פרשת וארא - הוקרת הטוב והמטיב 

וארא - הוקרת הטוב והמטיב

מבוא:

פרשת וארא כוללת 121 פסוקים ואין בה במפורש אף אחת מתרי"ג מצוות התורה, אך כדרכה של התורה הסיפור המורחב והמפורט של המאורעות בפרשה נועד ללימוד מספר רב של ענינים, כגון: הכרת הרקע ההסטורי של האבות, לימוד מוסרי השכל, הפקת לקחים, אורח חיים נכון, וכו'. פרשת וארא היא המשכה הישיר של פרשת שמות שבה סופר כי משה רע"ה חזר ממדין למצרים כשהוא נושא עמו את בשורת הגאולה, ואת קביעתו של ה' שהגאולה תתבצע ע"י משה ואהרן אשר נקבעו להיות נציגי העם היהודי בפני השילטון המצרי. בתחילת פרשת וארא ה' הבטיח לגאול את ישראל ממצרים בארבע לשונות גאולה, ובהמשך לכך התורה מפרטת שבע מתוך עשר המכות שה' הנחית על המצרים בלבד. הענשת פרעה ומצרים גרמה לכך שישראל יחושו בניצוצות הגאולה לאחר קי"ז שנות שיעבוד. בתוך הסיפור על המכות התורה מפרטת כי שלש המכות הראשונות בוצעו בפועל ע"י אהרן, ולא ע"י משה רע"ה אשר נבחר ע"י ה' להיות המבצע הראשי של גאולת ישראל ממצרים. באמצעות מניעת משה מלהכות את היאור והעפר בשלש המכות הראשונות, הקב"ה לימד את ישראל כלל מוסרי של הכרת תודה והודאה לכל מי שמטיב עמהם, ואפילו אם הוא מעולם הדומם, ומכל שכן שצריך להודות לצומח, לחי, ולאדם המטיב עמהם, ועל אחת כמה וכמה שצריך האדם להודות לה' יתברך הטוב והמטיב לכל, ואפילו על הייסורים, משום ש"אין יסורים באין על ישראל אלא לטובתם, ואין יסורים באין אלא לאהבתן של ישראל. משל למה הדבר דומה: למלך שהיה לו עבד ועלתה לו מכה ברגלו, וצוה לרופא לרפאותו ולהכניסו לפניו כשהוא שלם" (תנא דבי אליהו זוטא, יא). כמו כן פרשת וארא מלמדת כי האדם צריך להודות לה' יתברך בכל יום על כל החסדים שה' עושה עמו, ובפרט על חסד הבחירה החופשית שה' נתן לו. כלומר, מידת הוקרת הטוב והמטיב הנרמזת בפרשת וארא היא מידה יסודית באמונה היהודית, כפי שמבואר להלן בהרחבה:

א.      וארא אל אברהם - הכרת התודה על יציאת מצרים היא יסוד לאמונה ולעבודת ה' בעתיד.

ב.      ההתגלות בשם ה' ? מבטאת את הנהגת ה' בנסים גלויים ומפורסמים.

ג.       אשר מצרים מעבידים ? הציפיה לגאולה היא החלק הראשון של הגאולה עצמה.

ד.      כבד פה - משה רע"ה הבין כי "מומו" הוא יתרון אשר גורם לו להיות מנהיג עממי.

ה.      שלש המכות הראשונות ? ביצוען ע"י אהרן מלמד על החובה המוסרית של הכרת תודה לטוב והמטיב עם האדם.

ו.        כבד לב פרעה - תמצית חטאו של פרעה היתה מידת כפיות הטובה הטבועה בנפשו.

ז.        הכבדת לב פרעה - ניצול לרעה של טובת חופש הבחירה גרם לשלילתה מפרעה ללא ידיעתו.

ח.      מכות מצרים - ריבוי המכות במצרים נועדו לשרת חמש מטרות אמוניות.

וארא אל אברהם:

פרשת וארא פותחת בפסוקים: "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם" (שמות, ו', ב', ג'), דהיינו, ה' אמר למשה כי כל אחד מן האבות גילה את שכינת ה' מן טבע בהתאם לאופיו: אברהם גילה את מידת החסד של ה', יצחק גילה את  מידת הדין של ה', ויעקב גילה את מידת האמת של ה'. לפיכך אל שדי נגלה לאבות בטבעיות בהתאם לאישיותם הרוחנית הגבוהה, אולם למשה רע"ה ה' נגלה מיוזמתו ברמה רוחנית המומחשת ע"י שילוב מידת הדין עם מידת הרחמים. לפיכך ניתן לשאול לכאורה: מדוע ה' הזכיר למשה רע"ה דוקא כאן כי נבואת האבות היתה פחותה במעלתה מנבואתו כביכול?, אלא נלענ"ד כי הקב"ה רצה להודיע למשה ולישראל כי האבות הצטיינו במידת הכרת התודה, ובזכות זה הם גילו בכוחות עצמם את ה' השוכן בטבע. כלומר, האבות שהיו בודדים הבינו כי הבטחת ה' לרשת את הארץ מצריכה זמן ארוך, ולכן הם לא דרשו "גאולה עכשיו" אלא הם האמינו באל שדי בפשטות. אולם בעבור גאולת ישראל ממצרים בדרך של נסים גלויים הקב"ה נדרש להתגלות למשה ולישראל בשם ה' ובארבע לשונות גאולה, בכדי שישראל יכירו לה' תודה על גאולתם ממצרים, לפיכך נאמר "אני ה'" ארבע פעמים בפתיחת פרשת וארא, ובפתיחת עשרת הדברות נאמר: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות, כ', ב', דברים, ה', ו'), דהיינו, ישראל נדרשו להכיר תודה לאל על יציאתם ממצרים, וע"י כך הפכה מידת הכרת התודה ליסוד האמונה ועבודת ה' של עם ישראל בעתיד. לפיכך נאמר במדרש: "חייב אדם לומר: מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב''? (תנא דבי אליהו רבה, ה), דהיינו, עקב ירידת הדורות האדם מתבקש להגיע למעשה האבות בלבד ע"י הכרת התודה לאל, מבלי שנדרשת ממנו עבודת האל מתוך עומק אמונה טבעית כשל האבות.

וכן מצאנו שהתגבשותו של עם ישראל במצרים מתוך עבדות קשה, גרמה לכך שעם ישראל חשו על גופם את הסבל שיכול אדם לגרום לחברו מוכה הגורל, לפיכך עם ישראל קבלו את המצוות החברתיות שבתורה בהבנה יתרה, כגון: שמירת שבת, אהבת הגר, קדושת הבכור, הענקה לעבד עברי, מתנות עניים, וכו', וכן נאמר: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה" (דברים, כ"ד, כ"ב). לפיכך גם השכר בגין קיום מצוות התורה אינו אלא חסד, נדבה וטובה מאת ה' יתברך, "כמו שכתוב: 'ולך אדני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו' (תהלים, ס"ב, י"ג). והעילה בזה כי אם היה מעשה האדם כחול הים במספר, לא יהיה שקול בטובה אחת מן הטובות (של) הבורא יתברך עליו בעולם הזה, כל שכן אם יהיה לו חטא. ואם ידקדק הבורא עם האדם בתביעת הודאת הטובה, יהיה כל מעשהו נכחד ונשקע בקטנה שבטובות הבורא עליו. ומה שיהיה מגמול הבורא לו על מעשהו, הוא מחסד הבורא עליו" (חובת הלבבות, שער הבטחון, פ"ד).

נמצאנו למדים כי דורות האבות תפסו את מציאותו של ה' יתברך בעולם דרך מאורעות הטבע הפשוט, אך עקב ידירת הדורות נוצר הצורך להמחיש את מציאותו של ה' בעולם באופן חד וברור יותר, דהיינו, עם ישראל קבלו סעד אלהי גדול יותר מבעבר, וכן נאמר בגמ': "אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים, ולא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים" (שבת, קיב:). לפיכך משה רע"ה שאל את הקב"ה: "למה הרעתה לעם הזה"? (שמות, ה', כ"ב), דהיינו, אמנם ה' אמר למשה שהוא יחזק את לב פרעה, אך ה' לא אמר לו שמצבם של עם ישראל יהיה יותר גרוע עקב שליחותו לגאול אותם. אולם כוונתו של ה' יתברך היתה להקשות את העבדות על עם ישראל ע"מ להעמיק את בטחונם בה', בכדי שהם יחושו ביתר שאת את טובת הגאולה ממצרים, וכן ע"מ ללמד בכך את דורות העתיד כי בתקופת הגאולה מידת הדין ומידת הרחמים פועלות יחד, שנאמר: "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה'" (שמות, ו', ב'). לפיכך גם בתקופה שלפני הגאולה העתידית יחושו עם ישראל בצירים חזקים יותר, כדרך שצירי ההריון מתגברים בטרם הלידה, לכן מובא בגמ': "מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח?, יעסוק בתורה ובגמילות חסדים" (סנהדרין, צח:).

וכן מובא בגמ': "מתוך חמשה דברים נגאלו ישראל ממצרים: מתוך הקץ, מתוך צרה, מתוך צווחה, מתוך זכות אבות, מתוך תשובה" (ירושלמי, תענית, ג., פ"א, הלכה א). אך משה רע"ה בקש מה' יתברך בשם עם ישראל שבתקופת הגאולה תחול על עם ישראל רק מידת הרחמים, משום שעם ישראל במצרים מנה כבר כשלשה מליון נפש. על כן במצב זה משה ביקש "גאולה עכשיו", בדרך מהירה ועל טבעית בידי הקב"ה בעצמו, דהיינו, מכת בכורות מיד ויציאה ממצרים "בחפזון" (שמות, י"ב, י"א). על כן ה' יתברך השיבו: "עתה תראה אשר אעשה לפרעה', במלחמת פרעה אתה רואה ואי אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים" (סנהדרין, קיא.). כלומר, את גאולתם העל טבעית של עם ישראל בידי ה' אתה תראה כבקשתך בדרך של "אחישנה", אולם את גאולתם הטבעית של עם ישראל בדרך של "בעתה" (ישעיה, ס', כ"ב) ע"י שר צבא ה' (יהושע, ה', ט"ו) אתה לא תראה. וכן מצאנו שמשה ואהרן לא נכנסו לארץ בגלל שמשה רע"ה הכה את הסלע ולא דבר אליו כפי שה' ציוהו, דהיינו, משום שמשה לא המשיך בהנהגתו העל טבעית של ה', שנאמר: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל" (במדבר, כ', י"ב).

ההתגלות בשם ה':

בתחילת פרשת וארא ה' מתגלה למשה בעוד שנים משמותיו, ע"מ ללמדנו שמותיו הרבים של הקב"ה מבטאים את צורות הנהגתו בעוה"ז, שנאמר: "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם" (שמות, ו', ב', ג'). אולם לגבי התגלות ה' בעתיד לבא, נאמר: "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר" (ישעיה, מ', ה'), "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה, י"ד, ט'). ומובא בגמ': "ושמו אחד' מאי אחד? אטו האידנא לאו שמו אחד הוא?!, א"ר נחמן בר יצחק: לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת. אבל לעולם הבא כולו אחד: נקרא ביו"ד ה"י ונכתב ביו"ד ה"י". וכן מובא במדרש (מד"ר, שמות, פרשה ו): "למה הרעתה לעם הזה'... ועל דבר זה בקשה מדת הדין לפגוע במשה, הדא הוא דכתיב: 'וידבר אלהים אל משה', ולפי שנסתכל הקדוש ברוך הוא שבשביל צער ישראל דבר כן, חזר ונהג עמו במדת רחמים, הדא הוא דכתיב: 'ויאמר אליו אני ה". כלומר, טענת "למה הרעתה" של משה גילתה את עומק רצונו של ה' יתברך לגאול את ישראל, ובזכותו הפכה מידת הדין למידת הרחמים על ישראל. נמצאנו למדים כי שם אלהים מבטא את הנהגת מידת הדין בטבע, ושם הויה הנסתר (המורכב מאותיות הניקוד נסתרות) מבטא את הנהגת מידת הרחמים הגלויה, ושם שדי שנגלה לאבות מבטא את ההנהגה הטבעית כביכול.

וכן כתב הרמב"ן (בראשית, י"ז, א'): "אל שדי', שני שמות כל אחד תאר לעצמו, ופירוש "אל" (אלהים) תקיף, מלשון אלי מואב (שמות, ט"ו,ט"ו). ופירוש "שדי" אמר רש"י: שיש די באלהותי לכל בריה. ובספר 'מורה הנבוכים' (א, סג) פירש הרב: כלומר, שאינו צריך במציאות מה שנמצא, ולא בקיום מציאותו לזולתו, אבל מציאותו תספיק בעצמה. ורבי אברהם פירשו בשם הנגיד ז"ל: מגזרת שודד, כלומר, מנצח ומשודד מערכות השמים. וזהו הנכון, כי היא מדת הגבורה מנהגת העולם שיאמרו בה החכמים (ב"ר, לה, ד) "מדת הדין של מטה". וטעם להזכיר עתה זה השם (שדי), כי בו יעשו הנסים הנסתרים לצדיקים: להציל ממות נפשם, ולחיותם ברעב, ולפדותם במלחמה מיד חרב, ככל הנסים הנעשים לאברהם ולאבות, וככל הבאים בתורה בפרשת 'אם בחקותי' (ויקרא, כ"ו ג'-מ"ו) ובפרשת 'והיה כי תבא' (דברים, כ"ח, א,-ס"ח) בברכות ובקללות שכולם נסים הם, כי אין מן הטבע שיבואו הגשמים בעתם בעבדנו האלהים, ולא שיהיו השמים כברזל כאשר נזרע בשנה השביעית, וכן כל היעודים שבתורה, אבל כולם נסים ובכולם תתנצח מערכת המזלות, אלא שאין בהם שנוי ממנהגו של עולם כנסים הנעשים על ידי משה רבינו בעשר המכות, ובקריעת הים, והמן, והבאר וזולתם, שהם מופתים משנים הטבע בפירסום, והם שיעשו בשם (הויה) המיוחד אשר הגיד לו". "והנה אמר האלהים למשה נראיתי לאבות בכח ידי אשר אני שודד בו המזלות ועוזר לבחירי, אבל בשמי של יו"ד ה"א אשר בו נהיה כל הווה לא נודעתי להם לברוא להם חדשות בשנוי התולדות, ולכן 'אמור לבני ישראל אני ה'', ותודיע להם פעם אחרת השם הגדול כי בו אני עושה עמהם להפליא, וידעו כי אני ה' עושה כל".

לפיכך בכדי לחזק את אמונתם של כלל ישראל, וע"מ לבטל את ההסתר פנים של ה' מעם ישראל השרויים בתוך טומאת מצרים, נוצר הצורך בגאולה בדרך של ניסים גלויים ולא בדרך הטבע, על כן ה' יתברך נגלה למשה במצרים בשם הויה. כלומר, התגלות שם ה' למשה נועדה לבטא את השינוי מהנהגת שם "שדי" הפועלת בנסים נסתרים, להנהגת שם "הויה" הפועלת בנסים גלויים ומפורסמים. וכן כתב הרמב"ן (שמות, י"ג, ט"ז): "ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד". וכן מצאנו שאחת מפעולותיו של המשיח תהיה למען אחדותו של שם הויה הנסתר (המורכב מאותיות הניקוד נסתרות) אשר הוא מבטא את הנהגת מידת הרחמים הגלויה הפועלת בנסים גלויים ומפורסמים. וכן פסק הרמב"ם: "ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר: 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד" (רמב"ם, מלכים, פי"א, ד).

אשר מצרים מעבידים:

צרות גזרת השעבוד למצרים השכיחו מעם ישראל את הציפיה לגאולה שלמה, לפיכך ה' אמר למשה: "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אתם ואזכר את בריתי" (שמות, ו', ה'). כלומר, עם ישראל חיו את חיי היום יום ללא הציפיה לגאולה שלמה, ולכן עם ישראל לא העמיקו להבין כי השיעבוד הוא חלק מגזרת ה' יתברך אשר נועדה לתועלתם העתידית, כמובא במדרש: "אין יסורים באין על ישראל אלא לטובתם, ואין יסורים באין אלא לאהבתן של ישראל. משל למה הדבר דומה: למלך שהיה לו עבד ועלתה לו מכה ברגלו, וצוה לרופא לרפאותו ולהכניסו לפניו כשהוא שלם" (תנא דבי אליהו זוטא, יא). אך קושי השעבוד גרם לעם ישראל לחשוב כי מצרים הם המעבידים אותם ולא ה' יתברך, לפיכך משה רע"ה בקש מה' להתחשב בהשגה האנושית המוגבלת בהבנת רחמנותו של ה' יתברך, וכל שכן במה שנראה בעיני ישראל כעונש של מידת הדין, שנאמר: "למה הרעתה לעם הזה"? (שמות, ה', כ"ב), דהיינו, משה רע"ה סינגר על ישראל באומרו כי השיעבוד הקשה של ישראל למצרים, הוא אשר גרם להם את התחושה הרעה של יאוש עד שעם ישראל אפילו לא ציפו לישועת ה'. על כן ה' אמר למשה כי למרות שעם ישראל לא מצפים לישועתי, בכל זאת אגאלם בזכות האבות, שנאמר: "ואזכר את בריתי" (שמות, ו', ה'), וכן נאמר: "ואמר לשפך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים. ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים אשר המה בתוכם אשר נודעתי אליהם לעיניהם להוציאם מארץ מצרים" (יחזקאל, כ', ח,ט').

וכן מובא במדרש (מד"ר, שמות, פרשה יד): "חשך למה הביא עליהן?, יתברך שמו של הקב"ה שאין לפניו משוא פנים והוא חוקר לב ובוחן כליות, לפי שהיו פושעים בישראל שהיה להן פטרונין מן המצריים, והיה להן שם עושר וכבוד ולא היו רוצים לצאת. אמר הקב"ה: אם אביא עליהן מכה בפרהסיא וימותו, יאמרו המצריים כשם שעבר עלינו כך עבר עליהן. לפיכך הביא על המצריים את החשך שלושה ימים, כדי שיהיו קוברין מתיהם ולא יהיו רואין אותן שונאיהם ויהיו משבחין לקב"ה על כך". וכן מצאנו שדתן ואבירם על אף שהם היו רשעים (שמות, ב', י"ג), אך מכיון שהם לא התייאשו מן הגאולה אלא הם ציפו לצאת ממצרים, לכן הם לא מתו במכת חושך אלא הם יצאו עם כלל ישראל אשר רצו בלבם לצאת ממצרים. לפיכך ישראל הודו לה' על כך שה' גאלם ממצרים בזכות האבות "על כרחם של ישראל" (רש"י-שמות, ו', א'), שנאמר: "עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארממנהו" (שמות, ט"ו, ב').

בדומה לכך מסופר על רבי נחום מצ'רנוביל זצ"ל שהתארח באכסניה אצל יהודים באחד מהכפרים הנדחים שברוסיה, בחצות הלילה קם רבי נחום ממשכבו, התישב על הארץ ואמר תיקון חצות בבכי גדול. שמע בעל האכסניה את הבכי של הרב וסבר שקרה לאורח שלו דבר רע, מיד רץ לאורח בבהלה ושאלו לשלומו ולפשר בכייתו. אמר לו רבי נחום כי הוא בוכה ומתחנן לקב"ה שישלח במהרה את משיח צידקנו. כשראה רבי נחום שבעל האכסניה עדין מסתכל עליו בתמהון, שאלו רבי נחום: וכי אינך רוצה שהמשיח יבוא ונעלה כולנו לירושלים?, השיב לו היהודי: אינני יודע, עלי להוועץ עם אשתי. כעבור שעה קלה שב היהודי ואמר לרבי נחום בשם אשתו כי אין הם מעוניינים לעלות לירושלים ולהניח בכפר הרוסי את האכסניה, התנגולות והברווזים אשר הם מתפרנסים מהם בכבוד. שאל רבי נחום את בעל האכסניה: ומה תעשו אם יבואו הפורעים הרוסיים ויגזלו מכם את רכושכם ואף יעמידו את חייכם בסכנה?, השיב לו היהודי: אינני יודע, עלי להוועץ עם אשתי. כעבור שעה קלה שב היהודי ואמר לרבי נחום כי אשתו מבקשת מהרבי שיתפלל שהמשיח יבוא ויקח את הפורעים הרוסיים לירושלים, ויניח להם להמשיך לחיות בשלווה בכפר הרוסי הנידח. מוסר ההשכל הנובע מן המעשה הנ"ל הוא: כי הציפיה של המון העם הפשוט מתרכזת בהוויות העוה"ז ובדאגה לחיי היום יום החולפים, עד שאין ליבם נתון למחשבה על העתיד לבוא ולציפיה הנדרשת לגאולה השלמה, דהיינו, פשוטי העם אינם מבינים כי הצפיה לגאולה היא החלק הראשון של הגאולה עצמה. וכן מצאנו שהאדם חייב לצפות ולבטוח בישועת ה' בכדי שישועת ה' האמורה בדברי הנביאים תתגשם במהרה, כמובא בגמ' (שבת, ל"א.): "אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה?, קבעת עתים לתורה?, עסקת בפריה ורביה?, צפית לישועה" (רש"י-לדברי הנביאים)?, וכן נפסק להלכה (בא"ח, ש"ר, בשלח, אות כ) כי "באומרו: 'כי לישועתך קוינו' יכוין לצפות לישועה באמת". וכן מצאנו שאדם צריך לזכור אף את חלומותיו הטובים ע"מ שהם יתממשו, שנאמר: "ויזכר יוסף את החלמות אשר חלם להם" (בראשית, מ"ב, ט'), דהיינו, "אדכר לון בגין דלית נשיו קמי קודשא בריך הוא, דהא חלמא דאיהו טבא בעי בר נש לאדכרא ליה דלא יתנשי וכדין אתקיים, דהא כמה דאתנשי קמיה דבר נש הכי אתנשי עליה" (זוהר, בראשית, קצט:).

כבד פה:

התורה מציינת כי משה רע"ה היה "כבד פה", שנאמר: "ויאמר משה אל ה' בי אדני לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשם גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (שמות, ד', י'). המפרשים נחלקו בהסברם ל"מום" אשר משה סבל ממנו, הרשב"ם מפרש את דברי משה: "כי 'כבד פה' וערל לשון אנכי, איני בקי בלשון מצרים בחיתוך לשון, כי בקטנותי ברחתי משם ועתה אני בן שמונים... וכי אפשר נביא אשר ידע השם פנים אל פנים וקיבל תורה מידו לידו היה מגמגם בלשונו"?!, וכן מצאנו שתפקידו של אהרן היה רק לתרגם את דברי משה ללשון מצרית סיפרותית, כמאמר הרש"י: "יהיה נביאך', כתרגומו: מתורגמנך... 'אתה תדבר'... ואהרן אחיך ימליצנו ויטעימנו באזני פרעה" (שמות, ז', א'-ב'). לעומת זאת הרמב"ן סובר: "הנה זו מעלה גדולה למשה, זכה בה בענותנותו שהיה בוש לדבר בערלת שפתיו, וכן אמר (שמות, י"א, ג'): 'גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם', מדה כנגד מדה, שהיה ירא שלא יהיה נבזה בעיניהם" (הרמב"ן, שמות, ו', י"ג). כלומר, לכל הדעות משה רע"ה סבל מ"מום" כלשהוא בשפה או בדיבור, לפיכך נשאלת השאלה: האם בתוך כל הנסים הגלויים שהקב"ה עשה במצרים לא יכול היה הקב"ה לרפא את כבדות פיו של משה רע"ה, כפי שמצאנו שבא גבריאל ולימד את יוסף "שבעים לשון" (סוטה, לג.)?, אלא שכונת ה' יתברך היתה להקשות את לב פרעה בראותו את שליח האל הכל יכול כבעל מום, וגם בכדי שמשה רע"ה ישאר שפל רוח מחמת חסרונו, ואף בכדי להוכיח לדורות כי יציאת מצרים לא נבעה כתוצאה משפתי חלקות ושיכנועו המילולי של משה רע"ה. לפיכך אף קבלת התורה ע"י ישראל מידי משה רע"ה לא נבעה מצחות ומפתויי לשונו של משה רע"ה, אלא הדברים התקבלו בשל אמיתות תוכנם, בבחינת "וקבל האמת ממי שאמרו" (ספר החינוך, תסט). על כן אף משה רע"ה לא ביקש מה' רפואה לפיו, בכדי שהוא לא יצטרך לטרוח בניסוח דברי ה' ובהטעמם לרצון שומעיו, דהיינו, מידת הכרת התודה לאל שהיתה טבועה במשה רע"ה, גרמה לו להבין כי "מומו" הוא יתרונו, לפיכך משה רע"ה לא בקש תרופה לפיו, אלא הוא חפץ להישאר מנהיג עממי הדבק בטבע בריאתו, וכן כתב הרמב"ן (שמות, ד', י'): "כיון שלא התפלל בכך לא רצה (הקב''ה) לרפאותו, אבל אמר לו: 'ואנכי אהיה עם פיך והורתיך אשר תדבר' (ד', י''ב), שיהיו דברי אשר אשים בפיך במלות נכונות שתוכל לבטא בהן יפה".

שלש המכות הראשונות:

הקב"ה ציוה על משה לומר לאהרן שתפקידו הוא לבצע את שלש המכות הראשונות (דם, צפרדע, כינים), וזאת כביכול בניגוד לנאמר למשה בתחילת שליחותו, שנאמר: "ולקחת ממימי היאר ושפכת היבשה והיו המים אשר תקח מן היאר והיו לדם ביבשת" (שמות, ד', ט'), ונאמר: "ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך" (שמות, ז', א'). אך בטרם ביצוע מכת דם בפועל, חל שינוי כביכול בציווי ה', שנאמר: "לך אל פרעה בבקר הנה יצא המימה ונצבת לקראתו על שפת היאר והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך. ואמרת אליו ה' אלהי העברים שלחני אליך לאמר שלח את עמי ויעבדני במדבר והנה לא שמעת עד כה. כה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה' הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאר ונהפכו לדם. והדגה אשר ביאר תמות ובאש היאר ונלאו מצרים לשתות מים מן היאר. ויאמר ה' אל משה אמר אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים על נהרתם על יאריהם ועל אגמיהם ועל כל מקוה מימיהם ויהיו דם והיה דם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים. ויעשו כן משה ואהרן כאשר צוה ה' וירם במטה ויך את המים אשר ביאר לעיני פרעה ולעיני עבדיו ויהפכו כל המים אשר ביאר לדם" (שמות, ז', ט"ו-כ'). כלומר, בסופו של דבר ה' נתן לאהרן תפקיד ביצועי למרות שמלכתחילה ה' הגדיר את תפקידו להיות למשה "לפה ולמליץ" (רש"י-שמות, ו', י"ג). על כן נראה לכאורה כי ה' פגע במנהיגותו של משה והפר את הבטחותיו למשה רע"ה, אך המדרש מבאר (תנחומא, וארא, סימן יד): "ומפני מה לקו המים והעפר על ידי אהרן, שכך כתיב: 'אמור אל אהרן קח מטך' וגו'?, אמר רבי תנחום: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: המים ששמרוך בשעה שהושלכת ליאור, ועפר שהגין עליך כשהרגת את המצרי, אינו דין שילקו על ידיך. לפיכך לקו על ידי אהרן". כלומר, באמצעות מניעת משה מלהכות את היאור והעפר, הקב"ה לימד את ישראל כלל מוסרי של הכרת תודה והודאה לכל מי שהוא מטיב עמהם, ואפילו אם הוא מעולם הדומם, למרות שלדומם אין דעת או בחירה או כוונה עצמית לסייע. וכן נאמר: "ולא תעלה במעלת על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו" (שמות, כ', כ"ג), ופירש הרש"י: "הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא, ואתה נוהג בם מנהג בזיון, והרי דברים קל וחומר: ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן, אמרה תורה: הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון, חבירך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו על אחת כמה וכמה"?!, וכן נפסק להלכה (עירובין, סד:): "אין מעבירין על האוכלין" (רש"י-המוצא אוכלין בדרך אינו רשאי לעבור עליהן ולהניחן שם). כלומר, אע"פ שהדומם אינו מכיר בבזיונו ולמרות החשש לסרך ע"ז, התורה מלמדת את האדם להקפיד על שלמות מידת הכרת התודה אפילו לדומם שה' בראו להטיב עם האדם, ומכל שכן שהאדם צריך להודות לצומח, לחי, ולאדם המטיב עמהם. וכן מובא במדרש (מד"ר, ויקרא, פרשה א, ג): "עשרה שמות נקראו לו למשה... אמר לו הקב"ה למשה: חייך!, מכל שמות שנקרא לך איני קורא אותך אלא בשם שקראתך בתיה בת פרעה", כהכרת תודה על כך שבת פרעה חרפה את נפשה למען הצלתו של משה רע"ה.

וכן מצאנו שתכונת הכרת התודה היתה טבועה עמוק בנפשו של משה רע"ה, עד כדי כך שמשה דחה בשל כך את גאולתם של עם ישראל ממצרים, כמובא במדרש (מד"ר, שמות, פרשה ד): "בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא (שמות, ג', י'): 'ועתה לכה ואשלחך אל פרעה', אמר לו: רבון העולם איני יכול!, מפני שקבלני יתרו ופתח לי ביתו ואני עמו כבן, ומי שהוא פותח פתחו לחבירו נפשו חייב לו... לכך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: קבלני יתרו ונהג בי כבוד, איני הולך אלא ברשותו!, לכך כתיב: 'וילך משה וישב אל יתר חותנו". כלומר, למרות שיתרו קבל את משה בביתו בתמורה לכך שמשה שהושיע את בנותיו, ואף על פי שמשה רעה את צאן יתרו בתמורה להכנסתו כאורח בבית יתרו, ולמרות היות משה חתנו של יתרו, בכל זאת משה רע"ה בקש להמנע מללכת מיידית בשליחות ה' בכדי לגאול את עם ישראל ללא הסכמתו של יתרו. ועוד מצאנו שמשה רע"ה נמנע מלעשות את ציווי ה' מפני תכונת הכרת הטוב, כמובא במדרש (מד"ר, במדבר, פרשה כב, ד): "וישלח אותם משה', אמר הקדוש ברוך הוא למשה: 'נקם נקמת' אתה בעצמך! והוא משלח את אחרים?!, אלא מפני שנתגדל בארץ מדין, אמר: אינו בדין שאני מצר למי שעשה בי טובה, המשל אומר (ב"ק, צב:): בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן".

לפיכך משה רע"ה היה ראוי להוכיח את ישראל לפני מותו בענין הצו המוסרי העליון הנובע מהכרת תודה, כמובא בגמ': "תנו רבנן: 'מי יתן והיה לבבם זה להם', אמר להן משה לישראל: כפויי טובה בני כפויי טובה!, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל: 'מי יתן והיה לבבם זה להם', היה להם לומר: תן אתה. כפויי טובה, דכתיב: 'ונפשנו קצה בלחם הקלוקל', בני כפויי טובה, דכתיב: 'האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל'. אף משה רבינו לא רמזה להן לישראל אלא לאחר ארבעים שנה, שנאמר: 'ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה', וכתיב (דברים, כ"ט, ג'): 'ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה" (ע"ז, ה:). כלומר, מתוך הכלל המוסרי של הכרת תודה והודאה לכל מי שמטיב לאדם, ואפילו אם הוא מעולם הדומם, או הצומח, או החי, למדים מקל וחומר שהאדם צריך להודות לה' יתברך הטוב והמטיב לכל, משום שמידת הכרת התודה נובעת משורש אחד המצוי בנפש האדם. וכן מובא במדרש (מד"ר, שמות, פרשה א): "אמר רבי אבין: משל לאחד שרגם אוהבו של המלך, אמר המלך: התיזו את ראשו כי למחר יעשה בי כך... היום 'אשר לא ידע את יוסף', למחר הוא עתיד לומר: (שמות, ה', ב') 'לא ידעתי את ה'". כלומר, כל הכופר בטובתו של חברו לבסוף הוא כופר בטובתו של הקב"ה, וכל שכן לאדם המשיב רעה תחת טובה, אשר עליו נאמר: "משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו" (משלי, י"ז, י"ג).

נמצאנו למדים כי מנהיגותו של משה רע"ה לא נפגעה בעקבות ביצוע שלש המכות הראשונות ע"י אהרן, אלא ע"י זה מחד גיסא ה' חיזק את מנהיגותו המוסרית של משה כלפי עם ישראל, ומאידך גיסא אף פעולות אהרן אשר בוצעו ע"פ הנחיותיו של משה נזקפו לזכותו בבחינת "שלוחו של אדם כמותו" (חגיגה, י:). וכן מצאנו שמטה משה הוגבל רק להפיכת היאור לדם, שנאמר: "הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאר ונהפכו לדם" (שמות, ז', י"ז), ואילו מטה אהרן הפך לדם את כל מימי מצרים, שנאמר: "ויאמר ה' אל משה אמר אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים על נהרתם על יאריהם ועל אגמיהם ועל כל מקוה מימיהם ויהיו דם והיה דם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים... והדגה אשר ביאר מתה ויבאש היאר ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאר ויהי הדם בכל ארץ מצרים" (שמות, ז', י"ט, כ"א), דהיינו, החלפתו של משה בביצוע שלש המכות הראשונות גרמה גם להגברת המכות המתוכננות לבוא על מצרים, בעקבות נסיונו של פרעה להשוות בין כוחו של ה' יתברך לכוחותיהם של חרטומי מצרים.

כבד לב פרעה:

תמצית חטאו של פרעה היתה מידת כפיות הטובה אשר היתה הטבועה בנפשו, שנאמר: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" (שמות, א', ח'), ופירש הרש"י: "עשה עצמו כאלו לא ידע", וכן מובא במדרש (מד"ר, שמות, פרשה א): "רבנן אמרי: למה קראו 'מלך חדש' והלוא פרעה עצמו היה?, אלא שאמרו המצריים לפרעה: בוא ונזדוג לאומה זו. אמר להם: שוטים אתם! עד עכשיו משלהם אנו אוכלים, והיאך נזדוג להם? אלולי יוסף לא היינו חיים!, כיון שלא שמע להם הורידוהו מכסאו שלושה חדשים, עד שאמר להם: כל מה שאתם רוצים הריני עמכם, והשיבו אותו, לפיכך כתיב: 'ויקם מלך חדש". וכן נאמר בהפטרת פרשת וארא: "הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרבץ בתוך יאריו אשר אמר לי יארי ואני עשיתני" (יחזקאל, כ"ט, ג'). כלומר, יעקב אע"ה ברך את פרעה "שיעלה הנילוס לרגליו... ומברכתו של יעקב ואילך היה פרעה בא אל הנילוס והוא עולה לקראתו ומשקה את הארץ" (רש"י- בראשית, מ"ז, י'), אך פרעה אמר לעם המצרי כי הדבר נעשה משום שהוא אף אלוהי היאור. יתרה מזאת, פרעה "היה עושה עצמו אלוה ואומר: שאינו צריך לנקביו ומשכים ויוצא לנילוס ועושה שם צרכיו" (רש"י-שמות, ז', ט"ו). כלומר, פרעה עצמו ידע כי הוא אינו אלוה, והוא אף ידע את כוחו וגבורתו של ה' יתברך, אך מפני שמידת כפיות הטובה היתה טבועה בנפשו של פרעה, הוא הגיע ממנה לכפירה בה' יתברך כבר בראשית דרכו, כמובא במדרש (מד"ר, שמות, פרשה א): "אמר רבי אבין: משל לאחד שרגם אוהבו של המלך, אמר המלך: התיזו את ראשו כי למחר יעשה בי כך... היום 'אשר לא ידע את יוסף', למחר הוא עתיד לומר: (שמות, ה', ב') 'לא ידעתי את ה'".

לפיכך בטרם שמשה רע"ה החל את שליחותו הקב"ה גילה לו את צפונות העתיד, שנאמר: "ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלך ולא ביד חזקה. ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים בכל נפלאתי אשר אעשה בקרבו ואחרי כן ישלח אתכם" (שמות, ג', י"ט, כ'). וכן נאמר בהמשך: "ויאמר ה' אל משה כבד לב פרעה" (שמות, ז', י"ד), דהיינו, "כועס הוא, מה הכבד כועס אף לבו של זה נעשה כבד, אינו מבין כסיל הוא" (מד"ר, שמות, פרשה ט). "למה הדבר דומה?, לארי, וחיות ושועל שהיו הולכין בספינה וחמור גובה מכס מן הספינה, אמר להם החמור: תנו לי מכס!, אמר לו שועל לחמור: כמה עזין פניך!, אתה יודע שמלך שבחיות עמנו ואתה תשאל מכס?, אמר לו החמור: מן המלך אני נוטל ולגנזיו אני מכניס. אמר להם הארי: קרבו לי הספינה, ויצא וטרפו לחמור ונתנו לשועל. אמר לו: סדר לי אבריו של שוטה זה, הלך השועל וסדרן, ראה את לבו של החמור נטלו ואכלו. כשבא הארי מצא אבריו נתוחין, אמר לו: לבו של שוטה זה היכן הוא?, אמר לו השועל: אדוני המלך לא היה לו לב!, שאם היה לו לב לא היה נוטל מכס מן המלך. אף כך פרעה הרשע אם היה לו לב לא היה אומר למלך מלכי המלכים תן לי דורון, ושכח מה שעשו לו העברים ועדיין היה אומר: 'מי ה' אשר אשמע בקולו לא ידעתי את ה"' (ילק"ש, שמות, ז', סימן קפב). כלומר, גאוותו של פרעה גרמה לו להעדיף לסכן את עצמו וגם כל מצרים ואף למות, מאשר להודות בפני עבדיו כי הוא אינו אלוה, אולם כשפרעה ראה שכל עבדיו טבעו בים סוף אז הוא הודה באלוהותו של ה' יתברך, שנאמר: "מי כמכה באלים ה' מי כמכה נאדר בקדש נורא תהלת עשה פלא" (שמות, ט"ו, י"א), וכן מובא במדרש (ילק"ש, יונה, ג, תקנ): "רבי נחוניא בן הקנה אומר: תדע לך התשובה מפרעה שמרד בהקב"ה מאד: 'מי ה' אשר אשמע בקולו', ובלשון שחטא בו בלשון עשה תשובה: 'מי כמוכה באלים ה'', והצילו הקב"ה מן המיתה לספר כוחו וגבורתו, שנאמר: 'ואולם בעבור זאת העמדתיך'.

הכבדת לב פרעה:

למרות שמידת כפיות הטובה היתה טבועה בעומק נפשו של פרעה, בכל זאת ה' ברחמיו על כל בריותיו הזהיר את פרעה ואף נתן לו איתותים במשך שנה תמימה, ע"מ לאפשר לו לשוב בתשובה שלמה מרצונו או אף בכפיה, כמובא במשנה: "משפט המצריים שנים עשר חודש" (עדויות, פ"ב, משנה י), דהיינו, ה' יתברך לא החל מיד במכת בכורות המסמלת את שליטת ה' על חיי האדם, אלא ה' אותת לפרעה בתחילה ע"י הפיכת מטה אהרן לתנין, ולאחר מכן ה' יתברך החל לתת לפרעה ולכל מצרים מכות דם, וצפרדע המסמלות את שליטת ה' על הטבע והזמן, שנאמר: "ויאמר משה לפרעה התפאר עלי למתי אעתיר לך ולעבדיך ולעמך להכרית הצפרדעים ממך ומבתיך רק ביאר תשארנה"  (שמות, ח', ה'). כלומר, ה' הותיר את הצפרדעים לשכון רק ביאור שהיה אלוהי מצרים, ע"מ לבזות את אלוהיהם ולהוכיח להם כי היאור הוא אגם ככל האגמים שבטבע. אך פרעה וחרטומיו סברו כי המדובר הוא בסוג של מכשפות, והם אף שוכנעו כי כך הוא הדבר לאחר שאף חרטומי מצרים יכלו לבצע את האיתותים הראשונים. אך במכת כנים נאלצו החרטומים להודות כי המדובר הוא אכן באל כל יכול, אך פרעה שהיה רשע וכסיל התעקש ולא להסיק את המסקנות הנדרשות ממנו, שנאמר: "ויאמרו החרטמם אל פרעה אצבע אלהים הוא ויחזק לב פרעה ולא שמע אלהם כאשר דבר ה'" (שמות, ח', ט"ו). מטעם זה ה' יתברך הפליא  את אותותיו הגלויים דוקא במעצמה המצרית אשר בה שכנו טובי המכשפים שהיו בעולם, בכדי שלא תעמוד לאומות העולם הטענה כי נסי ה' הם "פגעי טבע", או שהם ניתנים להעשות ע"י מכשפים למינהם.

נמצאנו למדים כי במכות הראשונות ה' נתן לפרעה ולמצרים את חסד יכולת הבחירה החופשית, "וזה להשיב את המצרים בתשובה, בהודיע להם גדלו וחסדו באותות ובמופתים" (ספורנו, שמות, ז', ג'). אך פרעה לא הכיר בטובה זו, אלא נותר בעמדתו הראשונית כפי שנקבעה על ידו לפני תחילת המכות, שנאמר: "ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקלו לשלח את ישראל לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח" (שמות, ה', ב'), ואף לאחר מכת הצפרדעים פרעה סבר עדין כי ה' אינו יודע את צפונות לבו, שנאמר: "וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו ולא שמע אלהם כאשר דבר ה'" (שמות, ח', י"א). לפיכך ה' הענישו במידה כנגד מידה ע"י שלילת טובת חופש הבחירה ממנו באמצעות הכבדת לבו, כמובא במדרש (מד"ר, שמות, פרשה יא): "ויחזק ה' את לב פרעה', כיון שראה הקב"ה שלא חזר בו מחמש מכות ראשונות, מכאן ואילך אמר הקב"ה: אפילו אם ירצה לשוב אני מחזק לבו, כדי שאפרע כל הדין ממנו 'כאשר דבר ה' אל משה' (שמות, ט', י"ב), שכן כתיב (שמות, ז', ג'): 'ואני אקשה את לב פרעה". כלומר, פרעה הכביד את לבו בחמש המכות הראשונות לכן ה' הכביד את לבו בחמש המכות האחרונות, ע"מ להענישו בגין הכבדת לבו בחמש המכות הראשונות.

לכאורה לא מובן מדוע ה' המשיך להעניש את פרעה לאחר שלילת חופש הבחירה ממנו?, ומדוע נשלח משה להתרות בפרעה נטול חופש הבחירה?, ועוד, לשם מה היה לקב"ה צורך להשיג את הסכמת פרעה לשלח את ישראל מארצו?, ועוד, מדוע נענשו כל המצרים בעוון הכבדת לב פרעה?. אלא נלענ"ד כי עונש שלילת חופש הבחירה מפרעה לא היה ידוע לפרעה עצמו, ואף שלילת חופש הבחירה מפרעה לא היתה מוחלטת, דהיינו, ה' הכביד את לב פרעה מלשוב בתשובה אך ה' יתברך לא מנע זאת ממנו כליל, לכן "אם היה פרעה חפץ להכנע לאל יתברך ולשוב אליו בתשובה שלמה, לא היה לו מזה שום מונע" (ספורנו, שמות, ז', ג'), וכן מובא במדרש: "כ"ד יום היה מתרה בהם עד שלא תבא המכה, וז' ימים המכה משמשת בהן" (תנחומא, וארא, סימן י"ג). לפיכך המשך העונשים והתראותיו של משה מפניהם, נועדו מחד גיסא לתת לפרעה את האפשרות למצות את יכולת הבחירה המועטה שה' הותיר לו, בכדי לשוב בתשובה שלמה, ומאידך גיסא המכות הראשונות גרמו לפרעה להרגיש גאוה ויכולת שליטה כאלוה שאינו נכנע, שנאמר: "ויאמר ה' אל משה כבד לב פרעה" (שמות, ז', י"ד) על עצמו, "כועס הוא, מה הכבד כועס אף לבו של זה נעשה כבד, אינו מבין כסיל הוא" (מד"ר, שמות, פרשה ט). כלומר, הטבעת הטיפשות של מידת הגאוה בלב פרעה היא לכשעצמה עונש חמור אשר גרם לו לרישעות יתרה, כמובא בגמ': "אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה, מלמטה מטמאין אותו מלמעלה, בעולם הזה מטמאין אותו לעולם הבא" (יומא, לט.). מטעם זה ה' גילה רק למשה ולישראל את עונש הכבדת לב פרעה, ע"מ ללמד את ישראל מוסר השכל לדורות, כמובא ברש"י: "ואני אקשה', מאחר שהרשיע והתריס כנגדי, וגלוי לפני שאין נחת רוח באומות עובדי אלילים לתת לב שלם לשוב, טוב לי שיתקשה לבו למען הרבות בו אותותי ותכירו את גבורתי. וכן מדתו של הקב"ה: מביא פורענות על האומות עובדי אלילים כדי שישמעו ישראל וייראו, שנאמר: 'הכרתי גוים נשמו פנותם' וגו', 'אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר' (צפניה, ג', ו'-ז'), ואף על פי כן בחמש מכות הראשונות לא נאמר: 'ויחזק ה' את לב פרעה' אלא 'ויחזק לב פרעה" (רש"י-שמות, ז', ג'). כלומר, פרעה הגדיש את הסאה בהתנהגותו הן כלפי ה' באומרו: "מי ה' אשר אשמע בקלו" (שמות, ה', ב'), והן כלפי ישראל בגזרת "תכבד העבדה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר" (שמות, ה', ט'), על כן מן הדין היה להקשות את לב פרעה עוד בטרם קבלתו את חמש המכות הראשונות, אך ה' ברחמיו איפשר לפרעה לחזור בתשובה שלמה בקלות עד תום המכה החמישית. אולם פרעה ניצל את טוב ה' לרעה אף לאחר המכה החמשית, כאמור לאחר מכת הברד כשפרעה חזר בתשובה חלקית כביכול, שנאמר: "חטאתי הפעם ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים", אך משה השיבו בשם ה': "ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' אלהים" (שמות, ט', כ"ז, ל'), וכן היה עד שהמצרים טובעו בים סוף.

לעומת הסברה הנ"ל הקובעת שה' הותיר לפרעה אפשרות מועטה לחזור בתשובה שלמה, הרמב"ם סובר כי מלכתחילה ה' מנע מפרעה במניעה מוחלטת את אפשרות החזרה בתשובה, כמובא בהלכותיו (תשובה, פ"ו, ג): "לפיכך כתוב בתורה: 'ואני אחזק' (שמות, ד', כ"א) את לב פרעה, לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר: 'הבה נתחכמה לו', נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו, לפיכך חזק הקב"ה את לבו. ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר שלח ועשה תשובה, וכבר אמר לו הקב"ה אין אתה משלח, שנאמר: 'ואתה ועבדיך ידעתי' וגו'?, ואולם 'בעבור זאת העמדתיך', כדי להודיע לבאי העולם שבזמן שמונע הקב"ה התשובה לחוטא, אינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו. וכן סיחון לפי עונות שהיו לו נתחייב למונעו מן התשובה, שנאמר: 'כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו', וכן הכנענים לפי תועבותיהן מנע מהן התשובה עד שעשו מלחמה עם ישראל, שנאמר: 'כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה עם ישראל למען החרימם'. וכן ישראל בימי אליהו לפי שהרבו לפשוע מנע מאותן המרבים לפשוע תשובה, שנאמר: 'ואתה הסבות את לבם אחורנית', כלומר, מנעת מהן התשובה. נמצאת אומר: שלא גזר האל על פרעה להרע לישראל, ולא על סיחון לחטוא בארצו, ולא על הכנענים להתעיב, ולא על ישראל לעבוד עכו"ם, אלא כולן חטאו מעצמן וכולן נתחייבו למנוע מהן התשובה". וכן מובא בגמ': "כלי זהב וכלי זכוכית אע''פ שנשברו יש להם תקנה, אף ת''ח אע''פ שסרח יש לו תקנה. אמר לו (רבי מאיר): אף אתה חזור בך, אמר לו (אלישע בן אבויה): כבר שמעתי מאחורי הפרגוד 'שובו בנים שובבים' חוץ מאחר" (חגיגה טו.). "אמר ליה (רבי מאיר) למה?, אמר ליה (אלישע בן אבויה): רוכב הייתי על הסוס ומטיל אחורי בית הכנסת ביום הכפורים שחל להיות בשבת, ושמעתי בת קול מפוצצת ואומרת: 'שובו בנים שובבים' (ירמיה, ג', כ"ב), 'שובו אלי ואשובה אליכם' (מלאכי, ג', ז'), חוץ מאלישע בן אבויה שהיה יודע כחי ומרד בי" (מד"ר, רות, פרשה ו).

לפיכך נלענ"ד לומר כי אין מחלוקת בין המפרשים בדבר הכבדת לב פרעה, משום שבין אם ה' נתן לפרעה את האפשרות המועטה לחזור בתשובה שלמה מעצמו, ובין אם ה' מנע לחלוטין מפרעה את אפשרות החזרה בתשובה שלמה, תוצאתן הסופית של שתי האפשרויות היא: אי יכולת אנושית לחזור בתשובה שלמה ללא עזרת ה', כמובא בגמ': "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו... אמר רבי שמעון בן לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר: 'צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו', ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו" (סוכה, נב:), דהיינו, אף החזרה בתשובה אינה יכולה להתבצע ללא עזרתו של ה' יתברך.   

בנוסף לעונש שה' הטיל על פרעה ועל מצרים בגין חטאיהם, ה' דרש מפרעה לשלח את ישראל מרצונו החופשי מיד בתום גזרת "ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" לפי חשבונו של ה' יתברך, משום שישראל היו בבחינת עבדים כל זמן שהם לא קיבלו שחרור מאדונם פרעה, או בטרם "מיתת האדון" (קידושין, טז.) פרעה, על כן פרעה נדרש להשפיל את עצמו בגין חטאו כלפי שמים, ואף לשחרר את ישראל מרצונו החופשי בגין חטאו בהכבדת עול העבדות, וגם לתת לישראל פיצוי כספי, כאמור בהמשך גזרת העבדות: "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול" (בראשית, ט"ו, י"ד). וכן מובא במדרש (מד"ר, שמות, פרשה כ): "אוי להם לרשעים שהם רמה ותולעה ובטלים מן העולם, ומבקשים לבטל דברו של הקב"ה, אמר להם: אתם אמרתם (שמות, ה', ב') 'וגם את ישראל לא אשלח', ואני אמרתי (שמות, ה', א') 'שלח עמי', נראה דברי מי עומדים, ודברי מי בטלים?!. לסוף עמד פרעה מעצמו והלך ונפל על רגליו של משה, ואמר להם לישראל (שמות, י"ב, ל"א): 'קומו צאו'. אמר לו הקב"ה: מה פרעה דבריך עמדו או דברי"?.

וכן מצאנו שהעם המצרי נענש בגין רשעותו בהוצאתן לפועל של גזרות פרעה הקשות, ובגין אי ניצול יכולתו להשפיע על פרעה לשחרר את עם ישראל מן העבדות. וכן נאמר בתחילה: "ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך" (שמות, א', י"ג), ובטרם מכת הארבה נאמר: "ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלהיהם הטרם תדע כי אבדה מצרים" (שמות, י', ז'), ולאחר מכת בכורות התגלה כוחם האמיתי של העם המצרי לשחרר את ישראל, שנאמר: "ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ כי אמרו כלנו מתים" (שמות, י"ב, ל"ג). כמו כן מצאנו שגם העם המצרי חטא בחוסר הכרת תודה, כמובא במדרש (מד"ר, שמות, פרשה א): "רבנן אמרי: למה קראו 'מלך חדש' והלוא פרעה עצמו היה?, אלא שאמרו המצריים לפרעה: בוא ונזדוג לאומה זו. אמר להם: שוטים אתם! עד עכשיו משלהם אנו אוכלים, והיאך נזדוג להם?, אלולי יוסף לא היינו חיים!, כיון שלא שמע להם הורידוהו מכסאו שלושה חדשים, עד שאמר להם: כל מה שאתם רוצים הריני עמכם, והשיבו אותו, לפיכך כתיב: 'ויקם מלך חדש". כלומר, "המצרים גם כן רשעים היו וראויים למכות ההם, ואילו שמעו למשה בתחלה ושלחו את ישראל לא היו לוקים ולא טבעו בים, אבל זדונו של פרעה ובזותו את הבורא יתברך לפני שלוחו הוא גרם לו. והשני כי הבורא אמר: 'וענו אותם' והם עבדו בהם 'בפרך', והמיתו מהם וטבעו מהם, כענין שנאמר: 'אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה' לפיכך נתחייבו" (השגת הראב"ד, הלכות תשובה, פ"ו, ה). וכן מובא בגמ': "תניא, אמר רבי אלעזר ברבי יוסי: פעם אחת נכנסתי לאלכסנדריא של מצרים, מצאתי זקן אחד ואמר לי: בא ואראך מה עשו אבותי לאבותיך, מהם טבעו בים, מהם הרגו בחרב, מהם מעכו בבנין" (סנהדרין, קיא.).

מכות מצרים:

ריבוי המכות במצרים נועדו לשרת חמש מטרות אמוניות, מטרה ראשונה היא: להעניש את המצרים על השיעבוד הכבד, שנאמר: "וידעו מצרים כי אני ה' בנטתי את ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם" (שמות, ז', ה'). מטרה שניה היא: להכניע את לב פרעה ע"מ שיסיר את עול השיעבוד וישחרר את ישראל מעבדות מצרים, שנאמר: "והפליתי ביום ההוא את ארץ גשן אשר עמי עמד עליה לבלתי היות שם ערב למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ" (שמות, ח', י"ח). מטרה שלשית היא: לשכנע את ישראל להאמין כי ה' הוא המנהיג הבלעדי בעולם, שנאמר: "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'" (שמות, י', ב'). מטרה רבעית היא: להוכיח לעולם כולו באותות ובמופתים על טבעיים כי ה' הוא השליט והבורא של העולם כולו, ובידו לתת לעם ישראל חופש וחבל ארץ בירושה, שנאמר: "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ה'" (שמות, ו', ח'), ונאמר: "למען תדע כי לה' הארץ" (שמות, ט', כ"ט). (אגב כך, במוזיאון של ליידן שבהולנד נמצא "פפירוס איפובר" (מק"ט 344) המכיל שבעה עשר עמודים ובהם תיאור מכות מצרים ומעמד יציאת מצרים, כפי שנכתב ע"י עד ראיה מצרי שחי באותה תקופה, התאור הדומה לנאמר בתורה). מטרה חמשית היא: לחזק את לב דורות העתיד של ישראל ביכולותיו של ה' יתברך לגאול את ישראל מן הגלות הארוכה ע"י ביאת  המשיח "צמח צדיק", שנאמר: "לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם" (ירמיה, כ"ג, ז', ח'). וכן נאמר: "אשר שמת אתות ומפתים בארץ מצרים עד היום הזה ובישראל ובאדם ותעשה לך שם כהיום הזה" (ירמיה, ל"ב, כ'), דהיינו, דרך הנסים שנעשו לעם ישראל במצרים ניתן להבחין בנסים היומיומיים שה' יתברך עושה בעבור עם ישראל בכל הזמנים. לפיכך כל מכה נוספת העצימה יותר את השגת חמשת המטרות, שנאמר: "ויוצאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמרא גדל ובאתות ובמפתים" (דברים, כ"ו, ח'), דהיינו, לא די בכך שה' הוציא את כל עם ישראל מגלותם ושעבודם בארץ מצרים, אלא אף הדרך שבה ה' בחר להוציא את עם ישראל ממצרים מוכיחה לעולם כולו כי ה' בחר בישראל לעמו, ודבר זה מבטיח כי ה' עתיד לשמור על ישראל מכל רע בכל הדורות, שנאמר: "ביד חזקה ובזרוע נטויה כי לעולם חסדו" (תהלים, קלו, י"ב), ונאמר: "והוצאתי אתכם מן העמים וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה" (יחזקאל, כ', ל"ד).

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי פרטי גאולת ישראל ממצרים נועדו לשמש כיסודות לאמונה בה' יתברך, הן בהכרת התודה על נסי העבר בעת גאולת ישראל ממצרים, והן בהעצמת האמונה בהנהגתו הבלעדית של ה' בעולם, והן בהאדרת הבטחון ביכולת ה' לגאול את כלל עם ישראל בעתיד לבוא. וכן מצאנו כי קיים דמיון בין הגאולה ממצרים לבין גאולתם הסופית של עם ישראל בעתיד לבוא, דהיינו, ראשיתה של הגאולה היא: בהתפתחות הטבעית של "בעתה" כאשר ישראל אינם מתעלים ברוחניות, וסופה בגאולה על טבעית של "אחישנה" כאשר ישראל יתעלו ברוחניותם. כשם שמצאנו בגלות מצרים שכאשר ישראל קיימו רק את מצוות פסח ומילה הם נגאלו מיד ובחפזון "על כרחם של ישראל" (רש"י-שמות, ו', א'), וכן "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים" (שבת, קיח:), ונאמר: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה, ז', ט"ו), ללמדנו שאף בסוף הגלות ה' יעשה עם ישראל נסים ונפלאות, בכדי שבגאולה השלמה יצאו ישראל מן גלות בנחת ולא בחפזון, שנאמר: "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הלך לפניכם ה'" (ישעיה, נ"ב, י"ב).

יה"ר שנזכה להכיר ולהוקיר את טובות ה' הטוב והמטיב לכל בכל עת, ויזכנו ה' לישועתו בקרוב, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "והיה ביום ההוא יחבט ה' משבלת הנהר עד נחל מצרים ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל. והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם" (ישעיה, כ"ז, יב, י"ג).