קושיה נוספת לשיטת הרמח''ל אשר תעמיד בספק את האפשרות להעלות את חמשת השיטות -לאחת 

[תכונות הבורא במקרא]
הודיענו אלהינו יתרומם ויתהדר על ידי נביאיו, שהוא אחד, חי, יכול, חכם60 אין דומה לו, ואין כמפעליו.61
והוכיחו לנו את זאת באותות ומופתים, וקבלנוהו מיד,62 עד אשר יתברר לנו על ידי העיון שהוא אחד.
הרי באמרו:
שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד63,
וכן אמרו:
ראו עתה אני אני הוא ואין אלהים עמדי64,
ואמרו:
ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר65.

ושהוא חי, הרי באמרו:
כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש66.
ואמרו:
וה' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם67.

ושהוא יכול, הרי באמרו:
ידעתי כי כל תוכל ולא יבצר ממך מזמה68.
ואמרו:
לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו', והעושר והכבוד מלפניך וגו'69.

ושהוא יודע חכם, הרי באמרו:
חכם לבב ואמיץ כח70.
ואמרו:
אין חקר לתבונתו71.

ושאין דבר דומה לו ולא למפעליו, הוא אמרו:
אין כמוך באלהים אד' ואין כמעשיך72.

[תכונות הבורא בהגיון]
ואחר ששמענו ששה73 עניינים הללו מספרי הנביאים, באנו לקיימן74 בדרכי העיון, ומצאנום כך75. והשגנו על ידי כך76 בטול כל טענה המובאת נגדנו ממי שחולק עלינו בדבר מהן.
לפי שאינם חושבין את זאת אלא בשתי דרכים, ואין להם שלישי:
האחד שהם מדמים אותו לנבראים,
והשני מה שתופשים בכל בטוי שאנו מבטאים בו בתאריו ובכל מלה שנכתבה בספריו, בגשמות שבאותה המלה, לא לפי השאלתה77.
ועם התבססותינו בידיעה78 זו נבאר כל זה בעזרת ה' וסיועו79.

[הוכחות שהבורא אחד]
ואומר תחילה, שאני מצאתי מה שמורה שהוא אחד, אחר שאקדים מן הראיות מה שאומר:80
שעושה הגופות, כיון שהוא אינו ממינן, והרי הגופות רבים, נתחייב שיהא הוא אחד.
לפי שאם היה יותר על אחד, ייפול עליו המספר, ונכנס בכלל חוקי הגופות81.
ועוד, כי השכל לא החליט בעניין העושה אלא מפני שאי אפשר בלעדיו. והנה האחד הוא אשר לא יתכן בלעדיו, אבל מה שיותר על כך - אפשר בלעדיו, ואין צורך אליו.
ועוד, לפי שהעושה היחיד נתאמת בהוכחה הראשונה, שהיא ראיית החידוש, אבל מה שיותר על כך צריך לראייה אחרת זולת אותה הראייה כדי להוכיח עליו.
ואין שום אפשרות להביא ראייה שלא מצד החידוש כלל82.

ואחר שלוש ראיות אלו שהוא אחד, אומר, שכל הוכחה המבטלת מציאות השנים83 היא הוכחה לאחד. וכבר עמדת על מה שקדם מתשובותינו על בעלי שטה זו84.

[דחיית הטוענים לשני יסודות: טוב ורע]
ואומר כאן עוד, שאני מצאתי את אלו, כאשר אומרים להם למה ביססתם85 את כל הנמצאים על שני יסודות בלבד86 ואינכם חושבים שיש לכל מין מהם87 יסוד בפני עצמו?
יאמר, מפני שאנו מצאנו אותם, על אף ריבוי סוגיהם, מתרכזים אל התועלת וההיזק, ואין שלישי ביניהם88. ולפיכך ביססנום על שנים.

והנה חקרתי דבר זה ומצאתי, שיש למתנגד לטעון עליהם ולומר, הנה מצאנו שכל התועלת וההיזק מתרכזים על חמשת החושים: יש מהם שהוא מוחש בראות89, ומהם בשמע, וכך בשלושת האחרים, ואינכם עדיפים ברכזכם אותם90 אל שנים, מזולתכם שמרכזים אותם אל חמשה. ויכול הוא לטעון עוד נגדם במה שכל תועלת ונזק נכנסים תחת המראה91.

ויסודות המראות הטבעיים שבעה:92 לובן, ושחרות, וירקות כירק,93 וצהבות, ואודם, וכמראה השמים, וכמראה הארץ94, ואינם עדיפים ברכזם את הכל אל שנים, מזולתם המרכזים אותם אל שבעה.

ויכול הוא להביא עוד נגדם במה שהם90 נכנסים תחת הטעמים, ויסודות הטעמים תשעה: המתוק והשמן,95 והם חמים לחים; והמר והמליח והחריף, והם חמים יבשים; והחמוץ וה"קבץ"'96 והעפוץ והם קרים יבשים; והתפל - והוא טעם המים - והקשוא,97 והוא קר ולח, ואין הם עדיפים ברכזם אותם אל שנים ממי שרכזם אל תשעה.

וכן אפשר לטעון נגדם בארבעת הטבעים98 אשר הכל מתייחס אליהם, וכן בעשרת האמירות99 אשר על העצם, וכן בששת סוגי התנועה1, וכן בשבעת סוגי הכמות2, וכן בשלשת הזמנים3, ובשלשת המשפטים4, ובשלשת התבניות5.

לא אאריך בדברים6, עד שיתברר ביטול הדרך שהלכו בו גם מצד החכמה7 במה שביררו מספר מסוים מבין שאר המספרים והחליטו עליו.

