גילוי דעת
לקראת חדר מכונות שני
שאלת האמנות אחוזה לבלי התר בשאלת המקום. אלא ש"המקום", כך נדמה, נתון תמיד כבר באי-הכרעה, שכן כל שאילה ( questioning) ראוייה לשמה על 'המקום', היא בה בעת הצבה בשאלה של המקום שהחל ממנו אפשרית אותה שאילה, כמו הייתה שאילה שכזו נתונה במעין תנועת נסיגה משעה, המנשלת את המקום מן המקומיות שלו, מכל מה שמוכר בו , מזוהה, קרוב או "אינטימי", בכל פעם ופעם מחדש - ללא סוף. כך, כאשר האמנות שואלת על המקום, היא תמיד כבר ובה בעת, שואלת גם על מקומה של האמנות.
לשאול על המקום הוא אפוא לשאול 'מהי שאלה', כמו היה 'המקום' לא משהו ש א נ ו שואלים עליו, אלא דבר מה שמציב אותנו, השואלים, בשאלה, וכמו הייתה השאילה על המקום חשופה לחזרה רפאית הפורעת את סדר הזמן הכרונולוגי. כלומר, שבויית-הגיון שבו השאלה עצמה היא תמיד כבר תשובה או היענות לתביעה או לשאלה אחרת, כזו ש"כבר" טורדת את מנוחתנו עוד בטרם התחלנו לשאול, ושאף-על-פי כן אנו, הרדופים על ידה, עתידים לפגוש בה שוב ושוב ב"איחור" ובהפתעה מוחלטת שמעבר לכל חישוב או ציפייה כלומר, בכל פעם אחרת.
פרוייקט חדר מכונות, כפי שמרמז שמו, מתמסר, בין השאר, לשאילה על המקום; וההצגה של חדר מכונות שני על קיר חיצון במתחם מוזיאון תל אביב לאמנות, היא אולי ניסיון צנוע לשוב ולעורר את שאלת מקומה של האמנות בצומת נסיבות הסטורי נתון: הכפפה גוברת והולכת של שדה היצירה האמנותית להיגיון של כלכלת השוק החופשי, בד בבד עם ? ושלא במקרה - מיעוט יחסי של חללי תצוגה יעודיים, שלא למטרות רווח, עבור אותם אמנים ואמניות, ובייחוד עבור אלה מביניהם שטרם זכו להכרה, אשר אינם מוצאים את מקומם במסגרת אותו "היגיון שוק", בין אם משום שאותו שוק אינו מגלה בהם עניין, ובין אם משום שהם עצמם לכל הפחות חושדים בו, ואינם ממהרים לסור למרותו ולתכתיביו.
להצגת חדר מכונות שני מחוץ לחלל המוזיאלי-גלריאני אין אפוא עניין בקריאת תיגר פשוטה על המוסדות המסורתיים, או בחזרה סתמית על אי אילו מהלכים קודמים בשדה האמנות, שביקשו לערער על הגמונית המוזיאון או הקובייה הלבנה, ואנו ממליצים שלא להחפז ליחס למחווה כזו כוונה "אנטי ממסדית" כביכול.
תערוכה, לא פחות מעבודת אמנות, היא תמיד כבר פעולה או יוזמה מייסדת: תזה כלומר, עריכה, ארגון והצבה (posing) או לייתר דיוק, הצבה-יחד (composition) בכפוף לעיקרון מסדיר כלשהו - בסיס, יסוד או תמה. אבל, תערוכה היא גם בה בעת, כפי שאנו מבקשים לחשוב כאן בעקבות הפילוסוף עמנואל לוינס, מחווה שיש בה עקבה כלשהי להיות-חשוף ( exposed), מעורטל, פגיע, נטול הגנות וביצורים, מחוץ למקום, מחוץ לעמדה (ex-position: תערוכה, בצרפתית ובאנגלית). כלומר, תערוכה כדבר מה חשוף, עוד בטרם היותו מציג לראווה, מייצג, או נוטל חלק בתנועת הכיסוי והחשיפה (Verborgenheit Unverborgenheit) של הישות (Sein). דבר מה שאינו אלא "היחשפות של ההיחשפות"
[1] עצמה (exposition de l?exposition) כלומר, היחשפות של התמיד-כבר-היות-מחוץ-למקום-בתוך-המקום: האמנות כמי שבביתה איננה בביתה.
היש בעצם מקום אחר לאמנות?...
יוני, 2010
יותם דביר
[1] הציטוט מתוך חיבורו המופתי של לוינס Autrement qu??tre ou au-del? de l?essence. התרגום שלנו (י.ד).
"No name fair game"
