומר:



מהם מי שבחר לתור בהרים, והביאו דבר זה לידי שממון.

ומהם מי שבחר האכילה והשתייה, וגרם לו כליון בחוליים קשים. 24

ומהם מי שבחר קיבוץ הממון, והניחו לאחרים. 25

ומהם מי שבחר את הנקמנות, ונקמו הדברים הללו בו עצמו.

וכל הדומה לדברים הללו, כמו שאבאר בתוך המאמר הזה בעזרת ה'.



אלא שאני אקדימם כאן ואומר:

לפיכך צריכים לחכמה, שתנהיג את האדם ותנחהו תמיד, כמו שאמר:

בהתהלכך תנחה אותך וגו'26.



והעיקר בכל העניין הזה, שהאדם ישלוט במידותיו, וימשול על אהבותיו ושנאותיו, כי לכל אחת מהן מקום שראוי להשתמש בה שם.



וכאשר יראה את המקום שראוי בו השימוש, בכך ישחרר ממנה27 בשיעור הראוי, עד שישלים אותו הדבר.

וכאשר יראה המקום שבו צריך לעצור אותה המידה, יעצרנה עד אשר יעבור ממנו אותו המאורע. וכל זה בהבחנה ויכולת להרפות מתי שירצה, ולהחזיק מתי שירצה.



וכמו שאמר:

טוב ארך אפים מגיבור ומושל ברוחו מלכד עיר28.



[שלושת כוחות הנפש]

כן כבר הקדמתי 29 שיש לנפש שלושה כוחות:

התאווה

והכעס

וההבחנה.

כוח התאווה הוא אשר בו ישתוקק האדם לאוכל ולמשתה ולמשגל 30 ואהבת הצורות הנאות והריחות הטובים והמלבושים 31 העדינים.



אבל כוח הכעס הוא המביא את האדם לידי ההתגרות וההעזה וההתרברבות 32 והקנאה והנקמה והעזות וכל הדומה לכך.



אבל כוח ההבחנה הוא השופט בין שני הכוחות הללו בצדק, ואיזה מהן שהתעורר חלק מחלקיו בא כוח ההבחנה לחקרו ולבדקו.



אם ראה שראשיתו ואחריתו שלום 33 מייעץ בכך, כל שכן אם ראה שתכליתו רצוי.

ואם ראה בקצותיו או בקצה מקצותיו רעה מן הרעות - מורה לעזבו.

וכל אדם שהלך בדרך זו, והשליט הבחנתו על תאוותו וכעסו, הרי הוא בעל מוסר34 במוסר חכמים, כמו שאמר:

יראת ה' מוסר חכמה35.



וכל אדם שהשליט תאוותו או כעסו על הבחנתו - לא יהיה בעל מוסר34.

ואם העיז לקרוא למצב זה מוסר, הרי הוא מוסר אווילים. כמו שאמר:

מוסר אווילים איוולת36.

ואמר עוד:

וכעכס אל מוסר אוויל. 37



[דירוג האהבות והשנאות]

וכיון שכבר הקדמתי דבר זה, כי הצורך מזקיקנו לחכם אשר ידרג לנו את האהבות והשנאות38 הללו היאך ננהג בהן.



אני אומר, שאני מצאתי החכם שלמה בן דוד עליו השלום כבר עסק בזה, כדי לסכם 39 לנו מהו הטוב. ואמר:

ראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש, והנה הכל הבל ורעות רוח40,

אין כוונתו צירוף המעשים 41 וכללותן, כי הבורא יתרומם ויתהדר הציבן והעמידן, וחכם כגון זה לא יאמר על מה שהציב בוראו, יתרומם ויתהדר, 'הכל הבל'. אלא כוונתו על כל פעולה שיעשה האדם בפני עצמה, כלומר שכל אחד ממעשי בני האדם, אם ייחדו לבדו, יהיה הבל כהתרועעות42 עם הרוח.



ועל הייחוד 43 במידה אחת אמר עוד:

מעוות לא יוכל לתקון וחסרון וגו'44.

וכל אחד מהם מעוות מלהיתקן וחסר מלהיות שלם, כי צירופן לא יהיה חסרון, אלא תמימות ושלימות.



[שלוש אהבות שהן הבל כאשר הן לבדן]

ומחזק פירוש זה שהוא כן, שהרי הציג שלושה דברים מאהבות העולם, והחליט בכל אחד שהוא הבל, ופירושו התעיה45, כעין אמרו:

מהבילים המה אתכם 46.

מתעים 45 אתכם, ואמרו:

אל תבטחו בעושק ובגזל אל תהבלו47.

ותחילתן הייחוד בחכמה בלבד והזנחת יתר האהבות. אמר בזה:

ואתנה לבי לדעת חכמה ודעת הוללות ושכלות, ידעתי שגם זה הוא רעיון רוח48,

ומסר לנו את הסיבה לכך, כי האדם, כל שרבה חכמתו רב צערו, מפני שמתגלים לו ממומי העניינים מה שהיה במנוחה ממנו49 לפני שיתגלה לו, והוא אמרו:

כי ברוב חכמה רוב כעס, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב50.

ושני לה השמחה והששון בלבד.

ואמר אם ישים האדם נטייתו והתעניינותו בהם, יהיה גם זה לו התעיה45, כמו שאמר:

אמרתי אני בלבי לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב והנה גם הוא הבל51.

ואמר את הסיבה לכך מה היא, מפני שהאדם אז מרגיש את עצמו בעת הצחוק והשחוק בשפלות וגנאי, וכבר נכנס בתכונות הבהמות, והוא אמרו:

לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זה עושה52.

ובשלישית בבניין העולם, והודיע כי גם ההתעסקות בכך התעיה45, באומרו:

הגדלתי מעשי, בניתי לי בתים, נטעתי לי כרמים, עשיתי לי גנות53,

ושאר הפרשה, ומה שתיאר ממעשיו עד סוף הפרשה.

ונתן את הסיבה למאיסתו את כל זה, והיא שהוא מניחו למי שיהיה אחריו, וילך יגיעו לבטלה, כמו שאמר:

ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש שאניחנו לאדם שיהיה אחרי54.



וכאשר מנה שלושה דברים אלו, הפסיק מלהזכיר שאר סגולות העולם, כדי שלא יטרידו דבר זה ממה שהוא זקוק לו55. אבל בין הדברים האלה יעץ לאזן בין השלושה, כלומר לקחת משהו מן החכמה ומן הטובה, ולא יחדל מלחשוב על היותר ראוי.

כמו שאמר:

תרתי בלבי למשוך ביין את בשרי ולבי נהג בחכמה56.



[שלוש עשרה תכונות האדם]

וכבר עלה בלבי, יחנך ה', לרכז מן העניינים האלה שלושה עשר דבר, ואזכיר מה שידוע לי מה שגרם לכל כת להעדיף העסק באחד מהם בלבד כל ימי חייהם.

ואבאר מה הוא הדבר אשר הזניחו והתעלמו ממנו באותו עניין, ואספח לכל עניין מהן הזכרת המקום אשר בו ראוי להשתמש באותו דבר, ואשר בשבילו נברא והונח. ואלקט כל מה שיעלה בזיכרוני ממה שהזניחו כל אותם שהעדיפו כל עניין משלושה עשר עניינים אלו, ואקרא שם הכללות ספר הפרישות השלמה.



ואסכם תחילה מנינם ואומר, כי ראשי האהבות שלוש עשרה, והם:

הפרישות,

והאכילה והשתייה,

והמשגל,

והחשק,

וקיבוץ הממון,

והבנים,

והישוב,

והאיים,

והשררה,

והנקמה,

והחכמה,

והעבודה,

והמנוחה.

יש לעיין היטב במכלול המאמרים בכדי להבין היתכנות הפרוייקטים באופן מעשי ,וכן לעיין בספר האורחים באתר