[דחיות נוספות לתורת שני האלוהיות]
ואוסיף לכך בירור ואומר:
אם היה כל אחד מהם,8 כאשר רוצה לברוא דבר, אי אפשר לו כי אם בעזרת השני, הרי שניהם קצרי יכולת. ועם זאת אם היה רצונו זוקק את השני לבוא לעזרתו הרי שניהם יחד זקוקים זה לזה. ואם לכל אחד מהם יש בחירה, ורצה אחד מהם להחיות גוף ורצה השני המתתו, יחייב הדבר שיהא אותו הגוף חי-מת יחד.

ואומר עוד: ואם היה כל אחד מהם יכול להסתיר דבר מעמיתו, הרי שניהם יחד בלתי יודעים, ואם אינו יכול לכך, הרי שניהם יחד קצרי יכולת9.

ואומר עוד: אם היו מחוברים, הרי הם אחד, ואם היו נפרדים הרי על ידי שלישי ביניהם10. ולא יתכן לדעתי לבעלי שטה זו לדמותם כמו הצל והאור שהם נוגעים זה בזה11 בלי שלישי, לפי שאלה מקרים, וההם לדעתם גופים.

[דברי הכתובים: ה' אחד]
ונמצא כי ההוכחות הללו מתאימים למה שנאמר בכתובים,12 שאין בורא זולת האחד.
כאומרם:
אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו13,
וכן:
וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד14,
וכן:
פנו אלי והושעו כל אפסי ארץ כי אני אל ואין עוד15.
וכן:
למען ידעו ממזרח שמש וממערבה כי אפס בלעדי אני ה' ואין עוד16,
וכן:
אני ה' ואין עוד זולתי אין אלהים אאזרך ולא ידעתני17,
וכן:
הלא אני ה' ואין עוד אלהים מבלעדי אל צדיק ומושיע אין זולתי18.
וכן כל הדומה לזה.
\ויש למבין לעיין באלו הראיות מעניין השמע והראות והטעם וכו' ומה עניינם שהם מקבילים לשלשת משכי הראיה שבפתיחת הספר ואח''כ \יש למצא את ההקבלות וכפי שיתבאר,\


שער ה פרק א מ"ת

השער החמישי שער טנת"א ויתחלק לז' פרקים:

ונבאר עתה עניינם דע כי אין מציאות ציור קומת אדם בעולם שלא היה בו כללות ד' בחי' אשר כוללים כל האצילות וכל העולמות כולם ואלו הם ע"ב כזה יו"ד ה"י וי"ו ה"י. ס"ג יו"ד ה"י וא"ו ה"י. מ"ה יו"ד ה"א וא"ו ה"א. ב"ן יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה. והנה אלו הד' הויו"ת הנחלקים לד' מלואין האלו הם ד' בחי' אלו הטעמים שם ע"ב. הנקודות שם ס"ג. התגין שם מ"ה. האותיות שם ב"ן. וכל אחד מאלו הד' הויו"ת כלול מכולם ויש בכל הוי"ה מהם בחי' טנת"א. והנה בחינת קרקפתא של זה הא"ק שהוא ראש עד בחי' מקום האזנים שלו נקרא בחי' שם ע"ב והוא סוד הטעמים שבו כנ"ל עם היות שגם בבחי' זו לבדה כלולה טנת"א אלא שאין לנו רשות לדבר בזה. והנה אע"פ שאנו מכנים וקוראים כאן כנויים אלו כגון אדם ראש אזנים וכיוצא אינו רק לשכך האזן לשיובנו הדברים לכן אנו מכנים כנויים אלו במקום גבוה כזה אמנם עיקר כנויים אלו הם מעולם האצילות ולמטה שהוא מן א"א דאצילות ולמטה כי משם ואילך יש בחי' פרצוף אבל מא"א ולמעלה אין שם בחי' פרצוף כלל רק לשכך האזן אנו מכנים כנויים אלו. והנה מבחי' האזנים ולמטה נתחיל לבאר בקיצור נמרץ דע כי מהאזנים ולמטה מתחיל שם ס"ג שבו וכבר נתבאר כי גם הוא כלול מטנת"א ונודע כי לעולם הטעמים והנקודות נחלקים לג' חלקים כי יש בחי' טעמים ונקודות למעלה ע"ג האותיות וכן יש למטה מן האותיות וכן יש באמצעית האות והנה או"פ שבזה הא"ק יצא לחוץ דרך הנקבים הנ"ל והנה ההבל היוצא מן הראש יוצאים דרך נקבי שערות וכבר אמרנו לעיל שאין אנו רשאין לדבר ולהתעסק בו ולכן נתחיל לדבר מן הבל היוצא מבחי' האזנים ולמטה (ההבל היוצא מהם) שהוא בחי' ס"ג. ונאמר כי הנה דרך נקבי אזנים שבו יוצא אור מפנימיות הא"ק הזה ופשוט הוא שבצאתו לחוץ מתעבה קצת נמצא כי אור שנשאר בפנימיות א"ק גדול מזה האור היוצא לחוץ ממנו אבל ודאי שזה האור היוצא הוא יותר גדול מבחי' כלים והגוף של א"ק הזה וזה פשוט. והנה כאשר יצא האור דרך נקבי האזנים ימנית ושמאלית נתפשטו האורות האלו מבחוץ ממקום האזנים עד מקום שבולת הזקן ונמשך בהתפשטותו מנגד התפשטות שער הזקן הצומח בלחיים בצדדי הפנים וכנגדו נתפשט ונמשך אור הזה עד שמגיע למטה בשבולת הזקן ושם מתחברים האורו' היוצאים מב' נקבי האזנים אמנם לא נתחברו בחבור גמור אבל נשאר ביניהם חלל מעט. ודע כי האור הזה אינו דבוק ונוגע בפנים עצמם אבל חופף וסוכך עליהם ולא נתפשט האור הזה לא לאחורי הפנים ולא בכל הפנים רק בצדדי הפנים לבד כנ"ל. ובזה תבין הקדמה א' והוא כי בבחי' הראש אין אנו מזכירין לעולם בחי' אחור ובחי' פנים לפי שבמקום שאין שם נקבים וחלונות אז יוצא האור שוה מכל צדדיו ומאיר בשוה. אמנם כשמתחיל בחי' הנקבים כגון מהאזנים ולמטה אז יש בחי' פנים ואחור כי המצח נקרא פנים והעורף נקרא אחור לפי שכל הנקבי' הם ממשיכי' האור לחוץ דרך הפנים ומה שאין בו נקבים יקרא אחור אבל עכ"ז מן הארת האור הזה מתפשט ומאיר בכל סביבות א"ק הזה אבל עיקר האור אינו רק מה שכנגד האזן כנגד דרך הפנים עד שבולת הזקן. והנה בזה האור יש בחי' י"ס שלימות באופן זה. כי מאזן ימין נמשכת י"ס מבחי' או"מ ומאזן שמאל י"ס מבחי' או"פ וב' בחינות אלו הם י"ס שלימות. והנה אזן גימטריא נ"ח שהוא שם ס"ג חסר ה' אחרונה כי מכאן מתחיל השם ס"ג כנ"ל וענין זה יתבאר בע"ה. והנה האורות אלו הם בחי' טעמים של שם ס"ג עליונים אשר הם למעלה על האותיות כנ"ל. והנה עדיין באלו האורות לא נתגלה בהם בחי' כלי כלל וכלל. גם דע כי י"ס אלו יצאו מקושרים בתכלית התקשרות ולא ניכר מהן רק שכולן בחי' ה' אחת כי אות ה' כשתחבר עם אזן גימטריא ס"ג ומציאת ה' זו היא בחי' הי"ס שנכללין בה' ושרשם המה ה' פרצופים א"א או"א זו"ן ועדיין לא ניכר בהם בחי' י' רק היותם בחי' ה' פרצופים האלו לבד ואפילו אלו הה' לא היו ניכרות ונפרדות זו מזו אלא כולם היו קשורים באות שהיא ה' כי צורת ה' זו היא צורת ד"ו גימטריא י' להורות על היותם י"ס כלולים בה' הנ"ל ועדיין כולם נקרא אות ה' לבד ואלו הי"ס באו מרוחקים או"פ מן או"מ שלו הרחק גדול והטעם לפי שאם היו קרובים יותר לא היו יכולים לקבל האור כלל ולהיות כי בא או"פ ואו"מ מרוחק זה מזה לכן לא היה בהם מציאת כלי כלל כמ"ש למטה בבחינת הפה:

