השער הששי שער העקודים ויתחלק לח' פרקים 

אח"כ באו הטעמים התחתונים שמתחת האותיות והם בחי' אורות היוצאים דרך הפה של א"ק משם ולחוץ והנה בכאן נתחברו האורות חיבור גמור כי הרי הם יוצאים דרך צינור א' לבד. והנה הניקוד אשר שמו קמץ כזה א שהוא כעין מטה ונקודה למטה ממנה, כשתזכירהו באחת מן עשר אותיות שכתבתי, נגן באות והנע ראשך מהשמאל אל הימין באורך כצורת קו ישר כאשר (כמו) ניקדו המנקד. ואחר כך שוב והשב ראשך אל פני המזרח אשר לפניך, (כ)אשר אתה מזכיר השם כנגדו. כי פניך אתה צריך שיהיו לצד מזרח כדרך מי שמתפלל לשם. והשתחווה למטה מעט והשלם הכל כאחד (הנשימה ותנועת הראש) כמו שציוויתיך באות הראשון. ועוד הניקוד אשר שמו צרי כזה א שהוא שתי נקודות יושבות אחת לימין ואחת לשמאל, כשתזכירהו עם אחת מן שבע אותיות שכתבתי, התחל בהזכרת האות ובתנועתה ונענע ראשך מהימין אל השמאל, היפך מן הקמץ כי זה קמץ קטן וזה קמץ גדול וסוד קמץ כדור וסוד כדור מקיף והוא מפיק כלומר מוציא הלחם וממנו תבין סוד המוציא לחם מן הארץ רק הבין ג"כ שממנו הוציא אדם חכמה והוא המוציא החכמה וגם החכמה המוציא כל אדם ממנה מטבע עגול כפי גזרת החכמה והמצוה בעץ חיים בכח קדמון בצלם מיוחד וסוד צר"י יצר והנה הוא כדור קטן כי קמץ גדול סודו כדור גדול אבל קמץ קטן סודו כדור קטן אבל סודו כדור סתום אדנ"י הקט"ן וזה מבואר כי הוא גלגל נקודה:והטעם כי כל מה שהאורות מתרחקים ומתפשטין למטה כך יש יכולת להשיגם ולקבלם לכן אין חשש אם נתחברו המקיפים עם הפנימים יחד והנה כיון שכבר נתחברו האורות המקיפים ופנימים יחד לכן מכאן התחיל להתהוות בחי' כלים אלא שהם זכים בתכלית הזכות כמ"ש לפיכך עדיין לא נתגלה כאן רק בחי' כלי א' לבד אבל האורות הם נחלקים לי' ואלו האורות נקראו עקודים.

וראיתי שאדבר בשמות בכללם על דרך שדברו בה הפילוסופים הנקראים חכמי ההגיון. וזה שאם לא הייתי מקדימם היה חושד אותי היודעם בשלא ראיתים לעולם. ויתכן שהיה אומר עלי לא ראה זה האיש דברי הפילוסופים בשמות לא היה אומר מה שאמר. והשומע דבריו היה חושב שהדין אתו עם היותי אני בלתי מקשה על דבריהם במה שאמרוהו בשמות לפי דרכם. אבל אומר מה שאומר להורות ההבדל שיש בינינו ובינם בענייני השומע השמות. וגם אודיע עוד ההפרש הגדול שיש בין נביאינו וחכמינו הקדמונים ובין חכמי דורינו זה בענייני השמות. ואחל במה שרמזתי בראש זה החלק, ואדבר בו ואומר שכבר נודע שהדברים הנמצאים לא ימלטו מהיותם עצמים או מקרים. והעצם יאמר על דבר שיש לו עצמה וחוזק בעצמו לעמוד מבלתי שיעמידוהו דבר שהוא מקרה לו או בו או חוץ ממנו. ואמנם העצמים כולם קיימים, ונקרא העצם בלשון לעז שושטנציאה. ופירשוהו דבר שעומד בעצמו ואמרו שאין במציאות כי אם עצם או מקרה. ועל כן חלקו כל הנמצאים לעשרה מאמרות, עצם אחד ותשעה מקרים ואלה הם:

 

העצם - והכמות - והאיכות - והמצטרף - והמתי - והאנה והמצב - והקנין - והפועל - והמתפעל. ופירשום באריכות דברים הרבה ולא היו ללא צורך, אבל לצורך גדול ולהכרח לפי הקדמותיהם וגם לתועלת גדולה אצלם. ואמנם אצלנו אנחנו אנשי הקבלה צרכנו אליהם מעט, והוא כדי שנדע מהם ללמוד מה שנשיב לאפיקורוס לא לצורך אחר זולת זה. כי יש לנו דרכים מקובלים מביאים אל המושכלות בקלות מבלעדי דרכיהם:

 

ואעפ"כ כבר אמרתי לך שנכתוב מבחר דבריהם בקצור בעניינים אלו בעבור צורך קריאת השמות לדברים, ולהודיע לכל שלא נעלם ממנו דרך מדרכיהם בזה. ועל כן אומר עוד שאריסטולוס שהיה ראש הפילוסופים אמר בספר המאמרות בהגיון בחלק הראשון שהעצמים שני מינים ראשונים ושניים. ואמר שאיש העצם הוא הנאמר באמת ובקדימה מפני שאיננו בנושא ולא על נושא. כמו האיש הרמוז והסוס הרמוז אליו והוא הפרטי. וזהו העצם הראשון מכל העצמים, ואמנם העצמים השניים הם המינים שימצאו בם האישים על צד דומה במציאות החלק בכל וסוגיהם אתם. והמשל בזה שאברהם זה הכותב הוא במינו ר"ל באדם, והאדם שהוא מינו הוא כסוגו שהוא החי. וכך כל המינים והסוגים העצמיים המורים בשמותיהם על מהות הדבר. וא"כ הנה נודע שאברהם הרמוז אליו הוא העצם הראשון והאדם הנשוא עליו והחי שהם מינו וסוגו הקרובים או הרחוקים הם העצמים השניים. וכבר אמר עוד שהמינים ראויים ג"כ לקראם בשם העצם באמת ובקדימה יותר מן הסוגים. וזה מפני שכמו שהעצמים הראשונים נושאים העניינים, כן המינים נושאים הסוגים. וידוע כי שם האיש הרמוז אליו שהוא שם אברהם אין זה השם מורה על מהותו ועל עצמותו ועל אמתתו, אבל מורה על ייחודו לבד שיש לו שם העצם מיוחד לו, כלומר שאין שמו כולל מינו. ואע"פ שכבר ימצאו אישים כמינו שיקראו בשמו עם כל זה אינו מורה על מהות אבל מורה על שהוא איש העצם, והוא נבדל מכל עצם לעצמו. וזה שכל מה שיורה על מהות הדבר הוא אשר יהיה מהעצמים השניים מינים או סוגים מינים באדם הכולל והשור והחמור והסוס בכלל. וסוגים כחי וכצומח וכדומם והדומים להם הכוללים יותר מהמינים. ועל זה לא נאמר שרש לשם שם מיניי ולא שם סוגיי, מפני שאין לו שם שיורה על מהותו כמו שחושבין עמי הארצות. אבל שמותיו כלם הם שמות התאר כלומר שיש מהם שיורו על הנהגות ומדות ופעולות באות מאתו יתעלה, וניחסם אליו כמו שניחסם אלינו עם היותם משותפים בשם לבד לא בענין. ויש מהם שלשה כמו שנזכירם במקומם שהם מורים על היותם שמות העצם, ושלשתם דבר אחד ונקרא הדבר ההוא המיוחד בשם המפורש, על דרך איש העצם. כמו שרמזנו בשם אברהם שהוא שם העצם הראשון המופשט המיוחד לו המפורש כמו שנזכור במקומו בע"ה. והאריך החכם בענין העצמים עד שביארם יפה:

 

ואמנם אמר בספר מה שאחר הטבע, שהעצם הנקרא בערבי אל גוהר. ואמר על הארבעה יסודות ועל מה שנרכב מהם ועל נפשות החי ועל השלש פנות שיש לגוף ועל המספרים ועל גבול הדבר והוא צורתו. ואמר שהעצם הוא קודם לשאר המאמרות התשעה המושאות עליו. והדבר שבו הוא העצם עצם, ראוי להיות יותר מוקדם ממנו. זהו מה שהוצרכתי להודיעך בקצור ממה שאמרו בעצם. ואם תרצה לעיין בעומק דבריו גם בפירושיהם עיין בספריו ובספרי מפרשיהם. ואמנם מה שאמרו במקרים הט' נאמר ממנו ג"כ בקצור מה שיספיק לכונתנו והוא זה. דע כי הכמות יש ממנה מתפרקת ויש ממנה מתדבקת, והמתחלקת שני מינים והם המספר והדבור. והמתדבקת חמשה מינים והם הקו והשטח והגוף והזמן והמקום. והאריך בהם הרבה והורה על סגולותיהם ועל הבדליהם ועל מיניהם ועל סוגיהם וכן עשה בשאר. והאיכות אמר שהיא ארבעה סוגים, האחד הוא שיורה על קניין וענין, והקנין הוא ענין חזק ארוך זמן וקשה להסירו, והענין הוא קל ההסרה. והמשל בזה שהחכם הגדול יאמר עליו שקנה חכמה. ומי שמתחיל להתחכם אמר עליו שיש לו ענין בחכמה, וזה שהסוג הוא התכונות שבנפש ובבעל הנפש מצד מה שהוא בעל נפש. והשנ"י הוא מה שיש לו כח טבעי או אין לו כח טבעי, באמרך בריא או חולה, וכח טבעי הוא שפועל בקלות ונפעל בקושי ולא כח טבעי הוא להפך כקשה וכרך. והשלישי הוא ההתפעל כנמצא בדברים המושגים בחמשת החושים, והבדיל מהם המראים מפני שלא תתפעל הראות מן המראה כמו האחרים והאריך בם ובאדם. והרביעי הוא התארים והתמונות הנמצאים בדברים וכבר באר בם הרבה. ורבי משה ז"ל זכרם במאמרם הנכבד מורה והוסיף עליהם אחד אבל אמר שיהיה התאר הוא המתואר בעצמו או יהיה פירוש שם, והוא מה שיורה על מהות או על חלק מהות וגם שם באר הרב הענין מפורש מאד:

והמצטרף אמר שיאמר על הדברים המצטרפים כמו הרב והמעט והגדול והקטן והכפל והחצי והאב והבן והאדון והעבד וכן רבים ובאדם בחכמה והאריך בם לפי צרכו. והמת"י הוא ענין שאלה מורה על זמן עבר או עומד או עתיד, וזה המקרה לא זכרו מפני קלותו. והאנ"ה מורה על הדבר שהוא במקום או על המקום, ואמר בסוף השער השני כי מאמר מתי ומאמר אנה ומאמר לו שהוא הקנין שאין צורך להאריך בם כי הם פשוטים. אבל האריכות הוא במורכבים. והמצ"ד הוא מה שיורה על הדבר ששמו נגזר ממאמר המצטרף. והמס"ב הם ממאמר המצב ואמר בזה שבראם בשער המצטרף. והקניי"ן, והוא הנקרא ממאמר ל"ו, אמר בסוף ספר המאמרות עליו שהוא יאמר על ששה פנים. אחד מהם על דרך הקנין ממש. והענין שאנחנו נאמר שיש לנו ידיעה ויש לנו חשיבות. והשני על דרך הכמה כי יאמר הדבר הפלוני יש לו שיעור ארכו כך וכך. והשלישי על מה שיחזיק בגוף אם בכלו כמו הכתנת והמעיל ואם על חלק ממנו כטבעת באצבע וכמנעל ברגל. והרביעי עליהם החלק אל הכלל, כאמרנו יש לו יד ויש לו רגל. והחמישי כמו החטה באוצר והיין בחבית. כי יאמר על זה שהאוצר יש לו חטה והחבית יש לו יין. והששי על דרך הנקנה כאמרך פלוני יש לו ממון ויש לו אשה ויש לו בנים ויש לו בית וכיוצא באלה והבדיל ביניהם מעט. והפוע"ל כאמרך פלוני יחמם המים ויכתוב הספר. והמתפע"ל כאמרך פלוני יתעשר בשומן גופו כי זהו ההפעלות אשר בעצמו או יתגבר על זולתו. ואמר שאיננו רחוק מהיות הדבר האחד מנוי בשני מאמרים ושני סוגים אבל בשני צדדין לא בצד אחד כי זהו (.):

 

ואחר שהשלמנו זה עוד נדבר בקצת מה שאמרו בספר השני לו, והוא ספר המליצה בענין השמות. כי שם האריך בהם ואמר דברים מושאלים לפי דרכו, ונזכיר מהם מה שאנו צריכים אליו לדבר בו פה לפי מה שאנחנו בו. ונאמר שהוא מתחיל לומר שראוי לומר תחילה מה הוא השם ומה הוא המילה. ועוד יאמר מהו החיוב והשוללות ומה הם הגזירה והאומר, שהוא סוף החיוב והשוללות. ואמר שהתיבות שידובר בהם מורות תחילה על העניינים אשר בנפש. והאותיות הנכתבות מורות תחילה על אלו התיבות, וכמו שהאותיות נכתבות, ר"ל הכתב אינו אחד בעצמו לכל האומות, כן התיבות שיסופר בם על העניינים אינם אחדות בעצמם אצל כל האומות. ולזה היתה הוראת אלו בהסכמה לא בטבע. ודברו זה אמת מבואר. וזה כי הטבע לא יעשה דבר פרטי שלא יכלול מין אחד, אבל פועל פעל אחד כללי לכל המין. ובזה תבחן בין מה שהוא בטבע ובין מה שאינו בטבע, ר"ל כי הטבע הוא אשר עשה המינים, והוא אשר הבדיל ביניהם והוא אשר נתן חקו לכל איש ואיש מאישי המין כפי הראוי לו. וכמו שהכין כלי האדם להשכיל בם ולהשיג המושגות ולא ישיג בלי כלום ואעפ"כ רוב למודו הוא המוציא הפעל לאור עם עוזריו. ואמר עוד שם כי העניינים אשר בנפש הם אחדים בעצמם לכל האומות, כמו שהעניינים אשר בנפש המושכלים להם ומורים עליהם הם אחדים ונמצאים בטבע לכל. ואמנם הדבור בצד הוראת העניינים אשר בנפש על הנמצאים שהם חוץ לנפש, הוא מזולת זו החכמה. ואמר שבספר הנפש ידבר בזה, והתיבות תרמזנה אל העניינים המושכלים. כי כמו שהדבר אפשר שהוא מושכל מבלתי שיתואר באמת ובשקר כן התיבה אפשר שהיא מובנת מבלתי שתתואר באמת ולא בשקר. וכמו שאפשר שהמושכל מן הדבר יתואר באמת ובשקר, כן התיבה כבר יהיה מה שיובן ממנה מתואר באמת ובשקר. והאמת והשקר אמנם ישיגו העניינים המובדלים והתיבות המורות עליהם כשהורכב קצתם על קצתם או נחלק קצתם מקצתם. אבל כשנחלקו נפרדים לא יורו על אמת ולא על שקר. והשם והמלה ידמו לעניינים הנפרדים שלא יצדקו ולא יכזבו, והם הנמצאים מבלתי חלוק ולא הרכבה. המשל בזה אודם ולובן כי כשלא יחובר בו ימצא או לא ימצא איננו עדין לא אמת ולא שקר, אבל אמנם יורה על הדבר הרמוז אליו מבלתי שיתואר זה הדבר באמת ולא בשקר. ולזה היה אמרנו עז איל ועזניה נפלאה לא יתואר באמת ולא בשקר כל זמן שלא יחובר בזה ימצא או לא ימצא אם סתם ואם בזמן. ויאמר עז איל נמצא עז איל בלתי נמצא או עז איל ימצא או לא ימצא. ואח"כ אמר עוד המאמר בשם ושם הוא תיבה מורה בהסכמה על ענין מופשט מן הזמן מבלתי שיורה אחד מחלקיו כשנפרד על חלק מזה הענין בין שהיה השם הנפרד פשוט כזייד ועמר ר"ל כראובן ושמעון או מורכב כמו עבד שהוא שם לאדם. וזה כי עבד המלך שהוא שם לאדם כשנפרד ממנו עבד או המלך לא יורה על חלק מזה הענין שהוא יורה על כולו כמו שיורה עליו כאמרנו כשראינו שהוא עבד המלך. כי עבד שם יורה על חלק מן הענין שהורה עליו אמרנו עבד המלך, ואמרנו עבד המלך יורה על חלק מן הענין. וההפרש בין השמות הפשוטים והשמות המורכבים כמו עבד קיים ובעל בשר, שהחלק מהשם הפשוט והוא הגזר האחד מן הגזרים שהורכב מהם השם, לא יורה על דבר כלל לא בעצם ולא במקרה. כמו הזי"ן מן הזייד כלומר הר"ש מן ראובן. ואמנם החלק מן השם המורכב לא יורה כשנפרד כי אם במקרה. כמו שיקרה למי ששמו עבד המלך שיהיה עבד למלך. ואמנם נוסף בגדר השם בהסכמה מפני שהתיבות שידברו בהם אנשים אינם מורות בטבע ברור מן התיבות שידברו בהם שאר בעלי חיים, והם התיבות שאינן נכתבות. כי התיבות אשר יצפצפו בם רבים מבעלי חיים מחוברים מן הגזרים שיחוברו מהם התיבות שידברו בם האנשים, או מגזרים מחוברים מאותיות הרבה במוצא. והם מורים על עניינים בעצמם ר"ל בעלי חיים, והשם ממנו נשלם וממנו בלתי נשלם. והנשלם הוא השם המורה על הקניינים כמו אדם וסוס ואם בלתי נשלם הוא השם המורכב משם הקניין ומתיבת לא בלשונות, שיעשה בם זה המין מן השם באמרנו לא אדם ולא חי. וזה המין מן השמות אמנם נברא שם בלתי נשלם לפי שלא יאות שיקרא שם סתם לפי שאיננו מורה על קנין ואינו ג"כ דבר שולל לפי שהוראתו הוראת השם הנפרד ואם הוא מורכב. ולזה כבר ישיגו השוללות כמו שישיג השם הנשלם, והשם עוד כשנארך או נפתח או השתנה שנוי אחר ממה שדומה לזה לא יאמר בו שהוא שם סתם אבל שם מכונה. וא"כ יהיו השמות עוד מהם מכוונים ומהם בלתי מכוונים. והגדר שנגדר בו השם יכללם יחד, אלא שההפרש בין המכונה ובלתי מכונה שהוא המכונה בלשון הערבי, כשיצטרף אל השמות המכונים והם הנקרא הנוטים עוד היה או יהיה או הוא עתה, ונאמר וידא היה בפתח או זיד בחירק, לא יצדק ולא יכזב. והשם בלתי מכונה והוא הנקרא ישר ביחס אליו מאלו היה צודק או כוזב, באמרך נמצא בהגבהא. וזהו מה שזכרנו בגדר השם ומיניו עד כאן דברי החכם הננזכר בענין השמות:

ופי' הענין כי הנה כתיב וארא בחלום והנה העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים וגם כתיב כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך ובפ' זה רמוז כל בחי' אלו שאנו מדברים בכאן כי לבן הוא סוד לובן העליון אשר הוא קודם כל האצילות הזה והוא (היה) העושה כל אלו הבחי' שהם עקודים נקודים ברודים לצורך האצילות שיאציל אחריהם אשר הוא נקרא בשם יעקב והתחיל בעקודים כי הם האור היוצאים מפה דא"ק אשר בהם התחיל גילוי הויות הכלים להיות י' אורות פנימים ומקיפים מקושרים ומחוברים יחד בתוך כלי א' אשה לסבה זו נקרא עקודים מלשון ויעקד את יצחק ר"ל ויקשור וכמ"ש בע"ה אבל האורות עליונים של אזנים וחוטם לא נתבארו בפ' כיון שעדיין לא נתגלו בהם הויות הכלי ואח"כ נבאר בע"ה נקודים וברודים. .

והרב ר' משה ב"ר מימון ז"ל פירש אלה השמות בספר פירוש מלות ההגיון שחבר בקצור בעבור חכם אחד משכיל כדי להודיע לו השמות שנפלה עליהם הסכמת בעלי הלשון הערבית בקצת דבריהם. ואני אזכיר מהם קצתם כי לא אעריך ספרו פה רק אדבר בו במה שאני צריך אליו או במועיל לכוונתי בשם. ואלה הם דברי הרב ז"ל בענין זה, אמר בפרק י"ג התיבה שקורין אותה המדקדקים הערביים הפעל היא שאנו קורים אותה הטבע או העצם. וכבר זכרנו זה הטבע ונקרא המלה הכלי והשם יש ממנו שנקראהו שם ישר ויש שנקראהו שם נוטה. ואמר שהשמות שקורין אותן הם פועלים ופעולים, אנו נקראם הנגזרים. ואשר קראום הם מקורים קראנום אנחנו המשל הראשון, ואשר קראום הם כנויים כמו אני ואתה והוא והה"א [והוי"ו] והכ"ף והיו"ד [בעבדו] ובעבדה ועבדך ועבדי קראנום אנחנו החלופים גם כנוים, ויש שקראום קונים שהם עבודה. ונקרא התאר והמתאר דבור שהורכב הרכבה קשירה והתנאה (מהמלה תנאי), כאמרנו ראובן הכותב ושמעון הלבן. וכמו כן השם המצטרף והמצורף אליו אותו ההצטרפות הדקדוקי יקרא גם כן [דבור מורכב הרכבת קשירה והתנאה, ואולם הדבור החותך נקראהו אנחנו] דבור שהורכב הרכבת ספור. והשמות בכל לשון נחלקים חלוק הכרחי לשלשה סוגים, או מופרשים או נמשכים (דהיינו נרדפים) או משותפים, אלה הם דבריו. וכבר זכרתים לך בראש זה החלק, ר"ל אלה השמות הנחלקים חלוק ההכרחי שם, שנחלקו בכל לשון לשלשה חלקים הנזכרים. ולפי זו הדרך יורו השמות על כל הדברים, מהם על העצם, ומהם על המקרה הנוסף על העצם, מהם בכלל ומהם בפרט. ואמנם השמות המורים על נמצאים מחשביים ודומים לפי דעת שומעיהם שהם יורו על מציאות עניינים נמצאים, מפני השמות הם הנקראים אצלינו השמות הברורים. מפני שהונחו בהסכמה בדויה על דברים בדויים שאין להם מציאות. ואמנם יש לך לדעת כי השם הנקרא או הנכתב המוכן להקרא על דבר מן הדברים, אם אין הדבר ההוא נמצא כפי מה שהורה עליו שמו, לא יתחייב לו מציאות מצד שנקרא בשם. כמו שלא יתחייב העדר מציאות לדבר נמצא מצד הוראת שמו. וזה מפני שכל שם הוא נשוא מצד הנושאו. ואינו כי אם סימן לנושא על מציאותו או על עניינו. ואם אין לו נושא אינו כלום, וימצא במכתב ובמבטא, ואם הנמצא מורה שזה שמו יאמן שמו. ואם שמו לא יורה על ענין כי אם על מציאות לבד יאמן מציאותו על פי שמו, כי השם נמשך אחר הנמצא כמו שנאמר. וכל מה שיש במציאות אינו נמנע לאדם להשיג מציאותו אם מורגשת ואם מושכלת, כפי מהות הדבר. ולולי זה לא ידענו את השם אם נמצא ואם נעדר, וזה מצד היותנו משיגים בחושים ובשכלים רק השגת דמיוננו מסופקת, וכן השגת חושינו ושכלנו בצאתם משיעורם

 והנה בהתחברות האורות פנימים עם האורות מקיפים מחוברים תוך הפה לכן בצאתם יחד חוץ לפה קשורים יחד הם מכים זה בזה ומבטשים זה בזה ומהכאת שלהם אתייליד הויות בחי' כלים לכן נקרא המקום הזה פה כי פה גימ' ס"ג וכ"ב אתוון..ידוע כי הריח והמשוש והשמש והירח שני העניינים שוים בצירופם. ואמנם השמע והראות עם המעשה ותארו והטעם והמעט הוא שבו ישוער הכל מפני הבחינות התאויות שהטעם יאמר על כלם. כיצד, הנה ישמע השומע דבר אחד מוטעם ישערהו במיעוטו, ואם נטעם לו יבקש להוסיף טעם על טעמו. וגם יראה דבר יפה ונאה ויטעם לו וימתק לו ויבקש תוספת לראותו. ונאמר על השמע "כי אזן מלין תבחן וחך יט עם לאכול" (איוב לד' ג'). ועל הראות נאמר "ומתוק האור וטוב לעינ ים לראות את השמש" (קהלת יא' ז'). וגם יריח דבר ויהנה ממנו ונאמר בו "על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר" (ירמיה מח' יא'). וידוע כי הריח הוא בנחירים והוא במקום הנשימה. וההנאה והרצון והתאוה לשניהם ברדיפת זה אחר זה. והמשוש גם בו יהנו הגופים זה עם זה וימתק להם הטעם ההוא המשוש, עד שקראו הדבר המשגליי מאכל "אכלה ומחתה פיה" (משלי ל' כ'), "כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים" (בראשית ג' ו'):

ואחר שאמרתי לך זה כלו, בטוח אני בשכלך שכבר תדע לשער ולמדוד סוד החותמות והמדות עם התנועות ועם הזמנים. אחתום כל הספר בדבר זה, ואומר שכל מה שכתבתי אני בזה החבור או בשאר הספרים שחברתי לפניו או אחבר אחריו וכל מה שחברו הנביאים הקודמים לי והחכמים והפילוסופים וכל מה שיחברו מהם הכל, אינו כטפה אחת קטנה, כנקודה אצל הים הגדול העליון כנגד מה שצריך שישיגהו המשיג השלם מידיעת השם הנכבד והנורא, עם היותו הוא השם הגולמי. אך לאמתת העצם הראשון אחר שאינו גוף ולא כח בגוף והאחרת הנספרת היא בריה אצלו והוא אינו נספר ואינו נופל תחת הזמן ולא יכילהו מקום שהכל בריותיו. אי אפשר א"כ לתפוש בו שום שם בעולם. ואמנם זה השם הוא הקרוב לידיעה מכל מה שאפשר לדבר שיקרא בשם מן השמות והוא מפני שיורה על הויה שהיא מורכבת ראשונה, על דרך היות אח"ד מחוב"ר אל אח"ד ומשניהם הורכבה הויה אחת ראשונה. וכן ה' מפה גם ה' מפה ובאמצע יו שסודו זוג. ואמנם הוא גבו"ה ושניהם גבה"ו וסימן "ויגבה יהוה צבאות ב משפט" (ישעיה ה' טז'). והנה על הדרכים האלה המבוארים הבריה המעידה על היות לה בורא, שכל נברא יש לו בורא וכל מורכב יש לו מרכיב, לפיכך נקרא השם בזה השם. והנה ח'ח' של חי"ה ושל חו"ה הם זו"ג וסודם אח"ד עם אח"ד הם זו"ג. וזה שם לאדם שנאמר "ויהי האדם לנפש חיה", וזה שם לאשה שנאמר "ויקרא האדם את שם אשתו חוה". ונתן הטעם ואמר "כי היא היתה אם כל חי". מלא"ך ח"י כלי"י הד"ם. ואחר שהתבאר לך באמת שאין לנו דרך לחייב לשם השם זה, וכל שכן זולתו, עם היות זה מעיד על חיוב מה שהתחייב מאתו ברצונו והמציאו כשרצה שאין לו מונע מרצונו לעולם. והרצון ושאר העניינים שהם כחות בגופים ואנו מיחסים אותם לו, הם לנו מקרים מעולים. ואנו חושבים שהם אצלו צורך או הכרח או תועלת מפני מה שמצאנו זה בנו:

ואמנם אצלו ית' כשניחסם אליו כהתייחסם אלינו נשקר בין שנינו כי אין הדבר במחשבתינו ולא בדברינו אבל הכל דמיונות ומשלים הצרכנו אליהם להיותם משימים פחד ויראה בלב ההמון שאינם מכירים שהם בתכלית הפחיתות. ואתה יודע שאע"פ שאנחנו אוכלים ושותים ומזדקקים לערוה שממנה נולדנו באמצעות הזנות והתאוה ודם הנדות והשתן ואנחנו היינו טפות סרוחות בעת היצירה. וכך אנחנו גם היום מוסרחים ומטונפים ברפש וטיט ובקיא וצואה מלאים בלי מקום ובחיינו אנחנו עפר ואפר ואל עפר תשוב ונהיה נבלות מתות מוסרחות שרופות באש כסוחות מלאים הבלים ורוחות. ועם כל זה אנו מתגאים בעצמנו ומתפארים במציאות מפני חשבנו שאנחנו רחוקים מן ההפסד בהיותנו בריאים. ואעפ"כ אנחנו מכירים פחיתות עניינינו במקצת דברים ולולי ההכרח המוטבע בנו שנתדמינו בם לחמרים ולגמלים ולשאר בעלי חיים, לא היינו מזכירים אותם בפינו כל שכן שלא היינו פועלים בדבר מהם מאברינו והמצייר פחיתותם מאמין כי לתחיית המתים כשנקום לא נצטרך אליהם. ואע"פ שגם הוא נמשך בו אחר דמיון. וא"כ איך נייחס אל מי שהוא נקי מכל חסרון שום יחס או שם שיורה משום צד חסרון ופחיתות, כי אין זולתו בלתי חסר. וכל שלם מבריותיו ממנו קבל השלמות לפי מה שהוא, וכל מי שהתרחק ממנו אם כן באיזה צד שיהיה הוא החסר מכל שלמות. וכל מי שהתקרב אליו בידיעת שמו יתע' הוא השלם וכל מה שהוסיף ידיעה בשמו הוסיף קרבה אליו, ועל כן היו שמותיו יתע' קורבנות שלמים והאדם מקריב לפניו חלבו ודמו עם ידיעת שמו וההמון יקריבו לפניו שעירים זולתם ויזנו אחר תאותם כי לא ידעו שמו. ועל כן אתה בני קרב ושמע בקולו ועפר העפר ותקע בשופר וספור ספר ספר וספור וספר והעושה זולת זה. דע כי דבר יי בזה ואת מצותו הפר. ואתה לא כן כי הוא תהלתך והוא אלהיך והשמר לך ושמור נפשך מאוד פן יראה בך ערות דבר ופן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך כי יי אלהיך בקרבך ובערת הרע מקרבך. ותן עיניך לראות דרכי צרופי השמות ותהיינה אזניך קשובות לשמוע דבריהם. ופקח עיני לבך להבין מה שתזכור מהשמות המצורפים בכל דרך שתוכל. ולא תשקוט עד שתשיג ותדע באמת שכבר השגת ועל תירא כי עם מהשם. ואם לא תוכל לסבול חשוב שהיית אוכל ושבעת ועזוב הדבר עד שתרעב עוד. כי על זה נאמר "לא רעב ללח ם ולא צמא למים כי אם לשמע את דברי יהוה" (עמוס ח' יא'). ועל דבר זה נכרת ברית ועל ענין רצוא ושוב כמו שכתבנו בעשר ספירות בלימה בסוד החיות. שנאמר עליהם "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק. וכן דרך הספירות והשמות והמחשבות ומה אוסיף עוד אני להזהירך על דרך זו שתלך בה. כי היא חייך ואורך ימיך היא חייך בעולם הזה אורך ימיך בעולם הבא. בדרך חכמה הוריתיך הדרכתיך במעגלי יושר. הנ"ה זא"ת חקרנו"ה כ"ן הי"א שמענו"ה. ואת"ה ד"ע ל"ך הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי כי נעים כי תשמרם בבטנך יכנו יחדיו על שפתיך להיות ביי מבטחך. הודעתיך היום אף אתה הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת להודיעך קשטי אמרי אמת להשיב אמריו אמת לשולחך: והנה בחי' אותיות הם הכלים כנודע לכן נרמז בפה שם ס"ג ועוד כ"ב אותיות לרמוז על מ"ש שנתחדש במקום הזה ענין גילוי הויות הכלים שנתגלה בכאן ע"י הכ"ב אותיות:האותיות כולם שהם כך צורותיו (ס"א ב"ך צורות) ובלשוננו הוא לשון הקודש הם כולם כמו אב אחד ראשון לכל היצורים כמו שהם כולם א"ב ראשו"ן מחובר מאברים לכל הדיבור כי בם נברא הדיבור והיצור יחד בשם אחד והראש שלהן א"ב כי הם שנים יחד שאין דיבור בלתי שתי אותיות ואין היפוך בלתי ב' אותיות כי א"ב ישר מתהפך לב"א רחמנא לבא בעי. כלומר שהקב"ה מבקש מן האדם היפך האותיות שמהם (נבראו העולמות) יבראו חכמים בהם עולמות וידעו דרכו על פי סוד כדו"ר שכן שד"י כדו"ר סוב"ב ד"י שהו"א כדורי"ו חיים כאמור יהו"ה קנני ראשית דרכו ר"ת יקר"ד הוא סוד שד"י וכן חנו"ך לנער על פי דרכ"ו כי חנו"ך הוא מט"ט בהבינך דרכ"ו עמו והוא בגימ' נע"ר ושמו ישרא"ל והוא מאושר ושמו שכ"ל הפוע"ל מפני שגוף הנע"ר הוא מקו"ם השכ"ל והוא ממציא המוח שבא ממציאות המחשבה מראשו וסודו שם אדם עולמו כי השם עולם האדם והשכינה על האדם. והשכינה על אדם סודו י"ש רא"ל ועל כן חבר שם אנכ"י עם שם שמ"ע ישרא"ל ובגימ' אנכי יהו"ה אלהיך שהוא עיקר כל התורה כולה והחכמה והנבואה והד"ם מעי"ד כי יסוד האד"ם הוא הד"ם והנה זה דם מילה כאומרם דם פסח ודם מילה שבעדם נאמר ולא יתן המשחית לבא אל בתיהם לנגוף. שכל מגיפה כעין גוף וכל גוף נגוף וע"כ מחצית השקל לכפר על נפש כחצי יו"ד, כי הגוף הרכבתו מן ד"ם. ודם הזכר הוא מעולה בסוד פה ס"ח ודם הנקבה שהוא כדמות דם מילה שאמר מי לה וחשוב חיבור פסח עם מילה ותמצא פ"י המ"ל ס"ח כי פ"י ער"ל ל"ב וערל בשר הוא ערל וטמא ואינו ס"ח והסוד ס"ח הוא חכ"ם כל מי שמל פיו ר"ל לשונו ושפתיו ופותח אותו לדבר באותיות כמ"ש למען תהיה תורת ה' בפיך ומל אזנו לשמוע תורת ה' ואינו אוטם אזנו כי מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה. ומל את לבבו להבין סודות גילגול האותיות והפוכם לשם עבודת ה' ית"ש לבדו ומדבר בם תמיד. הוא האיש הדבק בה' לבדו:

על כן תבין כי היפך האותיות הוא אמיתות כל יצור וכל הדיבור כיצד חשוב כי א"ב ג"ד יורו עניין אחד והם פועלים בלב האדם ציור א' ראשון מובן והוא כי א"ב ג"ד הוא יעקב ועוד מדלגין מצורות יעקב לפי שינוי אותיות המובן מהם ומודיעים כי שם יעקב הוא שם ישראל ועוד מודיעים בדילוג המחשבה ציורם כי שם ישראל הוא שם יחס לאנשי ישראל כולם. תראה עתה איך דלגו העניינים במרוצה בשיתוף המחשבה הדוברת בדילוג הרוחות והכחות והליחות וכמו שאלו יציירו בריאה גופנית כן אלו ציירו בריאה רוחנית, והרוחניות ג"כ יש לה כוחות ורוחות רבים לצייר בם צורות נחשבות בכל עת ואם נתבארו במופתים הציורים ההם השכליים הנה נשארו עולמים שלא ישתכחו ולא יסורו מלב אבל אם חסרו ולא נשלמה ישתכחו בלי ספק והיו כלא היו כצורות פרטי הגופים ההווים ונפסדים ואמיתות כולן קיימות בעצמן והאותיות כולן קיימות בעצמן בו לאיש כולו כן האותיות באמיתת מציאותן ובהויות חיבורן עם הבריות והספרים הנושאים אותן הן מושכלות לעולם בכללם בצורות הנושאות על החמרים השפלים שקיומן תמידי בכללים וע"כ אתה בן אדם היזהר בך מאוד פן תשכח תורתך אשר גלגלת אותה לקיים בנפשך בפרטה אבל הפוך בה והפוך בה עד שיקוים בידך מה שראוי לקיימך ממנה ועשה מה שאני מצווה עליך בה כי היא חייך ואורך ימיך וממנה תכיר כל מה שאין ראוי למשכיל להיות בלעדיו ואז תצליח את דרכיך ואז תשכיל:

 

והנה מן הפה הזה יצאו י"ס פנימים וי' מקיפים ונמשכין מנגד הפנים עד נגד הטבור של זה הא"ק וזה עיקר האור אבל ג"כ מאיר דרך צדדים לכל סביבות זה האדם ע"ד הנ"ל באורות אזן חוטם. והנה באזן וחוטם לא היה רק ב' בחי' של אור והם פנימי ומקיף אבל כאן בפה נכפלו הבחינת והיו ב' שהן ד' כי הנה הם היו בחי' אורות וכלים והאורות נכפלו לב' בסוד פנימי ומקיף והכלים ג"כ פנימי וחיצון ואלו ד' בחי' הם בחי' גילוי אותם ד' אלפין הנ"ל שהיו בחוטם כי האור עבר ונמשך דרך פנימיות האדם הזה ויצא דרך הפה.

ואחר שתשלים עוד, שוב ועשה ההזכרה במקום שנמצא אות שין בצורת חיריק כזה א ונענע לראשך למטה כצורת המשתחווה לפני השם שאתה מדבר אתו, (ו)אשר הוא עומד לפניך. (תנועה זו היא) הפך מתנועת חולם. ודע כי בד' תנועות אלו משכת (המלכת) את השם (על ארבעה כיווני השמים). ועוד שוב (המשך) בהזכרת נ'. והמליכהו (את השם בכיוון) מהתחלת עצמך (ממך והלאה) ביושר (ישר קדימה), עד סיום משיכת צאורך ביושר ככל אשר תוכל. ואל תעלה ראשך ואל תורידהו, כי אם הכל בדרך ישרה (קדימה) כצורת שורוק כזו א שהוא שלוש נקודות ישרות הנחשבות לנקודה אחת בתוך האות כשיש עמה וא"ו כזו או והכל כוונה אחת:

הנה באלו חמש צורות של הניקוד המלכת את השם בשש קצוות העולם (שהם) מעלה ומטה כצורת או אי, פנים (קדימה) ואחור כצורת או ארוך, ימין ושמאל כצורת אה אי. וסימן הניקוד כולו בי"ד יהו"ה. וסימנך "נפלה נא ביד יהו"ה, כי רבים רחמיו, וביד אדם אל אפלה". וסודם אלוה יחידי, בם יזכה לבי. והסוד (הוא) די, די, די:

ואם חס ושלום עדיין לא הגיע לך, ב(זמן) הזכרת שני הפסוקים (האלה), לא שפע ולא דיבור ולא השגת מראה אדם והדומה לו ממראה הנבואות, שוב (המשך) עוד והחל מן הפסוק השלישי. ועשה בו כאשר עשית לראשונים, לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו. וזהו התחלתו והו דני החש עממ ננא נית. וכאשר תשלים (את) כל השם, ותקבל ממנו מה שיחפוץ השם לתת לך, הודה השם. ואם וחלילה לא היה עולה בידך דבר אשר בקשת מהשם, דע שאתה צריך לשוב בתשובה שלימה ולבכות על חיסרון מעלתך ועל אשר זכרת את השם (לשוא) שלא לשמו, והוא עוון פלילי. ואינך ראוי לברכה כי השם הבטיחנו בתורה לברכינו בשמו באומרו, "בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ, כא). והנה (השם אומר) "אשר אזכיר את שמי" באשר (אתה) תזכיר את שמי, והסוד (של באשר תזכיר את שמי, הוא) בראש (אותיות "באשר") תזכיר את שמי, כאשר הודעתיך בעניין תנועות הראש בעת ההזכרה הקדושה. והכהן מברך את העם בשם ומתברך מהשם. וכל כהן שאינו מברך אינו מתברך: והנה הב' אלפי"ן שציורם יו"י הם אור פנים ואור מקיף והב' אלפי"ן שציורם יו"ד הם ב' בחי' הכלי פנימי וחיצוניות ואלו הד' בחי' הם עצמן בחי' ב' אזנים וב' נקבי החוטם שנתגלו כאן בפה כי מן אזן ימין נמשך האור ויוצא דרך הפה בסוד או"מ ומן החוטם ימין נמשך ויצא דרך הפה או"פ (וב' אלפים שציורם יו"ד הם בחי' הכלי פנימי וחיצון) ומנקב חוטם שמאל נמשך ונעשה פנימיות הכלי ומן אור אזן שמאל נמשך ונעשה חיצוניות הכלי ואלו הד' בחי' נכנסו בפה כי הנה בפה יש בחי' הבל ובחי' דבור והנה ההבל הוא בחי' אור והדבור הוא בחי' הכלי. והנה יש הבל ודבור העליון בלחי העליון סוד גיכ"ק שהוא בחכמה והבל ודיבור תחתון בלחי תחתון סוד אחה"ע שהוא בבינה ונמצא כי הבל עליון הוא או"מ והתחתון הוא פנימי ודבור עליון כלי חיצון (ר"ל פנימיות הכלי וחיצוניות הכלי) ודבור תחתון כלי פנימי והאורות שהם ההבלים הם בימין הפה והדברים שהם הכלים הם בשמאל הפה:והנה נודע בקבלה נבואית אלוהית תוריית, שבעת שהחכם המשכיל מצרפם, תשפע עליו רוח הקודש. וזה לך האות, בעיונך באותיות הקדושות האלה באמת ובאמונה, ובצרפך אמנם מה שבראש עם הסוף והסוף עם הראש ראש עם תוך והתוך עם ראש והסוף עם התוך והתוך עם הסוף וכן כולם לפי זה הדרך יגלגל כל אות פנים ואחור בניגונים רבים (פי' עם הנקודות). ויתחיל בנחת וימהר עוד וירגיל עצמו עד שיהיה בקי מאוד בחילופי הצירופים זה בזה וצריך לו ג"כ שיהיה בקי מאוד בסתרי תורה ובחכמתם כדי שיכיר מה שיבוא לו בגלגלי הצירוף ויתעורר לבו בחושבו הציור השכלי האלוהי הנבואי. ותחילת מה שיעלה לו מן הצירוף בהתבודדותו תתחדש עליו פחד ורעדה ויעמדו שערות ראשו ויזדעזעו אבריו אח"כ אם יזכה תעבור עליו רוח אלהים חיים ונחה עליו רוח השם רוח חכמה ובינה רוח דעת ויראת ה' וידמה לו כאילו משוח כל גופו מראשו עד רגליו בשמן המשחה ויהיה משרת ה' ושלוחו ויקרא מלאך האלהי"ם ויכונה שמו כשם רבו והוא שד"י אשר כינוהו מטטרו"ן שר הפנים:

 

 

 

שער ו פרק ב מ"ת

 

הנה אותן הד' אלפין שציירנו לעיל בחוטם הם נכנסין בפה ונעשים שם ד' הבלים והנה ד"פ הבל גימ' קמ"ח כי ע"י השינים שבתוך הפה נטחנים אותן הד' הבלים ונעשים קמח ונגמרת פעולתן כ"ב אותיות הקודש בגימ' נהר וזהו ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן כלומר האמת גן עדן שהוא סוד מעדן את הגן שהוא בגימ' רוח הקודש ועתה קראוהו כך, כ"ב אותיות הקודש יצא להשקות (את הגן) רו"ח הקוד"ש ואמנם יצא להקיש כי הנה"ר היוצא להשקות את הגן בכל מקום הוא יוצא לתת חיים ובריאות לצמחים לפי טבעם ומטיל בהם כח מצייר בצורתו ובאותו הכח הטבעי המטיל בהם כח יש בהם כח ג"כ לפרות ולרבות בחיבור ופירוד:

ובתחילה הנהר הוא מחובר ואחר כך מתפרד לחלקים והנהר הטבעי היה הוא מחובר תחילה והוא כלו דבר אחד מחובר יחד אינו נפרד באמיתת עצמו והוא באמת דמיון לחומר הא':

ויחזקאל קראו אופן אחד וחכמים אומרים שהוא סנדלפו"ן והוא יסוד קדמון. ובאמת הוא מקו"ם הגו"ף וע"כ אמרו רז"ל, שראשו בשמים ורגליו בארץ וקושר כתרים לקונו כי קונ"ו הוא קיומ"ו והוא קושר כתרים לקיומו שאילו לא היה קושר כתרים מהם הוא היה נפסד אבל עם הכתרים קיומו עומד תמיד ומפני שהוא הכל לא נפסד כאשר גופו לא יפסיד כי סנדלפו"ן בגימ' גו"ף ול"א יפס"ד ואינ"ו גו"ף בגימ' קונ"ו וסוד לקונ"ו הוא הא"ל אינ"ו גו"ף ולא הא"ל כ"ח הגו"ף ואמנם סנדלפו"ן פוע"ל הגו"ף גם הוא ע"ל פני"ם נפעלי"ם בסוד לא יהיה אלהים אחרים על פני שראשו בשמים ורגליו על הארץ וכו' שסוד אלהי"ם נפעלי"ם אחרי"ם כלומר שאינם קדמונ"י לקדמוני"ם כמוני כי אנכ"י קדמו"ן לכל:

והאותיות המתגלגלות לעדי"ם עלי וכן עד"ן עדי"ם והפרידה של הנהר ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים והם ד' יסודות שמהם ד' יסודות ובתוכם נפש מחוברת ומפרדת הכל לפי כל הגוף וגוף בצורת השם הנכתב פ"ה מן אנכ"י זה השם הנכבד והנורא מאוד והוא יוצא מן אל"ף של אנכ"י עד ה' של לא יהיה לך ה' ראשונה והם מ"ה אותיות כמנין אדם וסימנך מה אדם ותדעיהו. והאמנם השם השני יוצא מן שמע ישראל עד אחד ובו כ"ה אותיות וכמנין וחוה הרי שניהם מספרם אדם וחוה וכולם ע' כנגד ע' אומות וע' לשונות ואולם הדרך האחד מהצירופים אינו כי אם ישר ומתגלגלת ה"ה אותיות בצורת מחנה שכינה ואולם בדרך האחרת מצטרפות בצירוף אחר והולך מצורף בצירוף מוכן מורה סוד המדבר אשר נתן התורה למשה רבינו עליו השלום ושמו אלהי"ם כי אלהי"ם הוא י"ה מלא ואמנם י"ה מל"א הוא יו"ד ה"א והוא יהו"ה וסוד א"ד והו"ד או אמור הו"ד וא"ד ואמנם אלהי"ם הו"ד מל"א הו"א ד"ם בכ"ח כי כן שם יו"ד ה"א ו"ו ה"א שם ד"ם והנשאר ד"ם לב"י והוא ד"ן ל"ב וסודו נבדל גם מבדי"ל בל"י ד"ם ד"ם לב"י כי בד"ם ובל"ב תמצא אלהי"ם והנסתר ל"ב ומו"ח שניהם אלהי"ם מפני שאין לאדם אברים אחרים קרובים למציאות הנשמה ומעולים אצלה כמו אלו שנים וכמו שבהם הנשמה שורה כן השכינה שורה עליהם והם שני עדים לשי"ת ב"ה שהוא נמצא ושהו"א אלו"ה קדמו"ן אחד בראש הנקרא גולגולת מלשון גלגל. ומלשון גלגלי. וגם המו"ח עגול ככדור מלא מכל צד כמו גלגל העליון. והלב דומה לגלגל התחתון ועל כן ההשגחה בשניהם בכלל ובפרט ולכן שניהם מכירים את בוראם לבדם ושאר כל האברים מהגוף אינם מכירים כלל. ומשניהם יחד נשפע כח פריה ורביה על הכליות באמצע חוט השדרה (ס"א משדר):

והעצה מתחיל מן המוח והמוח שבה באה מציור המוח בדמיון מחבל ומבדיל על הלב והלב מוליד רוח חיים מתנועע ומניע כח התאוה ומקבץ בתנועותיו כל רוחות הגוף וכל כוחותיו ומתחברים אליהם הליחות הארבעה עם רוחותיהם וכוחותיהם ונעשים כמו כסף (חי) נתך באש כמצורף ורצים הליחות בחוט בקיבוץ אחד ומגיעים עד הביצים שהם כלי התולדות והרוח הוא דוחה כל הליחות עד צאתם מכל הגוף בצינור האמה רק הצינו"ר הוא ממשיך הרצון עד שיתוקן הנוצר בתכלית התיקון ויושלם מציאותו אח"כ בגוף השני. והנה זה הציור כולו מבואר לכל שוכן הוא יצירת הוולד ר"ל בקיבוץ רוחות וכוחות וליחות שהיו מפוזרים בגוף אחד ובפרידתם מהגוף האחד והתחברם אל גוף אחד עד שישלימו עוד ויפרדו כולם מהגוף השני וישובו להיות גוף אחד עומד בפני עצמו בריה שלימה אבל תמיד צריך בהעמדת הגוף ההוא לחבר אלו הרוחות וכחות וליחות ולהפריד ממנו בחלקים עד ישובו כל החלקים אל אשר ממנו נוצ"ר האד"ם הראשו"ן שבמי"ן וכיוצא בצורה הזאת אשר כתבתי לא פחות ולא יותר היתה צורות האותיות בעצמה כמו שאגיד לך:

וזה כי האותיות כולם שהם כך צורותיו (ס"א ב"ך צורות) ובלשוננו הוא לשון הקודש הם כולם כמו אב אחד ראשון לכל היצורים כמו שהם כולם א"ב ראשו"ן מחובר מאברים לכל הדיבור כי בם נברא הדיבור והיצור יחד בשם אחד והראש שלהן א"ב כי הם שנים יחד שאין דיבור בלתי שתי אותיות ואין היפוך בלתי ב' אותיות כי א"ב ישר מתהפך לב"א רחמנא לבא בעי. כלומר שהקב"ה מבקש מן האדם היפך האותיות שמהם (נבראו העולמות) יבראו חכמים בהם עולמות וידעו דרכו על פי סוד כדו"ר שכן שד"י כדו"ר סוב"ב ד"י שהו"א כדורי"ו חיים כאמור יהו"ה קנני ראשית דרכו ר"ת יקר"ד הוא סוד שד"י וכן חנו"ך לנער על פי דרכ"ו כי חנו"ך הוא מט"ט בהבינך דרכ"ו עמו והוא בגימ' נע"ר ושמו ישרא"ל והוא מאושר ושמו שכ"ל הפוע"ל מפני שגוף הנע"ר הוא מקו"ם השכ"ל והוא ממציא המוח שבא ממציאות המחשבה מראשו וסודו שם אדם עולמו כי השם עולם האדם והשכינה על האדם. והשכינה על אדם סודו י"ש רא"ל ועל כן חבר שם אנכ"י עם שם שמ"ע ישרא"ל ובגימ' אנכי יהו"ה אלהיך שהוא עיקר כל התורה כולה והחכמה והנבואה והד"ם מעי"ד כי יסוד האד"ם הוא הד"ם והנה זה דם מילה כאומרם דם פסח ודם מילה שבעדם נאמר ולא יתן המשחית לבא אל בתיהם לנגוף. שכל מגיפה כעין גוף וכל גוף נגוף וע"כ מחצית השקל לכפר על נפש כחצי יו"ד, כי הגוף הרכבתו מן ד"ם. ודם הזכר הוא מעולה בסוד פה ס"ח ודם הנקבה שהוא כדמות דם מילה שאמר מי לה וחשוב חיבור פסח עם מילה ותמצא פ"י המ"ל ס"ח כי פ"י ער"ל ל"ב וערל בשר הוא ערל וטמא ואינו ס"ח והסוד ס"ח הוא חכ"ם כל מי שמל פיו ר"ל לשונו ושפתיו ופותח אותו לדבר באותיות כמ"ש למען תהיה תורת ה' בפיך ומל אזנו לשמוע תורת ה' ואינו אוטם אזנו כי מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה. ומל את לבבו להבין סודות גילגול האותיות והפוכם לשם עבודת ה' ית"ש לבדו ומדבר בם תמיד. הוא האיש הדבק בה' לבדו:

על כן תבין כי היפך האותיות הוא אמיתות כל יצור וכל הדיבור כיצד חשוב כי א"ב ג"ד יורו עניין אחד והם פועלים בלב האדם ציור א' ראשון מובן והוא כי א"ב ג"ד הוא יעקב ועוד מדלגין מצורות יעקב לפי שינוי אותיות המובן מהם ומודיעים כי שם יעקב הוא שם ישראל ועוד מודיעים בדילוג המחשבה ציורם כי שם ישראל הוא שם יחס לאנשי ישראל כולם. תראה עתה איך דלגו העניינים במרוצה בשיתוף המחשבה הדוברת בדילוג הרוחות והכחות והליחות וכמו שאלו יציירו בריאה גופנית כן אלו ציירו בריאה רוחנית, והרוחניות ג"כ יש לה כוחות ורוחות רבים לצייר בם צורות נחשבות בכל עת ואם נתבארו במופתים הציורים ההם השכליים הנה נשארו עולמים שלא ישתכחו ולא יסורו מלב אבל אם חסרו ולא נשלמה ישתכחו בלי ספק והיו כלא היו כצורות פרטי הגופים ההווים ונפסדים ואמיתות כולן קיימות בעצמן והאותיות כולן קיימות בעצמן בו לאיש כולו כן האותיות באמיתת מציאותן ובהויות חיבורן עם הבריות והספרים הנושאים אותן הן מושכלות לעולם בכללם בצורות הנושאות על החמרים השפלים שקיומן תמידי בכללים וע"כ אתה בן אדם היזהר בך מאוד פן תשכח תורתך אשר גלגלת אותה לקיים בנפשך בפרטה אבל הפוך בה והפוך בה עד שיקוים בידך מה שראוי לקיימך ממנה ועשה מה שאני מצווה עליך בה כי היא חייך ואורך ימיך וממנה תכיר כל מה שאין ראוי למשכיל להיות בלעדיו ואז תצליח את דרכיך ואז תשכיל: ואל יקשה בעיניך מ"ש לעיל כי מן אור אזן שמאל הנכנס בפה נעשה ממנו חיצוניות הכלי ומן נקב חוטם שמאל נעשה פנימיות הכלי ועם היות כי אור מקיף גדול ומעולה מאור פנימי עם כל זה פנימיות הכלי גדול מחיצוניות הכלי כנראה בחוש העין מה שאין כן בחינת האורות כי אור הגדול שלא יוכל הכלי להגביל ולקבל בתוכו מאיר מבחוץ בסוד אור מקיף ואור המועט נשאר בפנים משא"כ בכלים וא"כ איך מבחי' אזן שהוא עליון יהיה חיצוניות הכלי ומן החוטם שהוא יותר תחתון יהיה פנימיות הכלי. התשובה בזה דע כי האור כולו הוא שוה בהשוואה א' וכאשר רצה לכנוס ולהיות מוגבל תוך הכלי אז האור ההוא שאינו יכול לישא' בכלי נשאר מבחוץ בבחי' מקיף ואו"פ הוא מאיר מבפנים בכלי ועובר האור עד חצי עובי דופני הכלי מצד פנימיותו ואור המקיף הוא מאיר מבחוץ לכלי ועובר עד חצי עובי דופני הכלי מצד חיצוניותו וע"י ב' אורות אלו מאיר הכלי ומזדכך. והנה אנו צריכין שחצי הכלי שבחוץ יאיר מחמת אור המקיף והנה או"מ גדול מאד ולא היה עובר הארתו להיות נבלע ומאיר תוך הדופן של הכלי כי יש הרחק והפרש והבדל גדול ביניהם ולכן הוצרך שפנימיות הכלי הגרוע ישתווה עם או"פ הגרוע ויאיר זה בזה וכן חיצוניות הכלי המעולה יאיר בו או"מ המעולה דאל"כ היה נשאר חיצוניות הכלי בלי הארה. גם יש סיבה אחרת היא קרובה אל סיבה הראשונה ממש והוא כי הנה אוה"מ חשקו ורצונו הוא להתחבר עם או"פ ולכן אם חצי הדופן של הכלי מצדו החיצון לא היה זך יותר לא היה עובר בו אור המקיף והיה או"פ חסר מלקבל בו אוה"מ אמנם בהיות חצי הכלי של הדופן החיצון זך אז יש יכולת באור המקיף לעבור עד חצי עובי הפנימי של הדופן ואז מאיר זה בזה אע"פ שחציו הפנימי של הדופן לא יהיה זך אין בזה חשש כי האור פנימי עובר (נ"א עבה) ומאיר בו עד חצי עוביו הפנימי אע"פ שאינו זך יותר. וא"ת כי עדיין יש להקשות ולומר שהרי בחוש הראיה אנו רואין שפנימיות הכלי זך יותר מחיצוניות. התשובה בזה הוא כך כי אע"פ שאו"פ קטן מאו"מ עכ"ז להיותו מוגבל תוך הכלי לכן הכלי מקבל הארה שלמה ממנו אבל אוה"מ אע"פ שהוא אור גדול עכ"ז כיון שאינו דבוק ומצומצם עם הכלי אינו מאיר כ"כ בחיצוניות הכלי כמו שמאיר הפנימי בפנימיות הכלי ובזה יבא הכל על נכון:האותיות הם כח שורש כל חכמה ודעת בלי ספק והם בעצמם חומר הנבואה ונראים במראה הנבואה כאילו הם גופים עבים מדברים לאדם פה אל פה לפי רוב הציור השכלי הנחשב בלב המדבר בם ונראים כאלו מלאכים טהורים חיים מניעים אותם ומלמדים אותם לאדם המגלגלם בצורת אופנים אוירים פורחים בכנפיהם גלגלים והם רוח ברוח ולפעמים האדם רואה אותם כאלו הם חונים בהרים ונוסעים מהם בפריחה וההר ההוא אשר האדם רואה אותם שוכנים עליו או נוסעים ממנו התקדש אצל הנביא הרואה אותו ודין הוא עליו לקרא אותו קודש מפני אשר ירד עליו השם יהו"ה ב"ה באש ויקדשהו בסוד הגבל את ההר הזה וקדשהו וההר קדוש רוח הקודש ואמנם שם ההר קדוש גבוה הוא שם המפורש ודע זה וההר הוא רי"ו שסודו גבורה והוא הגבור עושה מלחמה באויבי השם שוכחי שמו והנה אחר שהאותיות מתגשמות בצורת מלאכי השרת היודעים מלאכת השיר והם הלוים שהם בצורת האלהי"ם הנה יולידו קול דיצה וצהלה ומלמדים בקולם ענייני העתידות ודרכים חדשים ומתחדשים בעת נבואת הנביא בתורת סוד נסתר ונעלם ומצווים הם לנביא לכתוב משלים וחידות ולפעול פעולות זרות ונוראות נראות לבני אדם הבהמיים שהם היפך (הטבע) האמת. כעניין אשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף וכיוצא בו עד שאמרו חסרי מוח שהנביא משוגע אפילו אם תאמר כי משל היה הנה אחר שלא הגיד לנו שלמשל נאמר יחשבו הפתאים שהעניין כפשוטו ויצעקו על החכם האומר שהוא משל וקראוהו מין ואפיקורס על שאינו מאמין השקריות אשר הם מאמינים אשר לא הייתה כוונת השם כדבריו ולא כוונת הנביא בכל מה שכתוב מהעניינים ההם כמשל לדבר מכל מה שחשבו הם וכל זה גרם להם היות החכמה חותם בתוך חותם ועמוק מאוד וידוע כי שתי דעות מתחלפות או סותרות זו את זו הן שונאות זו את זו על כל פנים פעמים בטבע ופעמים בבחירה ועל כן אל תתמה כשתשמע בעלי דעת האחד מגנים ומקללים בעלי דעת האחרת כי זה הכרחי לשתיהן והזמן עם אלה כי אלה יעמדו לקללה ואלה יעמדו לברכה ואמנם בהיות מציאות שתי דעות שוות בכל דבר וכוונתם לאמת זו את זו לא תמצא ביניהם הבדל וכאלו הם דבר אחד וזו היא זו בעצמה אחד מיוחד: