על חבל דק - להיות הורים למתבגרים
גידול ילדים בכל גיל ובפרט בגיל ההתבגרות הוא מלאכת אומנות יצירתית. אין נוסחה אחת שפותרת את כל הבעיות כשם שאין תשובה אחת שתתאים לכולם. לכל משפחה הניגון שלה ולכל ילד במשפחה ישנו התו המתאים לו, ולעיתים גם אותו התו המוכר כבר אינו עוזר וגם הוא צריך להשתנות ולהתחדש. יחד עם זאת בגיל ההתבגרות נוספים מרכיבים נוספים הדורשים מאתנו ההורים לשכלל את היצירתיות שבנו. כל כך הרבה בלבול יש בגיל הזה. בו זמנית מתחוללים במתבגר תהליכים פרדוכסליים של נפרדות וזהות, קרבה ומרחק. המתבגר חש בלבול נוכח תהליכים רגשיים מטלטלים שעוברים עליו במקביל להתפתחותו המינית . אך נראה כי הבלבול של המתבגר מטלטל ומבלבל גם אותנו ההורים. לעיתים נראה לנו המתבגר מתלבט, כמעט אובד דרך ולא ברור כיצד אפשר לעזור לו. כשרוצים לעזור יש חשש פן יכעס על כך שאנו מתערבים ואם לא נתערב אולי הוא לא ימצא את דרכו.
פיטר בלוס כינה את גיל ההתבגרות כתקופת ''האינדיבידואציה השנייה'', כלומר בגיל ההתבגרות יש חזרה על הניסיונות של גיל הילדות. הבדיקה של נושא הגבולות מול העצמאות חוזרת שוב. אלא שהתהליך משתחזר בעוצמה ויכולת שונה ועל כן הוא מלווה בהמון כעס וזעם כלפינו ההורים. פעמים רבות אנו כל כך נבהלים מהבהלה ומחוסר הביטחון של ילדינו המתבגרים שאנו מנסים להחזיר לעצמנו את השליטה על ידי הצבת גבולות נוקשים, אך ללא הצלחה. לעיתים אנו מנסים להציב גבולות אך נגררים לוויכוחים חסרי תועלת ושוב אנו אובדי עצות.
הכעס והתוקפנות של המתבגר הם חלק בלתי נפרד מכאבי הפרידה שהוא עובר בדרך לעצמאותו. התוקפנות שלו באה כדי לשרת את הגדרת העצמיות הנפרדת שלו. כמו כן לעיתים הוא חייב להקטין אותנו, המבוגרים, כדי שיוכל לחוש בעל ערך. הוא משליך עלינו את כעסו, כי לו עצמו לא ברור כיצד הוא יכול להיפרד בלי להיפגע. יחד עם זאת, יחד עם כל הבנתנו למניעי הכעס של המתבגר ואף בכדי לאפשר לו לכעוס, עלינו להציב לו גבולות ברורים. גבולות שישמשו כמיכל לתוקפנות שלו. ושוב עלינו להיות יצירתיים, כדי למצוא את המינון המתאים. גבולות מוגזמים יגרמו לו לחוש שאיננו מבינים אותו. לעומת זאת, גבולות רופפים מדי לא יאפשרו לו להתנגד לנו ולחוש נפרד ואף אולי יתנו לו תחושה כי הוא אינו מספיק חשוב עבורנו .לא קל להיות מצד אחד מספיק רגישים לצרכיו אך מצד שני ברורים והחלטיים. מילות המפתח בהליכה הלוליינית על החבל הדק שבין שמירה על גבולות לבין גמישות הם אמפטיה והבנה.
קושי נוסף שלנו כהורים הוא לראות את ילדנו מתרחק מאתנו ופונה לחבריו. אותו ילד, שעד לפני כמה זמן יכולנו לחבק, לא מעוניין בחברתנו ובוודאי שלא בגילויי אהבה מצידנו. יחסיו עם קבוצת השווים (בני גילו) מהווים גם הם מרכיב חשוב העוזר בתהליך הנפרדות והיציאה לעצמאות. השתייכות לקבוצה חברתית מרככת את רגשות האשם והחרדה המתעוררים בו כשהוא מתרחק מאתנו ההורים. כמו כן, ההשתלבות בקבוצת השווים מאפשרת לו להתנסות בתפקידים והזדהויות בלתי מחייבים ולגבש את זהותו החברתית, האישית והמינית.
בצומת הזאת שבין עודף מעורבות לחוסר מעורבות בחייו של המתבגר התשובה היצירתית טמונה במינון. כהורים אנו אמורים לתמרן ולהעניק לילדנו בו זמנית שתי תחושות חשובות; מצד אחד תחושת הביטחון שנהייה שם בשבילו כשיזדקק לנו ומצד שני התחושה שאנו סומכים עליו, שהוא יכול גם לבד ובעיקר שיש לו כוחות. לעיתים דווקא כשאנחנו כהורים ממהרים לעזור, כי ממרום גילנו נדמה לנו שאנו כבר יודעים את התשובות הנכונות, אנחנו לא נותנים לו את הכוח למצוא אותן לבד. למרות כל הקושי, הכעס והבלבול, נזכור שהעבודה הלוליינית של הליכה על חבל דק זוהי ההזדמנות השנייה בתהליך הגדילה של הילדים המאפשרת תיקון.ניתנת לנו אפשרות לתת להם לגדול ולגבש זהות בטחון וערך עצמי.
אפרת גל , דרמה תרפיסטית ופסיכותרפיסטית מטפלת בילדים ,מתבגרים, זוגות ומשפחה. עובדת במשרד החינוך ובקליניקה פרטית, מנחת קבוצות וסדנאות הורים