מ"ב ודע כי ד' בחי' כוללים כל ד' עולמות והם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן והם עצמם נקראו טנת"א וכל אחד כולל ארבעתן. ע"ב יש בו ע"ב וטעמים. ס"ג ונקודות. מ"ה ותגין. ב"ן ואותיות. וכולם נקרא ע"ב טעמים. וכן בס"ג. וכן במ"ה. וכן בב"ן. גם דע כי ע"ב הוא כתר וטעמים. ס"ג הוא חכמה ונקודות. מ"ה הוא בינה ותגין. וב"ן ז"ת ואותיות. והנה מתחלה היה בא"ק כך, ג"ר שבו שהם ע"ב כתר. ס"ג חו"ב. וזה הס"ג היה מחציו ולמטה שהם הנקודות שבו. מלובש מטיבור ולמטה דא"ק תוך מ"ה וב"ן דא"ק וכ"ז הוא פנימיות א"ק עצמו אורות וכלים. ואח"כ הוציא בחי' החיצוניות להלבישו ותחלה הוציא אורות מן ע"ב הכולל הפנימי שהוא השערות של הכתר מקיפים ראשו מבחוץ עד המצח ועד האזנים כנודע. ואח"כ הוציא שערו' הזקן הנמשכין מן ס"ג (עצמו) הכולל הנקרא נקודים שמהם נעשו כללות ג' מוחין שבו ונמשכין תחלה סוד הטעמים דס"ג שהוא אח"פ עד טיבורו. ואח"כ לא הוציא שאר בחי' לחוץ יען כי הם מלובשים תוך מ"ה וב"ן כנ"ל כדרך אורות ע"ב הכולל שלא נתגלה ממנו רק השערות הנמשכים מע"ב של ע"ב הכולל ושאר חלקם טמיר תוך ס"ג הכולל. והנה רצה להוציא גם מן מ"ה וב"ן שלו הפנימים חיצוניותם לחוץ ואז עלו כל בחי' ס"ג הפנימים הטמונים תוך מ"ה וב"ן הפנימים ועלו עמהם מ"ה וב"ן הפנימי' ואז אלו מ"ה וב"ן הם מ"ן שלהם אל הטעמים עצמן דס"ג שאינם מלובשין תוך מ"ה וב"ן והם בערך או"א אל ישסו"ת כי כמו שלצורך עיבור זו"ן מזדווגין או"א עלאין וישסו"ת נכללין עמהם כן הכא הטעמים דס"ג מזדווגים עם כל ע"ב ומכ"ש שנקודים תגין ואותיות דס"ג מתחברים עמהם וטפלים להם ולכן אינם עולין בשם. דוגמא ישסו"ת כנ"ל ואז מולידין בחי' ב"ן דחיצוני' ולבושם לחוץ הרי נולדה הנקבה עתה תחלה. ואמנם בחי' מ"ה וב"ן הפנימית של א"ק חזרו לירד ולהתפשט בתוכו למטה מהטיבור. אחר שנתגלה שם ההוא פרסה באמצע מבפנים ומשם היתה מאירה בחי' ב"ן פנימית לב"ן שיצא לחוץ הנקרא עולם הנקודות. נמצא כי י"ס של עולם הנקודות היושב בחוץ מסבב לא"ק מטיבורו ולמטה ויש לו ב' מיני אורות אחד מלמטה למעלה בפנימיות מן הטיבור עד העינים ומשם יוצא עיקר הארה לצורך הנקודים שהוא שם ב"ן נוקבא אבל נעשה מאור חוזר כנ"ל וגם יש לו אור ישר שהוא נוקב ועובר דרך העור מן הטיבור ולמטה ומאיר בנקודים דרך נקבי העור ודרך פי היסוד ודרך טבור ודרך נקב האחור. והנה עיקר הנקודים הם מאורות עינים, וכתר שבהם לוקח האורות והכלים מבחי' אזן הנכללת גם שם כנודע, וחו"ב לוקחים מחוטם ופה ושיעור מועט מאזן, אך ז"ת לוקחים מעט מחוטם ופה ואינם לוקחים כלל מאזן ומהארת היוצא דרך פי הטבור והאמה. הנה מהטבור לקח כתר. ומהיסוד לוקחים או"א. וז"ת עם ד' אחורים דאו"א וישסו"ת לוקחים מי' אצבעות הרגלים בסוד נעץ צפורניו בקרקע ואח"כ חזרו להזדווג ע"ב הכולל עם טעמי' דס"ג הכולל בסוד פנימיות. וכל שאר הבחי' טפלים להם ואז הולידו הזכר והוא שם מ"ה ואז נתחברו מ"ה וב"ן ונעשה משניהן עולם אצילות באופן זה כי עתיק לוקח ה' ראשונות מטעמים דב"ן. וג"ר מנקודות דב"ן. וד"ר מתגין דב"ן. וכתרים של אותיות דב"ן. וא"א לקח ה' אחרונות דטעמים דב"ן. ואבא לקח ז"ת דנקודות דב"ן. ואמא ו"ת דתגין דב"ן. וז"א ו"ת (ו"ת שהם אותיות דב"ן) (נ"א ז"ת) דאותיות דב"ן. ונוקבא עשירית אותיות דב"ן (נ"א העשירי דאותיות) ואמנם משם מ"ה לקח עתיק טעמים דמ"ה. וא"א נקודות דמ"ה. ואו"א לקחו תגין דמ"ה. וז"א ו"ת אותיות דמ"ה. ונוקבא עשירית אותיות דמ"ה:

