ספר גלגולי נשמות 

[ל] אריסטוטלוס היה ניצוץ אבטליון, שלמד תלמידים שאינם מהוגנים ונעשים צדוקים, וכן אריסטוטלוס היה מבחינתם, לכן לבסוף חזר בתשובה, ונתגלגל באנטונינוס שלמד מרבינו הקדוש:
[ד] נירון נתקן ברבי מאיר, ואמרו חכמינו ז"ל רבי מאיר מבני בניו של נירון, ונירון גלגול שמלה ממשרקה, כי כל שומע שורק מפיו מאכזריותו והוא תקונו:
[א] בניו של סנחריב אדרמלך ושראצר על שהרגו אביהם, הם באו בגלגול שמעיה ואבטליון, וכן אמרו רבותינו ז"ל שמעיה ואבטליון [מבני] בניו של סנחרב, נמרוד ונבוזראדן הרהרו תשובה בלבייהו במעשה דדם זכריה:
[ח] הערבים של אליהו דכתיב ואת הערבים צויתי לכלכלך, הם אנשי שבט שמעון אותם שפגעו בפינחס כשהרג זמרי וכזבי, ואמרו רבותינו ז"ל בספר הזהר דפרחא נשמתיה ונכנס בו נשמת של נדב ואביהוא, ועתה האנשים ההם נתקנו להביא מחיה אליו, ואמרו חכמינו ז"ל משלחן אחאב היו מביאים, ומהם אמרו משלחן יהושפט מלך יהודה היו מביאים:
ליקוטים

[א] להשלמת הענין כדי שלא להוציא חלק, כתבתי זאת מחלק שני דגלגול, ובו תראה נפלאות מתורתינו הקדושה, שאין לך דבר [שאינו] מרומז (שאינו) בקרא, ורבים טעו ושגו בזה, ורחוקה היא מהם לתת מקום בתורה לאיזה תנא או אמורא, ובאפילה תעו ולא ראו אור האריז"ל מה שכתב וזה לשונו, אני אמרתי בדמי [ימי] אלכה, רמז כי חזקיהו נתגלגל ברב דימי הנזכר בתלמוד, וזה סוד בדמ"י שהוא לשון רב דימי, שם פקדתי יתר שנותי מה שלא יחיה אותן יחזקיהו יחיה אותן אח"כ רב דימי, כי ידוע שהמגולגלים משלימים שנותם הראשונים החסרים, הרי לך בפירוש מלת דמ"י קאי ארב דימי, ועיין עוד נפלאות האיך מרמז בקרא דהושע (ט' ז'), באו ימי הפקדה באו ימי השלם וגו', כתב הוא שקאי ארבי שלום, נמצא דמרמז קרא אמעשה דרבי שלום עיין שם:

[ב] עוד מצאתי כתוב בשם הרב רבי יהודה הנקרא רבי יהודה ליאון דמודינה, שהוא קיבל מרבותיו שקבלה אצלם, שנפש רש"י היה מגלגול רב, ונפש הרמב"ם היה מגלגול שמואל, ונפש רבינו תם היה מגלגול רבי יוחנן, וכן נתגלגלו הדברים, כמו דהלכה כרב באיסורי, ר"ל במאכלות אסורות, כן נקבע (להוי) [הלכה] כרש"י, וכמו שהלכה כשמואל בדינא, וסימנך אריוך מלך אלסר, היינו שמואל שהיה מרוה התלמידים בהלכות היה מלך, ודינא דמלכותא דינא, כן נקבע עתה כהרמב"ם, וכמו היכא שיש מחלוקת בין רב ושמואל היו קובעים הלכה כרבי יוחנן, כן במקום שלא הסכימו לדעה אחד רש"י והרמב"ם נקבע הלכה כרבינו תם, ע"כ:הנבחר באמונות ובדעות (האמונות והדעות) לרבנו סעדיה בן יוסף פיומי זצ"ל
[מה כוללים כתבי הקודש?]
ועתה אבאר עניין כתבי הקודש. ואומר: שהוא קיצר לנו מכל מה שהיה בזמן שעבר, דברים שנוכשר בהם למשמעתו, וכלל אותם בספרו, וצירף אליהם מצוותיו, ואחריהם במה יגמול עליהם, ונעשה זה תועלת הקיימת לדורות.

והוא שכל ספרי הנביאים וספרי החכמים מכל העמים, עם כל ריבוים, הרי הם כוללים שלשה יסודות:
הראשון במעלה צווי ואזהרה והם עניין אחד,
והשני גמול ועונש והם פרים,
והשלישי ספור מי שעשה טוב בארץ והצליח ומי שהשחית בה ואבד.
כי ההדרכה השלמה לא תהא, אלא בשלשת אלה16.

למשל אני אומר, דומה למי שנכנס אצל חולה שיש לו חום17, ונתברר לו כי סבת מחלתו התגברות הדם, אם אמר לו, אל תאכל בשר ואל תשתה יין, הרי זה הדריכו ואינה הדרכה גמורה. ואם הוסיף ואמר, כדי שלא יארע לך עלפון, הרי זה הוסיף בהדרכתו, ועדיין אינה שלמה, עד שיאמר לו 'כמו שאירע לפלוני'. וכאשר עשה כן כבר השלים הדרכתו.
ולפיכך כללו הספרים שלשה יסודות אילו.
ואקצר ולא ארשום כלום מהם כי רבים הם.

[מעמדה של המסורת]
ואומר עוד, כי לפי שידע החכם יתרומם ויתהדר, כי מצוותיו וסיפורי מופתיו צריכים במשך הזמן לבעלי מסורת, כדי שיתאמתו לאחרונים כמו שהתאמתו לראשונים, נתן בשכל מקום לקבול המסורת האמיתית, ובנפשות מקום שתנוח בו, כדי שיתאמתו בכך ספריו וסיפוריו.

וראיתי להזכיר פרטים מאמתות הסיפור.18
אלמלי שהנפש מקבלת שיש בעולם סיפורי18 אמת, לא היה לאדם לקוות למה שדרכו לקוות ממה שמבשרים לו, מהצלחת סחורה פלונית והתועלת במלאכה פלונית, כי כוח19 האדם וצרכיו מבוססים על הרכוש20. ואף לא היה חושש, מפני מה שמזהירים אותו ממנו, מסכנת דרך פלונית, וממה שהזהירו להימנע מפעולה פלונית, מה שלא יקווה ויחוש שיפסיד אותם21.
ואילו לא הונח בעולם סיפור אמת, כי אז לא היו בני אדם מקבלים צווי מלכם ולא אזהרתו, אלא בזמן שהם רואים אותו בעיניהם ושומעים דבריו באוזניהם. וכל זמן שנעלם מהם, נסתלק מהם קבלת צוויו ואזהרתו.
ואילו היה הדבר כן, הייתה בטלה ההנהגה, ויאבדו רבים מבני אדם.

ואלמלי שיש בעולם סיפור אמת, לא היה מתקיים לאדם שזה קנינו של אביו ושזה ירושת סבו, ואף לא יהא ברור לאדם שהוא בן אמו, כל שכן על שהוא בן אביו, וכל עניני בני אדם לא יחדלו מלהיות בספקות, עד שלא יאמינו, אלא במה שהוכיחו עליו חושיהם, ובזמן תחולתו בלבד. ודעה זו קרובה לדברי הכסילים אשר הזכרנום במאמר הראשון22.

[למסורת נאמנות כנאמנות החושים]
וכבר אמרו הכתובים, שיש למסורת הנכונה אמתות כאמתת הדבר המושג בחושים, והוא אמרם,
כי עברו איי כתיים וראו וקדר שלחו והתבוננו מאד23,
ולפי שהוסיף בעניין הספור והתבוננו מאוד, אומר אני כי הסיפור אפשר שייפול בו הפסד, מה שלא יתכן במוחש, משתי סבות:
האחת מדרך המחשבה24,
והשנית מדרך הזדון25.
ולפיכך אמר: והתבוננו מאד.

וכאשר חקרנו בשני דברים אילו, היאך להבטיח את הסיפור משניהם, ומצאנו בשכל כי המחשבה והזדון לא יפלו וייעלמו אלא לבודדים26, אבל הקיבוץ המרובה, הרי מחשבותיהם לא ישתוו27. ואם יזידו ויסכימו ליצור סיפור, לא יעלם הדבר בפני רבים מהם, וכל מקום שיצא סיפורם, יצא עמו עניין הסכמתם.28 וכאשר הסיפור נקי משני אלה, אין שום דרך שלישית הגורמת הפסדו29.
וכאשר אנו מעמידים סיפורי אבותינו על פי היסודות הללו, ימצאם הבודק שלמים מטענות אלה, אמיתיים וקיימים.

רבינו משה בן מימון - מורה הנבוכים

[סיפורי התורה]
גם כאן דברים שהם מסתרי תורה, שכבר נכשלו בהם רבים, וראוי לבארם. והם אותם הסיפורים המסופרים בתורה אשר חושבים שאין תועלת בהזכרתם, כגון תוארו הסתעפות העמים מנח, ושמותם ומקומותיהם 1, וכן בני שעיר החורי 2, ותיאור המלכים אשר מלכו בארץ אדום 3, וכיוצא באלה.

וכבר ידעת אמרם כי מנשה הרשע 4 היה מעסיק 5 את מושבו השפל בביקורת על המקומות הללו, אמרו6 היה יושב ודורש בהגדות של דופי, היה אומר לא היה לו למשה לכתוב ואחות לוטן תמנע וגו' 7. ואני אמסור לך כלל, אחרי כן אשוב לפירוט, כדרך שעשיתי בטעמי המצוות.

דע שכל סיפור שתמצא מוזכר בתורה הוא לתועלת הכרחית בתורה, אם לאימות השקפה שהיא יסוד מיסודות התורה, או לתיקון מעשה מן המעשים כדי שלא יהא בין בני אדם עוול ורשע.

והנני מסדיר לך את הדברים כסדרן 8. כיון שהיה יסוד התורה שהעולם מחודש, ושהנברא תחילה איש אחד ממין האדם והוא אדם 9, ושהזמן שעבר מקדם מאדם למשה רבנו אלפים וחמש מאות שנה בקירוב, [ת] ואילו נאמרה להם ההודעה הזו בלבד, היה האדם אז ממהר להסתפק, במצאו את בני האדם נפוצים בקצווי התבל בכללותה, ועמים שונים 10, ולשונות שונות רחוקות זו מזו מאוד.
לפיכך סילק את הספק הזה ביחסו את כולם והסתעפותם והזכרת שמות אותם המפורסמים 11 פלוני בן פלוני, וימי חייהם, והודעת מקום מגוריהם, והסיבה שגרמה להפצתם בקצווי תבל, והסיבה שגרמה לשינויי לשונותיהם 12, ושהייתה ראשיתם במקום אחד, ושפה אחת לכולם, שכך צריך להיות כיון שכולם בני איש אחד.
וכן תיאר פרשת המבול 13 ופרשת סדום ועמורה 14 ללמד על ההשקפה הנכונה 15, והיא אך פרי לצדיק אך יש אלוהים שופטים בארץ 16.
וכן תיאר אותה מלחמת תשעת המלכים 17 כדי להודיע את הנס שהוא ניצחון אברהם במתי מעט ללא מלך עמהם, על ארבעה מלכים עצומים.
וכן הודיענו הגנתו על קרובו כיון שהיה בדעה שלו 18, ומסר עצמו לסכנת המלחמה עד שהצילו.
והודיענו גם העין טובה ונפש שבעה שבו, ושאינו מחשיב את הרכושנות, חדור 19 במעלות המידותיות, והוא אומרו: אם מחוט ועד שרוך נעל וגו' 20.

[תיאור שבטי בני שעיר וייחוסם]
אבל תיאור שבטי בני שעיר וייחוסם האישי 21, הוא בגלל מצווה אחת, והיא שהוא יתעלה ציווה להשמיד זרע עמלק בלבד22, ועמלק הוא בן אליפז מתמנע אחות לוטן, אבל יתר בני עשו לא ציווה להרגם. והרי עשו התחתן עם בני שעיר כפי שבאר הכתוב, והוליד מהם, ומלך עליהם, ונתערב זרעו בזרעם, ונעשת כל ארץ שעיר ואותם השבטים מתייחסים לשבט הכובש שהם בני עשו, ובפרט זרע עמלק, לפי שהוא היה המוצלח 23 שבהם. ואילו לא נתבארו הייחוסים הללו ופירוטיהן, היו כולם נהרגים בשגגה 24, לפיכך ביאר הכתוב שבטיהם ואמר כי אלה אשר אתם רואים אותם היום בשעיר ומלכות עמלק, אינם כולם בני עמלק, אלא הם בני פלוני ובני פלוני, אבל נתייחסו לעמלק מפני שאמו מהם 25.
כל זה צדק מלפני ה' כדי שלא יהרג שבט בכלל שבט אחר, כי הגזרה לא הייתה אלא על זרע עמלק בלבד, והנה ביארנו אופן החכמה שבכך.

[המלכים אשר מלכו בארץ אדום]
אבל טעם תארו את המלכים אשר מלכו בארץ אדום 26, כי מכלל המצוות לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא 27, ואלה המלכים אשר הזכיר אין אף אחד מהם מאדום, הנך רואה שהוא מייחסם ומייחס ארצם פלוני ממקום פלוני, ופלוני ממקום פלוני.
והקרוב לדעתי שהיו מנהגיהם 28 וקורותיהם ידועים, כלומר: מנהגי 28 אותם מלכי אדום, ושהם נתגרו בבני עשו והכניעום, ולכן הזכיר אותם להם 29, כאילו יאמר למדו ממה שאירע באחיכם בני עשו שהיו מלכיהם פלוני ופלוני. ומעשה אלה היו מפורסמים, לפי שכל ששלט [תא] באומה אדם שאינו מייחוסה, הרי הוא פוגע בה איזו פגיעה, אם גדולה או קטנה.

כללו של דבר, כמו שהזכרתי לך מריחוק שיטות ה"צאבה" ממנו היום, כך דברי ימי אותם הימים נעלמים ממנו היום, ואילו ידענום וידענו אותם המאורעות אשר אירעו באותם הימים, היו מתבארים לנו בפרטות טעמי הרבה ממה שנזכר בתורה.

וממה שראוי שתדעהו, שאין בחינת הסיפורים הכתובים כבחינת המאורעות הנראים 30, כי במאורעות הנראים 30 יש פרטים שצרכים 31 גדולים גורמים אותם, שאי אפשר להזכירם או להאריך בהם. וכאשר מתבוננים באותם העניינים, יחשוב המתבונן כי הסיפור הזה יש בו אריכות או כפילות, ואילו היה רואה את מה שסופר, היה יודע הכרח מה שנאמר.

ולפיכך כאשר תראה סיפורים בתורה שלא במצוות, תחשוב שאין הכרח לתאר אותו הסיפור, או שיש בו אריכות או כפילות 32, וסיבת הדבר מפני שאתה לא ראית את הפרטים שגרמו להזכרת מה שנזכר כפי שנזכר.

[מדוע הוזכרו המסעות בתורה?]
מזה הזכרת המסעות. פשט הדבר, שהוא הזכרת מה שאין בו תועלת כלל. ומחמת חשש זה שאפשר שיעלה על הלב, אמר ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' 33.
ונקודת הצורך לכך גדולה מאוד, והוא, שכל הניסים אין אמתתם ברורה אלא אצל מי שראה אותם, אבל לעתיד יהיה זיכרונם סיפור, ואפשר יהיה להכחישם אצל השומע. וידוע שלא יתכן ולא יצטייר שיהא הפלא קיים ועומד למשך הדורות לכל בני אדם.

ומן הפלאים שבתורה, ואף מן הגדולים שבהם, שהיית ישראל במדבר ארבעים שנה, ומציאות המן שם בכל יום 34, ואותו המדבר הוא כמו שאמר הכתוב:
'נחש ושרף ועקרב וצימאון אשר אין מים' 35,
והם מקומות רחוקים מאוד מן הישוב בלתי טבעיים לאדם:
לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון וגו' 36,
ונאמר בהם עוד 'ארץ לא עבר בה איש' וגו' 37,
ולשון התורה: לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם וגו' 38,
ואלה כולם מופתים ברורים וגלויים.

ולפי שידוע לפני ה' יתעלה, שאפשר שיפקפקו במופתים האלה בעתיד כדרך שמפקפקים בכל הסיפורים, ויחשבו כי שהייתם הייתה במדבר קרוב לישוב שאפשר לאדם להיות בו, כמו המדברות הללו שהערבים שוכנים בהם היום,
או שהם מקומות אשר החריש והקציר אפשרי בהם,
או ליזון באחד הצמחים שהיו שם,
או שהמן טבעו לרדת באותן המקומות תמיד39,
או שיש באותן המקומות בארות מים -
לפיכך סולקו כל הפקפוקים הללו, והודגש סיפור כל הפלאים הללו על ידי ביאור אותם המסעות, כדי שיראום הבאים וידעו את גודל הפלא שיש בישיבת מין האדם באותם המקומות ארבעים שנה.

ומן הסיבה הזו עצמה החרים יהושע מי שיבנה את יריחו לעולם 40, כדי שיהא אותו הפלא קיים ועומד, שכל מי שיראה אותה החומה שקועה באדמהפ יתברר לו שאין זו צורת בנין שנהרספ אלא שקע בדרך פלא.

וכך גם אמרו 'על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו' 41, היה זה מספיק בתיאור, ונראה במחשבה ראשונה שכל מה שנאמר אחר כך בעניין זה אריכות שאין בה צורך, כלומר: אמרו ובהאריך הענן וגו' ויש אשר יהיה הענן וגו' או יומיים וגו'42.

והנני מודיעך טעם כל הפירוט הזה. וטעמו של דבר, כדי לחזק את העניין, לסלק מה שהיו האומות מדמים אז ומה שהם מדמים עד היום, שישראל תעו בדרך ולא ידעו היכן ללכת, כאומרו נבוכים הם בארץ 43, וכך קוראים אותו הערבים היום, כלומר: המדבר, קוראים אותו "אלתיה" 44, ומדמים כי ישראל [תב] תעו ונעלמה מהם הדרך.

לפיכך בא הכתוב לבאר ולהדגיש שאותן המסעות הבלתי סדירים, ומה שאירע מן החזרה במקצתם, ושינויי זמן ישיבתם בכל תחנה, עד שהייתה ישיבתם בתחנה אחת שמונה עשרה שנה 45, ובתחנה יום אחד, ובאחרת לילה אחד, כל זה בניהול אלוהי, ואין זו תעייה בדרך, אלא כפי העלות עמוד הענן, ולפיכך פירט כל אותו הפירוט.

וכבר ביאר בתורה שאותו המרחק קרוב וידוע וסלול, בלתי נעלם 46, כלומר: המרחק אשר בין חורב אשר באו אליו בכוונה, 47 כמו שציווה יתעלה תעבדון את האלוהים על ההר הזה 48, ובין קדש ברנע שהוא התחלת הישוב, כמו שנאמר בכתוב והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך 49, ואותו המרחק מהלך אחד עשר יום. כמו שאמר אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע 50, ואין בזה כדי לתעות בו ארבעים שנה! אלא טעם הדבר הסיבות האמורות בתורה 51.

וכך כל פרשה שנעלם ממך טעם הזכרתה יש לה סיבה חשובה, ונהג בכל העניין כפי היסוד אשר העירונו ז"ל עליו, כי לא דבר רק הוא מכם 52, ואם רק הוא מכם הוא 53.
[חתימה]
וראיתי לחתום פתיחת הספר הזה במשל נאה יזרז אותך לעמוד על עניינו, ויעירך לדעת מעלת המין הזה מן המצוות משאריתן, ומעלת שאר החכמות הטבעיות והמוסריות והדבריות מחכמת התורה. והבינהו בקראך אותו, והשיבהו ברעיוניך, תמצא מה שאתה חפץ בעזרת השם.
והוא, שאחד מן המלכים חלק אל עבדיו לוזי המשי, לבחון בהם את דעתם.
הזריז מהם והנלבב שבהם, בחר מחלקו הטוב שהיה בו, ומן השאר גם כן בחר הטוב שבו, ועשה מחלקו שלושה מינים: טוב ובינוני ופחות.
ועשה מכל מין לבדו הטוב במה שראוי לעשות ממנו, ועשה ממנו אצל האומנים הבקיאים בגדי חופש מגוונים שונים זה מזה, וצבעונים שאינם דומים זה לזה, וילבשם לפני המלך בכל זמן ובכל מקום כראוי לו מהם.
והכסיל מעבדי המלך עשה מכל חלקו מן המשי מה שעשה הזריז מהמין הפחות שבו, ומכרו במה שנזדמן לו מן הדמים, וימהר ליהנות בו במאכל טוב ובמשתה טוב וכדומה לו.
וכשהגיע הדבר אל המלך, רצה את מעשה הזריז הנלבב, והקריבו אליו והעלהו אל מעלת אנשי סגולתו. וירע בעיניו מעשה הכסיל ויגרשהו והרחיקו אל שוממות ארצותיו, והשכינו עם אנשי קצפו.
וכן האלוהים יתברך נתן ספר תורתו האמת לעבדיו לבחון אותם. והמשכיל הפקח כשהוא קורא אותו ויבינהו הבנה ברורה יחלקהו לשלושה חלקים:

האחד מהם לדעת העניינים הדקים הרוחניים אשר הם מחכמת המצפון כחובות הלבבות ומוסרי הנפשות, ויחייב את נפשו לעשותם תדיר.

ואחרי כן יברור ממנו חלק שני והיא חכמת חובות האברים בזמנם ובמקומם.

ואחר כך ישמש בחלק השלישי בענייני דברי הימים לדעת כיתות בני אדם ותולדותם על סדר הדורות שעברו, ומה שאירע מן הדברים והחידות בימים קדמונים, וישמש בכל עניין ממנו בזמנו ובמקומו וכראוי לו כפי הצורך אליו, ויעזר על השתמשו בכל אחד מהם בחכמת השימוש ובחכמת המופת, ובחכמת הדיבור שמהם תהיינה ההקדמות לחכמת האלוהית.

כי מי שאינו בקי מהם, אינו מכיר סימני חכמת הבורא בבריאותיו, ולא ידע עניני גופו, כל שכן זולתו, כאשר זימן העבד הזריז כלי בעלי המלאכות להשלים מה שכוון לעשותו מן המשי של המלך. והפתי הנמהר, בעומדו על ספר האלוהים, הוא משמש בו לדעת חידות הראשונים ודברי הקדמונים, וימהר ליהנות בו בענייני העולם, ויביא ראיה ממנו לרדוף אחרי התאווה ולהניח דרך הפרישות, ולעשות כרצון איש ואיש, וללכת אחרי רצון כל מין ומין מבני האדם כדעתם וכחפצם.
והוא כמו שאמר הכתוב (משלי ה) הוא ימות באין מוסר, וברוב אולתו ישגה.

בחן אחי המשל הזה, והשיבהו אל מחשבתך, והתבונן מספר תורת אלוהיך מה שהעירותיך עליו, והעזר להשיג אותו בקריאת ספרי הגאון רבנו סעדיה זיכרונם לברכה, שהמה מאירים השכל ומחדדים הבינה, ומורים הפתי ומזרזים העצל.

והאלוהים יורנו דרך עבודתו, כאשר שאל ממנו משיחו: (תהילים טז) תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח: