לכישלון של ילדי ישראל במבחנים הבין לאומיים במתמטיקה ובמדעים יש בסיס משותף והוא הכישלון בקריאה ובהבנת הנקרא. כדי לענות היטב על שאלה במתמטיקה או במדעים, ילד צריך לקרוא את השאלה בצורה מדויקת, ולהבין בה כל מילה. לעתים קרובות, קריאה משובשת של מילה אחת, משנה את משמעות השאלה כולה.
קריאה היא מיומנות בסיסית שילדים צריכים לשלוט בה בצורה מושלמת. שליטה חלקית בקריאה ובהבנת הנקרא פירושה כישלון. אפשר ללמוד חצי פרק בתנ"ך, או חצי פרק בהיסטוריה, אבל אי אפשר ללמוד חצי קריאה, כי בקריאה כמו במתמטיקה אי אפשר לדלג על שום מרכיב ממרכיבי השפה. אם ילד לא מכיר את הצליל של הקובוץ ויקרא למשל, "מטפל בילדים" במקום "מטופל בילדים" הוא יאבד את ההקשר ולא יבין את מה שהוא קורא. בשטח קורה לעתים קרובות מדי, שילדים לא לומדים עד הסוף את כל מרכיבי השפה הכתובה, ויש להם 'שטחים מתים' בפענוח הכתוב, שמכשילים אותם.
מנתונים המתפרסמים מדי פעם עולה כי שליש מהילדים מסיימים את בית הספר היסודי ללא שליטה מלאה בקריאה ובהבנת הנקרא. ילדים כאלה 'מורידים' את הממוצע של כלל ילדי המדינה במבחנים הבין לאומיים ואם הם לא יטופלו בנושא הספציפי הזה - ישראל תוסיף להזדנב אחרי מדינות העולם במבחנים אלה.
ללמוד לקרוא הוא תהליך אינטלקטואלי מורכב ולגבי שני שליש מהילדים, בית הספר חייב לעשות מאמץ על מנת שילמדו לקרוא בצורה מושלמת.
הכישלון מתחיל בכיתה א'. מניסיוני במערכת החינוך נוכחתי לדעת שללא קשר להכנסת ההורים ולמוצאם, כמעט כל כיתה א' מתחלקת לשלוש קבוצות: שליש מהילדים יכולים ללמוד לקרוא עם השקעה קטנה בלבד מצד המורה, שליש ילמדו אם המורה תלמד אותם לקרוא בשיטה נכונה ובצורה שיטתית, ושליש לא ילמדו לקרוא אם לא יקבלו מהמורה השקעה אינטנסיבית מאוד ברכישת הקריאה.
לכל אחד מהילדים בכיתות א' יש יכולת שונה וקצב למידה שונה ואי אפשר ללמד את כולם אותו דבר בו-זמנית. וכאן 'הפספוס' הגדול של מערכת החינוך שלנו. כל עוד לא ילמדו בכיתות א' קריאה בצורה דיפרנציאלית המתייחסת לכל ילד מילדי הכיתה בנפרד, חלק גדול מהילדים יגרור פיגור בקריאה שיגרום, עם השנים, לפערים גדולים בידע בכל תחומי הדעת.
לדעתי, האחריות על הוראת הקריאה מוטלת כולה על בית הספר והוא אינו רשאי לחלוק את האחריות הזאת לא עם ההורים ולא עם גורם אחר.
הקניית הקריאה היא תהליך שנעשה בשלבים וכל שלב צריך להיות מלווה בטקסטים מתאימים. ככל שהילד מתקדם ברכישת הקריאה, צריכים להתאים לו טקסטים מורכבים יותר וכך משלב לשלב הילד מעשיר את אוצר המלים, המשפטים, והמושגים שלו.
ההפרדה בין הוראת פענוח הברות ומלים לבין הוראת הבנת הנקרא היא מכשילה. היא יוצרת הפרדה בין שתי פונקציות שכדי לקרוא היטב חייבות להיות משולבות ומהודקות זו לזו. כשילד מפענח מילה הוא צריך גם להבין אותה, כי ללא הבנה, הקריאה היא קריאת סרק וצריך להרגיל אותו לכך מההתחלה.
לצערי נתקלתי לא אחת שמלמדים ילדים לפענח מלים בלי לוודא שהם מבינים את מה שהם קוראים. כדי להגיע להבנה - בשלבים הראשונים הקריאה צריכה להילמד מתוך אוצר מלים מובן לילד, מלים שהוא עצמו משתמש בהן בשפת הדיבור היום יומית שלו. כשמלמדים קריאה מתוך מלים כמו דנה נמה, [המרוחקות משפת הדיבור] הילד לא משייך את מה שהוא קורא לשפה בה הוא מדבר ונוצר מרחק בין שפת הדיבור לשפת הכתב, שמעכב את הבנת הנקרא.
אסיים במצוינים שלנו שגם הם מפגרים אחרי מצויני העולם המערבי במבחנים הבין לאומיים. כדי להמשיך להיות מצוינים, המצוינים צריכים להתמודד עם אתגרים בתחום הקריאה בסולם עולה של מורכבות. זה שבכיתות הגבוהות במקום לאתגר תלמידים בקריאת טקסטים מהתנ"ך, או בקריאת שירה, מגישים להם את התנ"ך בקומיקס, או ספרות מטקסטים מעובדים - פוגע בתלמידים. הקריאה שלהם לא מתפתחת ונשארת רדודה. כישורי שפה כמו כל הכישורים האחרים אינם מתפתחים מעצמם - צריך לפתח אותם באמצעות טקסטים מאתגרים בהתאם לרמתם הגבוהה של המצוינים.
נירה אלטלף - מנהלת המרכז להוראה דיפרנציאלית ומכון ליט"ף.
המרכז להוראה דיפרנציאלית הוא גוף פרטי, שהוקם על ידי נירה אלטלף בשנת 1994, לאחר עשרות שנות ניסיון בהטמעת תכניות להוראת קריאה, כתיבה, הבנת הנקרא, ומיומנויות למידה בבתי ספר יסודיים ובחטיבות הביניים.
כל תכניות המרכז להוראה דיפרנציאלית פותחו על ידי נירה אלטלף כמיזמים פרטיים, הוערכו ויושמו על ידי עיריית תל אביב ומשרד החינוך.
כל תכניות המרכז להוראה דיפרנציאלית מוגנות בזכויות יוצרים.
נירה אלטלף היא מורה ומחנכת, יועצת חינוכית, ומפקחת ארצית לשעבר בגף חטיבות הביניים במשרד החינוך.