ענין ה' בחי' נרנח"י פנימי' והמקיפים הם ב' חיה ויחידה צריך לדעת כי גם בה' בחי' פנימית יש מקיף בכל א' כנפש נדב אביהוא ואליהו ז"ל אבל אלו הב' מקיפים הם אחרים כוללים זולת ה' מקיפים שבפנימיות ואות לזה שבאלו המקיפים הפנימים יש יותר מה' שהוא מקיף ומקיף למקיף ומקיף לב' המקיפים כנזכר בפרשת ברכת כהנים (באד"ר) א"כ כל אלו זולת אותן הב' כוללים:

בפנימיות א"ק יש הויה אחת אשר א"ק הוא לבוש אליה ומד' אותיותה יוצאים ד' הויות ונגלים לחוץ של א"ק והם הוי"ה דע"ב ס"ג ב"ן מ"ה והם במצח אח"פ ומה שקדם הוי"ה דב"ן, להוי"ה דמ"ה הוא סוד תפילין דר"ת והוא סוד נקבה תסובב גבר:\
שער ד פרק א

השער הרביעי שער אזן חוטם פה ונחלק לה' פרקים:

כבר ידעת כי אין בנו כח לעסוק קודם אצילות י"ס ולא לדמות שום דמיון וצורה כלל ח"ו אך לשכך האזן אנו צריכים לדבר דרך משל ודמיון לכן אף אם נדבר במציאות ציור שם למעלה אין הדבר רק לשכך האזן. אמנם דע כי י"ס דאצילות הם ב' עניינים הא' הוא התפשטות הרוחניות והב' הוא כלים ואברים אשר העצמות מתפשט בהם. והנה צריך שיהיה לכל זה שורש למעלה לב' בחי' אלו ולכן צריכין אנו לדבר בסדר המדרגות מראש עד סוף והנה נתחיל ונאמר כי הלא הא"ס ב"ה אין בו שום ציור כלל ח"ו כמבואר. ואמנם כשעלה במחשבה לברוא העולמות לי' מדרגות (ע"י סדר) האציל והמשיך ממנו התפשטות אורות רבים להיותם שורשי האצילות (נ"א שרשים ומקוריים) להתאצל האצילות אח"כ. והנה כאשר נעריך ונמשיל לענין זה. כבר ידעת היות ד' יסודות לכל והם ראיה שמיעה ריחא דבור. והם ד' אותיות הוי"ה. והם סוד נשמה לנשמה ונר"ן. ונתחיל לבאר מסוד הנשמה ואילך ואח"כ נתחיל לקודם אליה ונאמר כי הלא נמשיל ונצייר האזנים כי יש בהם רוח דק בתוכם והנסיון לזה כאשר יסתום האדם אזניו ישמע בתוכו קול הברה מחמת הרוח הנצרר בתוכו. אח"כ מחוטם יוצא מתוכו הבל יותר נרגש מאזן. ואח"כ מן הפה יוצא הבל יותר נרגש מכולם וכפי ערך הדברים ובחינתם כך יהיה דקותם כי אוזן להיותו סוד בינה ההבל היוצא ממנו הוא יותר דק מהבל היוצא מחוטם. וכן הבל החוטם הוא יותר דק מהבל הפה שהוא למטה ממנו במעלה. אמנם אם נמשיל ונאמר דרך משל כי מסוד האוזן נמשך ממנו הבל ורוח מתוכו ולחוץ והוא סוד נשמה והבל היוצא מחוטם סוד רוח והבל היוצא מהפה הוא סוד נפש:

