מהו יופי? 

מהו יופי? 

כולם רוצים להיות יפים. היופי ממלא חלק נכבד מעולמנו, השוטף, התרבותי, הרומנטי, ומה לא. אולם מהו באמת יופי? שאלה זו נשאלת תמיד, אולם לאלה שסופרים את ספירת העומר, היא מעניינת במיוחד השבוע, מכיוון שבו מתחילים לספור את הימים השייכים לספירת ההוד, שהינה ספירת היופי. אז נאמר כאן מספר מלים (חלקם על פי הקבלה) על היופי.

בפשטות, היופי הינו שילוב של שלושה מרכיבים: פרופורציה באיברי הגוף ובמיוחד בפנים, איכות העור (האם מקומט, סדוק, מחוטט וכו'), ויופי פנימי המוקרן מתוך פנימיות האדם.

ועתה באופן יותר מעמיק: על פי היהדות, לכל ספירה מ-7 הספירות המתייחסות לנפש (הספירות הן: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות) יש מייצג. מי שמייצג את ספירת ההוד הוא דווקא אהרון הכהן. על אהרון לא מסופר בתורה שהיה יפה במיוחד (להבדיל ממשה, אחיו, עליו מסופר בתורה שנולד יפה; או להבדיל מדוד המלך, שעליו מסופר שהיה "טוב רואי"). עם זאת, אהרון היה הכהן הגדול, מאוד מכובד, ולבש בגדים מפוארים. התייחסות לדמותו של אהרון מחוייבת על מנת להבין מהו יופי.

ספירת ההוד, השייכת לזרוע השמאלית של הספירות (בינה, גבורה, הוד), משייכת אותה לכוחות הנפש המצריכים עבודה רבה, הבאה מיגיעה אישית שלנו, יותר מאשר מתת א-ל. ואכן, ספירת ההוד והשימוש בה, קשים ביותר להגשמה.

המייחד את אהרון הכהן, המייצג ספירה זו, הוא האיפוק. ואין מלים, היכולות לתאר את גדולתו, מאשר "וידם אהרון". בחגיגה הגדולה ביותר של חנוכת המשכן, אהרון ובניו מוסמכים להיות הכוהנים. שניים מבניו של אהרון פועלים שלא כראוי, ומתים. משה ניגש לאהרון ומנסה להרגיעו. התורה מציינת שאהרון נדם. לא אמר מאומה. התאפק. שמר על מכובדות. רמת האיפוק שגילה אהרון הינה כמעט על אנושית. וכנראה שקשה מאוד לנהוג כך, מכיוון שביהדות אנו מוזהרים, למשל, כי גם כאשר אנחנו בכעס  או בצער רב, לא לצאת מהכלים. לדוגמה - האיסור "לא תתגודדו" (דברים יד א), ופשט הדברים שלא לעשות מעשי שיגעון, גם כשהמת מוטל מול העיניים והצער רב (בדיוק כמו המקרה של אהרון). יש כאלה שרואים אדם מת, ובתוקף צערם דופקים לעצמם את הראש, שורטים את עצמם עד זוב דם ועושים כל מיני מעשי שיגעון, כפי שהיה מקובל בתרבויות אחרות. התורה מצווה להימנע מכך, ומאמצת את המודל של אהרון.

ואכן, אם נביט באמת מסביב, למי אנו מחשיבים כאנשים יפים, נבין כי יופיו של האדם הוא במידת האיפוק שלו, בסבלנות, ביכולת לקחת נשימה ארוכה לפני שהוא מתפרץ. לנהוג בטאקט. ואמר ריש לקיש (שהיה בזמן המשנה ראש השודדים, שלאחר מכן חזר למקורותיו) - ש"כל הכועס, אם חכם הוא, בינתו מסתלקת ממנו" (פסחים סו:). מעניין לשמוע דברים אלה דווקא מפי מי שהיה ראש וראשון לשודדים, שמזהיר על מידת האיפוק.

מידת האיפוק הינה פעל יוצא של היראה. היראה קשורה במידת הגבורה (הספירה שמעל לספירת ההוד) ושתיהן קשורות זו בזו. אדם מסוגל להתאפק, אם הוא צופה צעד אחד קדימה, מה יקרה בעקבות חוסר האיפוק שלו.

ספירת ההוד, וההתגברות על כעסים ועל גאווה (שורש מידת הכעס, כידוע, הינו במידת הגאווה) מייצגת גם את היכולות להודות - הן לומר את האמת, ולהודות גם בדברים שאינם נוחים לך, והן לומר תודה, ולהודות על טובה שקיבלת מאחרים. זה יופיו של האדם, שאינו מנכס (מלשון נכס) כל הצלחה לעצמו, ויודע להודות ולפרגן לאחרים.

ולבסוף, ספירת ההוד מייצגת גם את היופי החיצוני, כמובן. וגם הוא מצריך איפוק... למשל - כידוע, על מנת שתהיה לאדם צורה חיצונית יפה הוא צריך לעתים לסבול, אם לעשות דיאטה ולוותר על מאכלים ערבים, ואם לעבור טיפולים קוסמטיים שונים הכרוכים במידה זו או אחרת של כאב. שאלו את הנשים כמה כואב להיות יפה...

וללא ספק, ההוד והיופי מבחינה חיצונית קשור בהדר והפאר של הבגדים, ככתוב: ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך, לכבוד ולתפארת.

וכאן יש להבהיר ולהדגיש - לעולם חייבת להיות הרמוניה בין היופי החיצוני לבין היופי הפנימי. כך, למשל, גם אם אדם זכה להיות יפה מאוד מבחינה חיצונית, אולם אין בו איפוק, וכולו גאווה והתנשאות מעל אחרים - הוא אינו יכול להיחשב לבעל מידת ההוד. הוא אינו "יפה". ולהיפך - גם אדם שבמבט ראשון נראה מכוער עלול להימצא בעינינו יפה כאשר נכיר את מידותיו הפנימיות ונראה שהוא "בן אדם" בעל כשרונות וערכי מוסר.

על כן, גם אהרון הכהן - ככל שהיה מכובד, אהוב, בעל מעמד ויופי, וכוח עצום, מחוייב היה במקביל להיות ענו; שלא "יעלה לו לראש" שהוא הטהור, הצדיק, שהוא זה שמטהר את ישראל, וכולם טמאים; אלא להבין שהוא אינו שונה מהם, הוא אינו טלית שכולה תכלת, אלא שליח לבצע את המשימה. במקום אחר סיפרתי כי אהרון היה שותף במידה מועטת בחטא העגל. למרות שהדבר נסלח לו, אהרון מעולם לא שכח זאת, ותמיד ראה בעצמו פגם מסוים. ראיה זו הותירה אותו ענו, לא מתנשא על אחרים, נשאר כפי שהוא לפני שקיבל את התפקיד החשוב, ועל כן גם נשאר תמיד יפה.

הסובלנות והאיפוק של אהרון באו לידי ביטוי ביכולתו הנדירה להשכין שלום. הוא יכול היה לשמוע בסבלנות מלים קשות ביותר, ולאחר מכן, בעדינות וברוך לשבור כל התנגדות, בלי שהאחר היה נפגע. לא בכדי כל עם ישראל אהבו את אהרון, וכאשר מת, כולם הצטערו על כך, גם הגברים וגם הנשים. 

וידוע, שבני זוג החיים זה עם זה באהבה, אוהבים את המראה של בן זוגם, ובעינם הוא היפה ביותר, או לכל הפחות, יפה, גם אם אחרים לא יאמרו עליו או עליה אותו הדבר.

ספירת ההוד נדרשת במיוחד בתקופה זו, שבה קשה מאוד לדחות סיפוקים, וכל הטכנולוגיה מתגייסת דווקא לספק במהירות האפשרית את כל תאוות האדם, מהר יותר, חזק יותר, יפה יותר... רוצים את האוכל במהירות. רוצים תוצאות ללא דיחוי. המחשב צריך לעבוד מהר יותר. הטלפונים מכווכים להשיג אותנו מהר יותר. אין זמן לחכות. הדואר - אלקטרוני. העברת מסרים - נעשית באופן מיידי. פיתוח תמונות - תוך שעה. הכל חייב להיות זמין ומהיר, כאן ועכשיו. במצב כזה אין חינוך לעבודה על מידת האיפוק, והתוצאות לצערנו נראות בכל מקום. אנשים הופכים להיות תאוותנים, נרגנים, כועסים, בעלי דרישות, חסרי סבלנות, והגרוע מכל, רמת הפשיעה.

במקום לחפש את היופי בסוג הצבע, במידות הגוף, וכו', ראוי שנחפש את היופי הפנימי; וראוי שכל אחד יפשפש במעשיו ויראה היכן נקודת התורפה שלו, היכן קשה לו להתאפק, אם בדיבור, אם במעשה, וינסה להשתפר, אפילו קימעא, במידה זו. ואז אם כולנו נהיה קצת יותר יפים, גם העולם בכללותו יהיה כזה.