ועתה נבאר הענין כי הבל האוזן נחלק לב' אזנים. והענין הוא כי הלא יש בינה ותבונה כנודע לכן אזן ימנית הבל שלו הוא שורש נשמת בינה והבל אזן שמאלית שורש נשמת תבונה. גם הבל החוטם נחלק לב' בחי' בסוד שורש יעקב וישראל הימין ישראל והשמאל יעקב אך הבל הפה הוא א' כי הוא נגד הנוק' דז"א ואע"פ שיש לאה ורחל עכ"ז עיקר לאה מבחי' מל' דתבונה (נ"א זאת היא ו"ק דב"ן דז"א ממלכות דתבונ') המתלבשת תוך ז"א כנודע. ולכן אינו נחשב רק לא' אך עכ"ז כיון שהם ב' בחי' גם הבל הפה נחלק לב' עם שההבל הוא מקור א' שלא כדמיון האזנים והחוטם. והוא כי בהיות הבל זה בגרון הוא סוד קול וכשיוצא מחוץ לפה הוא סוד דבור בחיתוך אותיות. הקול נגד שורש לאה והדבור נגד שורש רחל אע"פ שקול הוא בת"ת שהוא הז"א (נ"א בת"ת ז"א) עכ"ז שורש של שניהם הוא במל' דתבונה (נ"א עכ"ז שורשו במל' בינה) רק שקול נעשה נשמה לז"א (נ"א לו"ק דב"ן דז"א) והדיבור נעשה נשמה למל' (שהיא רחל) ושניהן מצד הפה שהוא סוד המלכות דתבונה. והנה העינים שהם סוד ראיה שהיא החכמה הוא סוד נשמה לנשמה בסוד חכמה. ודע כי נר"ן מתלבשים תוך פנימיות הכלים שהוא הגוף. אך הנשמה לנשמה אין יכולת בגוף האדם לסובלה ונשארת מבחוץ בסוד או"מ. וכשהוא מקיף את המוח מדור הנשמה אז הוא בחי' מקיף אל הנשמה וכשהיא מקפת את הלב שהיא מדור הרוח אז הוא בחי' מקיף אל הרוח וכשהיא מקפת לכבד מדור הנפש אז הוא מקיף לנפש כי כמו שיש ג' בחי' אלו שהם נר"ן כך הנשמה לנשמה צריך שיהיה בה בחינת ג' אלו כולם בסוד אור מקיף. אמנם הגלגולת שהוא סוד הכתר משם שורש לנשמה עליונה הנקרא יחידה. וטעם קריאתה יחידה לפי שהיא מקפת כל העולמות בבחי' נשמה (לנשמה) לבדה ולא בחי' נר"ן כמ"ש בנשמה לנשמה כנ"ל. (כי הלא לא יש רק ג' בחינת נר"ן וכנגדם יש ג' בחי' אלו בנשמה לנשמה) אבל דוגמת הנשמה העליונה הנקרא יחידה אין למטה דוגמתה בחי' ר"נ כנ"ל וכולה היא מציאות א' וז"ס הנקרא יחידה לפי שאין דוגמתה למטה כנ"ל:



שער ד פרק א דרוש להר"ר גדליה הלוי

דרוש להר"ר גדליה הלוי:

דרוש שכתבתי מענין שרשי אצילות של עצמות וכלים שנתהוו מאח"פ ועינים בסוד ראיה שמיעה ריחא דיבור. זה מצאתי להר"ג הלוי. כאשר האורות נתפשטו מאוזן וחוטם עד נגד הפה ששם התחברות כל ההבלים ואז במקום שמתחברים יש לכולם בחינת נפש לפי שאין הבל האזן יכול להתחבר להבל פה אלא בריחוק מקום וכן הבל החוטם. אלא שא"צ ריחוק מקום כ"כ כמו הבל האזן כדי להתחבר להבל הפה ועל ידי הסתכלות העינים ובהכאה שהכה בהבל הזה נעשה הכלים ובהסתכלות זה יש פנימי וחיצון כי יש בכל איברים פנימיות וחיצוניות ונעשה כללות כליהם. ולפי שאין בראית עינים הבל היוצא אלא הסתכלות לבד אינו נעשה אלא הכלים והסתכלות ההוא גדול מכל הג' הבלים הנ"ל כי הראיי' היא י' שמיעה ה' ריחא ו' דיבור ה' הרי ד' אותיות הוי"ה שהם חבת"ם שהם נר"ן [נ"א נרנ"ח] הראייה היא חיה י' של השם הנקרא חכמה כי חכמה עליונה מאירה דרך עינים אלא שאם היה יוצא הבל ממש דרך העינים לא היה אפשר למטה לקבלה. לכן לא נמשך ממנו אלא הסתכלות לבד והיה בו כח לעשות כלים לג' בחינת אלו. י' דנשמה בהבל אזן. י' דרוח בהבל חוטם י' דנפש בהבל הפה וז"ס מרחוק ה' נראה לי ומשאר הבלים אם היה יוצא מהם הסתכלות לבד דרך מסך כמו העינים לא היה כח בהם לעשות כלים. וכ"ז הוא דין בין בבחי' התפשטות ההבל בין בהסתכלות הראות וראי' זו גימ' גבור"ה ודבו"ר גימ' רי"ו עם ד' אותיות והסתכלות זה בא ומכה במקום שמתחברים ג' הבלים ביחד שהוא בחי' נפש וזהו וירא אלהים את האו"ר כי האו"ר הוא בחי' הבל אזן וחוטם. שהוא בחי' נשמה ורוח. את הוא בחי' הפה שהוא נפש. ואז כשראה את הנפש אז ויבדל אלהים שהוא עשיית שרשי הכלים והסתכלות זה בדרך ישר עשה רושם (נ"א ראשים) בכל בחינה ובחי' כי פגע בכל בחי' ובחי' מן ההסתכלות לבחי' הבל כתר בכתר. וכעד"ז נעשה כל רושם (נ"א ראשית) הכלים. החיצונים באברים חיצונים. ופנימיים באברים פנימיים ולא נגמר זה עד שהכה הסתכלות במקום שמתחברים ההבלים שהוא התפשטות ההבלים שהוא חיצונות שלהם ומהכאת אור ההבל אל אור הסתכלות חזר אור הסתכלות בדרך אור חוזר ונעשה כלי בכל בחינה ובחינה לשאר (נ"א לזה) הגוף. החיצונות לאברים חיצונים ופנימים לאברים פנימים. (והעשר) [וכאשר] שבהסתכלות כל הדבוק יותר אל שורשו הוא יותר עליון כי כתר (נ"א הכתר) סמוך לעין יצאה אחרונה והמל' יצאה ראשונה (נ"א הוא יותר סמוך לעין כו' כי המל') וכשמכה וחוזר אז כל בחינת הכלים שוין שאם היסוד [נ"א שאף שהיסוד] היה מתפשט לפנים יותר מן המל' היה שוה אל המל' אף (שהוא) יסוד שהרי נתפשט יותר כי היסוד מרוב אורו על המלכות היה בו כח להתפשט יותר ואין בו מעלה יותר אל המל' (נ"א כי היסוד למעלה אל המל') אלא מפני שזה התפשטות הוא בסוד אור חוזר שהוא חוזר ומתקרב אל מקורו אבל בבחי' הכלים עצמן הם שוים. וכשחוזר האור ומלביש ההבל נמצא כשהוא סמוך לפה גדול הבל הפה מהבל האזן כי הבל הפה הוא עתה סמוך לפה בבחי' ראש והבל האזן עדיין הוא בבחי' שאר הגוף עד שיעלה נגד האזן וע"ש בביאורינו ענין היות ב' נקבי האזן וב' נקבי החוטם וב' בחי' פה קול ודבור. שהם גרון ופה. והם בחי' לאה ורחל. ואע"פ שקול הוא בת"ת הענין הוא שמכאן נמשך מקיף (אל הדבור נ"א) מהקול אל הת"ת ומהדבור אל המל' ומה שלפעמים עלה ישראל לחכמה אע"פ שהשורש הוא כאן (הוא של ישראל הוא ת"ת) בחוטם והעינים הוא בחכמה עכ"ז עולה. כמאן דארח שעולה ריח ניחוח עד המוח. כי שם הוא חכמה ע"כ:



שער ד פרק ב

אמנם סוד הקפה זו שביארנו בפ"א אינו מתפשט למטה רק ממקומה היא מקפת מלמעלה למטה כמ"ש בסוד או"מ. לכן תראה שלא נזכיר אנחנו רק מסוד הנשמה ולמטה לבד אמנם תראה איך היותר עליון עתה מן המתפשטים הוא סוד הבל אזן כי הוא מתפשט למטה בסוד הנשמה לכן אנו אומרים תמיד משל א' כדי לשכך האזן לבד לפי שאין אנו מגיעים אפי' דרך משל רק עד האזן לבד ולא יותר למעלה ואפי' שם אינו רק לשכך האזן לכן אין אנו אומרים לשכך את העין וכיוצא בזה:

ודע כי בחי' אלו ג' הבלים כולם נמשכו עד כנגד הפה ושם מתקבצים כולם כי הבל היוצא מהאזן הוא מתקבץ נגד הפה והוא נמשך מלמעלה למטה כנגד הזקן מב' צדדיו ונמשך עד כנגד הפה. וכן הבל החוטם נמשך דרך אותו ארחא שיש על הפה נגד החוטם שהוא תיקון ג' מי"ג תיקוני דיקנא. וכן הבל הפה נמשך דרך אותו ארחא ב' הנקרא לא החזיק לעד אפו וג' הבלים אלו מתחברים למטה נגד הפה והם מתחברים בסוד נר"ן. אמנם דע כי טבע של הבל היוצא מפה וחוטם וכיוצא דרכו להמשיך באורך לחוץ בכח ואחר שהוא יוצא בקילוח אח"כ מתפרש לצדדין כנודע בחוש הראות ובודאי (כי) אע"פ שהכל הוא הבל א' עכ"ז יש (קצת ל"ג) חילוק בין קצת ההבל אשר הוא נגד הפה עצמו או החוטם אל שאר ההבלים המתפשטים לצדדין. וטעם שההבל שהי' נגד הפה ממש הנה הוא דבק במקורו קשר אמיץ (דבוק קשור ואמיץ ל"ג) ותמיד מגיע השפע אליו וזהו הנזכר בס"ה דא"ס מטי ולא מטי כי הוא תמיד נדבק בא"ס ע"י אותו קילוח ההבל היוצא מפה בחוזק ומכה תמיד וזה קצת ההבל נקרא פנימי ושאר ההבל המתפשט נקרא חיצון. נמצא כי הבל (זה הבל) היותר קרוב למוצא הפה וחוטם נקרא פנימי והיותר רחוק נקרא חיצון נמצא כי הבל זה הראשון הוא עצמות האור הא"ס ממש המתפשט לחוץ ואפי' הבל המתפשט לצדדין אשר נקרא חיצון גם הוא מההתפשטות עצמו רק שאינו דומה לראשון שהוא יותר פנימי עם שהכל הוא הבל א' וענין זה הוא בג' הבלים הנ"ל. ודע כי מהבל פנימי של האזן נעשה ממנו בחי' ראש לנשמה להיותו עליון קרוב יותר אל מוצא מקור ההבל. והבל החיצון המתפשט הוא בחי' הגוף לנשמה כי כמו שיש בגוף עצמו החומרי בחי' גוף וראש גם בנשמה עצמה יש לה בחי' ראש וגוף כי קצת מהנשמה מתפשט בראש אדם וקצת אחרון היותר עב מתפשט בגוף אדם. גם מהבל החוטם נעשה ב' בחי' אלו ראש אל הרוח וגוף אל הרוח מפנימית וחיצונית. היותר קרוב אל החוטם הנקרא פנימי נעשה ראש. וחיצונית נעשה גוף. גם מהבל פה נעשה עד"ז בחי' נפש של ראש ובחי' נפש של גוף הרי ביארנו ענין נר"ן:



שער ד פרק ג

הנה אחר שדברנו בפרק העבר איך נאצל מציאות נר"ן מאח"פ הנה עתה נבאר מציאות הכלים שלהם שהם בחי' גוף אליהם. אמנם כבר בארנו כי מבחי' הראיה עצמה נעשה נשמה לנשמה אך אין הראייה סוד הבל הנמשך למטה כמו אח"פ. והטעם כי נר"ן שהם אורות אח"פ הם מתפשטים למטה אבל הנשמה לנשמה שהוא הסתכלות העין אינה מתפשטת רק נשארת במקומה בסוד או"מ כנ"ל ואין בה זולתי הסתכלות דק מאד והוא סוד הראייה והסתכלות אכן אינו דומה כמו הבל אח"פ אשר עצמותו נמשך למטה. לכן מסוד ראייה זו נעשה ל' כלים שהוא הגוף י' כלים להבל האזן הנקרא נשמה וי' כלים להבל החוטם הנקרא רוח וי' כלים להבל הפה הנקרא נפש אבל ההבל עצמו שהוא האור הפנימי אי אפשר להתפשט למטה לפי שבחי' הראייה נמשך מהעינים שהם יותר עליונים מכולם לכן בראייה זו לבדה יצאו הכלים משא"כ מאח"פ כי לא היה אפשר להאציל מהם שום מציאות אם לא מהבל היוצא מהם ממש. ואמנם הסתכלות זו הוא כך כי נמשכה הראייה זו בנר"ן הנ"ל ומחמת הסתכלות הזה בהם נעשה שרשי הכלים. וזהו וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל כי נסתכל המאציל הנקרא אלהים שהוא א"ק באור הנפש הנקרא את. כי המלכות נקרא א"ת. וז"ס הנפש הנעשה מהבל הפה [שהוא עקודים] אמנם הר"נ נקראים אור א"ת האור הוא הנפש עם נשמה ורוח. וכאשר הסתכל המאציל וראה בנפש הנקרא את (עם האור ל"ג) אז יצאו שרשי הכלים. וזהו ויבדל כי סוד הגוף (הוא מובדל ועושה הבדלה ל"ג) שהוא הכלי הוא הנותן ועושה הבדלה וגבול וקצבה אל האורות. ואמנם בסוד ראייה זו יש אור ישר ואור חוזר כי מתחלה נמשך הראייה עד סוף בחי' עשירית של הנפש ואח"כ בחזרה למעלה היה מבדיל ונעשה בחי' הכלים (ועושה בה ל"ג) ומלביש את הנפש בכל חלקיה. ואמנם זה האור הישר היה בו כח לעשות כלים בסוד הראש שהם ג"ר עכ"ז לא היה יכול להיות ניכר עד שפגע ראייה זו בנפש עצמו ובהפגעה שם (היה עושה ל"ג) הנה נגמר עשית הגוף אל הראש שהם ג"ר. אך כלים אל הגוף שהם ז"ת עדיין לא היה כח בראייה זו עד שתפגע בנפש הנפש עצמה וע"י הסתלקות ב' מלמטה למעלה שהם אור העקודים ואור העין היה האור חוזר ומלביש את ז"ת:

ונחזור עתה לבאר לבחי' נשמה הנה כבר בארנו כי הנשמה מן האזן שהיא בינה. והנה שמיעה גימטריא תכ"ה ר"ת כ"ל הנשמ"ה תהל"ל יה כי מן האזן סוד הנשמה והנה אזן גימט' נ"ח והענין כי כבר בארנו כי יש בינה ותבונה בינה אהי"ה דיודין אל"ף ה"י יו"ד ה"י ותבונה היא שם ס"ג אך עכ"ז ודאי כי גבוה מעל גבוה שומר כי יש ס"ג הכולל בינה ותבונה למעלה מאהיה דיודי"ן הנ"ל. אשר משם ס"ג זה ולמטה (נ"א ימשכו למטה) בינה אחרת של אהי"ה דיודי"ן ותבונה בשם ס"ג. וכ"ז למטה (נ"א למעלה) משם ס"ג העליון כנ"ל. ונדבר עתה במציאות שם ס"ג זה אשר עם היותו למטה (נ"א למעלה) מאהי"ה דיודי"ן הוא כולל בינה ותבונה. ודע שיש חילוק בין בינה ותבונה ללאה ורחל כי הלא או"א כחדא נפקין ושריין וא"כ הוא מוכרח כי החו"ב יהיו שוין בקומתן נמצא כי התבונה אינה מתחלת אחר סיום בינה רק יוצאת מהחזה של בינה עצמה כמו רחל היוצאת מהחזה דז"א גם התבונה יוצאת מחזה דבינה כי הבינה ארוכה בכל שיעור החכמה משא"כ למטה כי לאה מסתיימת בחזה דז"א ומשם מתחלת רחל נמצא עתה כי כמו שז"א הוא סוד יה"ו שהם חו"ב שלו י"ה והגוף ת"ת שלו הוא ו' הרי כי ז"א הוא יה"ו ואח"כ המלכות נמשכת מקצה הת"ת שלו שהוא בנה"י שלו ושם הוא סוד ה' אחרונה שבשם שהיא הבחי' ד' שלו כנודע כן התבונה אות ד' של הבינה והיא ה' אחרונה שבשם כי גם היא אין בה רק כללות נה"י דבינה אשר שם הוא ה' אחרונה נמצא כי יה"ו הוא ראש והגוף של הבינה ותבונה היא ה' אחרונה של ס"ג שנאחזת בנה"י דבינה:

והנה נמצא כי שם ס"ג שכולל בינה ותבונה הנה אותיות יו"ד ה"ו וא"ו הם בבינה ואות ה"י אחרונה היא בתבונה. וגם דע כלל אחר כי כפי האמת בענין הכמות כ"כ גדול שיעור מהחזה ולמטה כמן החזה ולמעלה א"כ היה ראוי שתבונה תהיה מחצית הבינה אבל בענין האיכות אינה רק רביעית שהרי ג' אותיות יה"ו מהחזה ולמעלה ואות ה' אחרונה הוא מהחזה ולמטה נמצא עתה כי יש ב' בחי'. כי בערך האיכות נמצא התבונה היא רביעית של בינה ובערך הכמות היא מחצית של בינה. גם יש מציאות אחר ג' והוא שכמו שלפעמים עולה רחל להיות בכל פרצוף ז"א כך זאת התבונה היא שוה בארכה כמו הבינה עצמה ומתלבשת בינה בתבונה והם שוות הרי שלשה מציאות או שוה כמו הבינה או מחציתה או רביעית:

והנה התבונה מתפשטת בז"א שהיא מן האזן אל החוטם. וכבר ביארנו שתבונה היא ה' אחרונה שבס"ג ושיעור סוד התבונה שלשה ההי"ן שהם ה"י אחרונה דס"ג וה"י גימ' ג' ההי"ן כמנין ה"י וה הג' מהג' ההי"ן אלו מתפשטת בז"א. והענין כי הנה נה"י דתבונה מתפשטת בז"א ונה"י הם שליש גופא כי הם ג' חלקים כח"ב חג"ת נה"י. והנה נה"י הוא שליש של התבונה שהיא ה' ג' מג' ההי"ן הנ"ל נתפשטה בז"א ונשאר למעלה ב' ההי"ן ומה שהיתה תחלה ה"י במילוי יו"ד עתה נחלק המלוי לב' ההי"ן. ונשאר חצי למעלה וחצי למטה ונשאר שם של ס"ג למעלה שלם. רק שה' אחרונה מלאה ה"ה כזה יו"ד ה"י וא"ו ה"ה. אמנם סוד ה' הג' הם ג' קוים נה"י שצורתה כזה ה' המתפשטים בז"א וז"ס ה"ה שיש בנוקבא דפרדשק' שירדה מן האזן אל ז"א שהוא החוטם. והנה ענין ה' זו שירדה היא בחינתה ס"ג לפי שה' זו מתפשטת בו"ק דז"א שהם כחב"ד ח"ג הרי ו' ספי' וצורת ה' זו הוא ד"ו שהם גימטריא י' הרי יפ"ו גימטריא ס' ועוד לוקחת יסוד שלה שליש של הת"ת דז"א עד החזה ושיעור שליש מן י' הוא ג' הרי בין הכל ס"ג הרי מבואר ה' זו שהיא מתפשטת בז"א היא מציאות ס"ג עצמו. ולעולם יהא בידך זה הכלל כי לעולם בדבר רוחני כאשר עולה או יורד למטה נשארה הבחי' שלימה במקומ' ואין שום דבר נגרע למעלה וגם למטה יש לה כל הבחי' עצמה וכמ"ש בע"ה. והרי כי אות ה' זו שירדה למטה עשתה מציאות התפשטות של ס"ג למטה כנ"ל לכן יש בז"א דהיינו חוטם שם של מ"ה שיש בו ג' אלפי"ן שהם ג' אהי"ה שהם גימ' ס"ג. גם דע כי הלא ה' זו צורתה ד"ו כנודע כי הלא תבונה זו התפשטותה בו"ס דז"א כנ"ל וכנגד הד' של ה' יצאה מכח זאת התבונה לאה מאחורי ז"א סוד ד' קשר של תפילין וכנגד ו"ס של הז"א. הרי כי ה' זו עשתה סוד ו' וסוד ד' שהיא לאה שהיא ד' אחורי ו' שהם ו"ס ראשונים דז"א. אמנם בסוף ו' שבתוך הד' יש פסיעה לבר ואותו הפסיעה הוא כנגד אותו שליש של הת"ת הרי כי ו' עם הפסיעה לבר הם ס"ג שהם ו"ס כחב"ד ח"ג הרי ו'. ושליש ת"ת עד החזה הוא הפסיעה לבר. הנה כשתסיר ה' זו משם ס"ג ישאר למעלה יו"ד ה"י וא"ו ה"ה גימטריא נ"ח גימ' אז"ן: