פורים: מעקב משפטי: חלק א. פקודת הכריעה של המן היתה עדות שמיעה
מנהגי הכבוד בפרס
"וישם את כסאו מעל כל-השרים אשר איתו. וכל עבדי המלך, אשר בשער המלך, כרעים ומשתחוים להמן כי-כן ציוה לו המלך, ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" (אס' ג 2-1). מהפסוקים הנ"ל אנו למדים שהמלך יצר משרה חדשה עבור המן: "שר מעל כל-השרים".[1] אולם, אין אנו מוצאים פרטים המבארים איך לכבד את נושא המשרה ואף לא את סמכויותיו. הרודוטוס תאר את המערכת הפרסית הזאת,[2] המבוססת על מעמדות חברתים וההפרש בינהם.[3] לא ברור האם המן, בדרגתו החדשה, מונה למשנה-למלך שזכאי כמעט לכל זכויות המלך, בדומה למרדכי שקיבל את מינויו למשנה-למלך (י 3), או האם הוא הועלה רק מעל כל השרים, אבל נשאר בדרגתו כשר מן השורה ביחס לכל עבדי המלך אשר אינם מוזכרים בתיאור העלאתו. כאשר יוסף מונה למשנה-למלך, הכל חלקו לו כבוד ואפילו זרים השתחוו לו (בר' מב 6), והוא אף קיבל לידו את טבעת המלך וסממני רשות, כגון: מרכבת המשנה-למלך, בגדי-שש, רביד זהב לצווארו וכרוז המודיע על בואו (מא 44-42). לעומתו, המן לא קיבל את הסממנים הללו, ומזה ניתן להסיק שלא מונה למשנה-למלך.
תוספת המילים "אשר איתו" מגבילה את המספר הכללי הכלול במילה "כל" השרים. כלומר הפקודה לא כללה את עבדי המלך אשר בשער המלך (אס' ג 2) וגם לא את השרים אשר לא עם המלך בארמון. בארמון היו שבעה "שרי פרס ומדי, ראי פני המלך, הישבים ראשנה, במלכות" (א 14) וכסאו של המן היה מעליהם. מפקדי "חיל פרס ומדי, הפרתמים ושרי המדינות-לפניו" (א 3) אשר השתתפו במשתה המלך וחזרו לארצם, לא נכללו בהעלאתו וגם לא חויבו להשתחוות להמן.
מחוץ לשתיה עם המלך (ג 15, ה 5) ומתן עצות, לא נראה שלהמן היה תפקיד. המן היה חופשי מאחריות במידה כזו, שלמלך לא היתה בעיה להורות להמן לפקח על תהלוכת הראוה לכבוד "האיש אשר המלך חפץ ביקרו" (ו 10).
עבדי המלך אמנם אינם מוזכרים בכתוב בקשר להעלאתו של המן לשר מעל כל השרים, ובכל-זאת, הוסיף המן את "עבדי המלך", כפי שציווה לעבדי המלך בשער המלך (אס' ג 1), וכפי שפירסם לאשתו ואוהביו (ה 11). אולם, אסור לנו להסתמך על הניגוד הזה בלי מידע שאכן פקודת המלך הייתה שונה.
שופטים ונכבדים יושבים בשער המלך
שער המלך הוא איזור מוגדר שבו ישבו נכבדי העם והשופטים וניהלו את עסקי העם (דב' כא 19),[4] ומכולם נדרשה הופעה מכובדת (אס' ד 2). עתשלום טען, שהפקודה החדשה חייבה רק את הנכבדים האלו (היושבים והעומדים) להשתחוות להמן, ורק בעת מילוי תפקידם הממשלתי בשער. לכן, הנכבדים החייבים בפקודה היו פטורים ממנה בשעה שלא היו בשער המלך, וגם שאר העם והאורחים הנכבדים שבאו למלך לא היו חייבים בה,[5] וזאת משום שהפקודה לא פורסמה בכתובים ולא הופצה במדינות הממלכה כנהוג (ג 12).[6] לפיכך, מרדכי היהודי ישב בשער המלך (ה 13) והיה אחד הנכבדים הכפופים לפקודה (ג 3) כדברי המן (ה 11).
מרדכי להמן: "אתה לא משנה-למלך"
ייתכן שכריעה והשתחוות אינן פעולה אחת רצופה, אלא שני מיני כיבודים של אנשים ממעמדות שונים: (א) היושבים בשער נדרשו לכרוע (ביניהם מרדכי), (ב) העומדים בשער, שדרגתם נמוכה יותר, נדרשו להשתחוות. מרדכי לא עשה לא את זה ולא את זה (אס' ג 2), אך, הכתוב אינו מדגיש שהוא לא נהג בשום מנהג כבוד, לעומת התעלמותו המוחלטת מהמן אחרי המשתה הראשון של אסתר (ה 9). מכאן ניתן להסיק, שמרדכי כיבד את המן בכבוד המגיע לשר (או שר מעל כל השרים - דרגה אחת נוספת), ואף קם ממושבו וקד. בהתנהגותו זו, מרדכי הפגין שאינו מקבל את פרשנותו של המן למשרתו כמשנה למלך.
פקודת-הכריעה היא עדות שמיעה בלבד
עדות שמיעה (hearsay) מוגדרת בחוק כהצהרה שנאמרת או נכתבת על-ידי אדם אחד ומוצהרת בשמו כאמת.[7] למעט מספר חריגים, עדות שמיעה אינה מתקבלת במשפט כי אין ביטחון באמיתותה - במיוחד אם יש מניע אישי למצהיר אותה. שימוש בטבעת המלך מאשר את אמיתות המסמך, אך אם יש הוכחה שאדם עשה שימוש לא חוקי בטבעת, אז גם הצהרה חתומה הופכת לעדות שמיעה בלבד (אס' ג 10). עדות שמיעה עלולה להיות נכונה, אולם ללא בדיקה עם המצהיר המקורי קיים ספק באמיתותה.
פקודת הכריעה נאמרה בעל-פה ולא נשלחה בספרים (א 22), לא נחתמה בטבעת המלך (ג 12), ואף לא נכתבה בספר דברי הימים (ב 23). נוסח הפקודה במגילה הינו: "כי-כן ציוה-לו המלך". המילה "כן" במשפט היא מיותרת, משום שניתן להשמיטה בלי לגרוע במשמעות. במגילה המילה "כן" מציינת שהפקודה המלווה היא פקודת מלכות ותפקידה הוא להדגיש הצהרת-אמת או שבועה.[8] הביטוי "ציוה לו", משמעותו 'ציוה להמן', או 'אמר לו' לצוות ("אשר ציוה ה' לאמר" (מל"ב יד 6)) כעד יחיד (דב' יט 15). אם כך, המן נשבע שהמלך באמת העניק לו את התואר משנה-המלך, ואת הסמכות לומר לעבדי המלך, שבשער הארמון, כי הם מצווים לכרוע ולהשתחוות לו בשם המלך. אך נדגיש, שהמלך עצמו לא התייצב בשער ופקד, וסריסיו לא יצאו בהודעה פומבית על המינוי.
לסיכום, ניתן לומר שפקודת-הכריעה ופקודת-ההרג, שפרסם המן בשם המלך, הן בחזקת עדות שמיעה שאנו לא בטוחים בתוקפן כפקודות מחייבות.[9]
מרדכי שמר על אסתר
מסיפור המגילה ניתן להבין שהמלך היה נתון תמיד בסכנה. כאשר יש מרד, דרך מקובלת היא התעללות בנשותיו לעיני העם, בדומה למעשה אבשלום בפילגשי דוד (שמ"ב טז 22), וחיסול בני בריתו של המלך המודח.[10] לכן, כדי להגן על אסתר (אס' ב 11), מרדכי הופך את עצמו לשומר המלך. כדי לבצע זאת, מרדכי עקב אחרי המלך ואחרי שריו וסריסיו באשר הם: בארמון ובביתם.[11] נאמני המלך כנראה הבינו זאת, וכדי להציל את עצמם מצרות עזרו למרדכי - במיוחד, לאור הוכחת יכולתו ומסירותו של מרדכי למלך, לאחר תלייתם של בגתן ותרש שניסו להתנקש במלך (ב 23-21).
מרדכי ידע את כל-אשר נעשה
המגילה מראה לנו שהתקשורת בין אנשי הארמון הייתה מוגבלת למשל: המלך והמן לא ידעו שאסתר יהודיה, המלך ואסתר לא ידעו על פתשגן כתב הדת להריגת היהודים, המן לא ידע שמרדכי ואסתר פועלים ביחד וכבר סיכלו ניסיון לשלוח-יד במלך, והמן לא ידע מה הקריאו למלך בלילה שקדם למשתה השני. לעומת-זאת, אפשר לראות גם את ההפך, שמרדכי ידע "את-כל-אשר נעשה" (אס' ד 1). למשל, מרדכי תיקשר עם אסתר בעזרת גורם פנימי שבתוך בית-הנשים (ב 11,20), ויש לציין שההרמון היה תחום האסור על גברים, למעט המלך והסריסים. דוגמא אחרת היא: מרדכי גילה בעזרת קשריו ניסיון התנקשות במלך, וגם הייתה לו דרך להעביר למלכה את המידע על-כך (ב 22). בהמשך המגילה נראה, שמרדכי אפילו ידע על השיחה בין המלך להמן אודות הכסף שהוצע למלך (ג 9), ואשר לא נכתב בפתשגן כתב-הדת (ד 7), ואף ידע, על שיחת המן וזרש, אודות העץ (ה 14).
המן ידע שפקודת הכריעה אינה חוקית
ברוב המקרים חייבים נתינים לבצע את פקודות הרשות במלואן.[12] הממונים על הביצוע חייבים לאכוף את הביצוע, אפילו אם קיים ספק באמיתות הפקודה. במקרה של פקודת-הכריעה, כנראה אוהדי מרדכי לא מסרו לו את החלק הנוסף בפקודה, שכלל את כיבוד ההשתחויה גם מהנכבדים בשער, ואף לא שהמלך מינה את המן למשנה-למלך (אס' ג 1). אולם, אי-ידיעתם אינה בהכרח הוכחה שפקודה כזו לא ניתנה. כיוון שמרדכי ראה בכך סתירה, היה עליו לבדוק את תוקף הפקודה בכך שישאל את המלך, או יסרב ויראה את תגובת המן. מרדכי הבין, שאם פקודה כזו אינה קיימת, המן לא יוכל להענישו, וכך ייפול בפח של עשיית מעשים נלעגים נוספים, מה שיעניק למרדכי הזדמנות נוספת להפגין למלך את יכולתו ונאמנותו. אכן, מרדכי לא כרע ולא השתחווה בכוונה (ג 2). המן ידע את חומרת עבירתו שלו בדרישת כבוד מלכות ללא אישור, ולכן לא היה יכול לאכוף את פקודתו ולסכן את עצמו בתלונות למלך ולזרש אשתו בלי להפליל את עצמו בעבירה זו. מחוסר ברירה, וכדי לא להיות מואשם בזלזול במלכות, המן התעלם מחוצפתו של מרדכי (ג 6-2). זה היה האות למרדכי שפקודה כזו בדיוק לא ניתנה.
ביהדות אין איסור השתחוות לאדם
מחד, מרדכי לא מצא לראוי לגנות את פקודת המן, שהוא פירש את ביצועה כהתנדבותי בלבד, אך מאידך, הוא לא היה יכול לשתוק. לכן, הוא הסביר את סירובו בהיותו יהודי. קשה להאמין, שמרדכי, ששמו היה לכבודו של האל מרדוך, ששינה את שמה של הדסה לאסתר (אס' ב 7) על שם האלה עשתורת (Ishtar),[13] שפקד על אסתר לא לגלות את מוצאה היהודי בזמן הלקחה לארמון (ב 10) ואחרי המלכתה (ב 20) - ובכך הורה לה להסואת את מנהגי הנשים היהודיות בתקופתם - היה יהודי כה אדוק בעניין הכריעה. פרופ. מיכאל פוקס טוען, שמרדכי ידע שהסברו הוא חסר כל שחר, שכן הצדקתו איבדה את משמעותה כאשר הוא הגביר את זלזולו בהמן ואפילו "לא קם ולא זע" בלי הסבר חדש (ה 9). והנה, לפי הוראת מרדכי לאסתר להתחנן למלך (ד 8) היא כורעת לרגלי המלך (ח 3).[14]
קימיים מספר הסברים לסירובו של מרדכי המבוססים על תמונות של עבודה זרה על בגדי המן ועל תכשיטים שלבש עם פסלוני תרפים, או על הסברה שהמן הכריז על עצמו כאל. חז"ל העלו אפשרות זו למרות שלקישוטים אלו אין סימוכין במגילה. יתכן שהמן עשה זאת כנסיון נואש לצאת מהתסבוכת ולותר על כבודו למען אליליו ולהאשים את מרדכי בחוסר כבוד לאלוהי המלך. אולם הרי אברהם השתחווה לשלושת הזרים הנצבים עליו (בר' יח 2) ולבני חת (כג 7); משה יצא לקראת יתרו כוהן מדיין, השתחווה ונישק אותו (יח 7); ואף שנים רבות אחר-כך נתן ובת שבע משתחווים אפים ארצה לדוד המלך (מל"א א 23, 31). יש פרשנים הטוענים שלפי החוק הפרסי למרדכי היה אסור לכרוע או להשתחוות לאדם נמוך ממנו בדרגה בגין ייחוסו הרם כאבי המלכה. אולם קשה להאמין שמרדכי ישתמש בייחוסו הסודי למלכה כדי להימנע מלכבד את פקודת המלך, הרי מרדכי אסר על אסתר לגלות את מוצאה היהודי (אס' ב 20).[15] מדרש אבא גוריון מאשר שבני-ישראל משתחווים לגויים, אבל טוען שמרדכי משבט בנימין היה פטור, הואיל ובזמן שיעקב ומשפחתו השתחוו לעשו בנימין עדיין לא נולד (בר' לג 3).[16] טענה זו לא מתקבלת מכיוון שהן בנימין והן אחיו השתחוו למשנה מלך מצרים (יוסף) שלדעתם היה מצרי (מג 28,26). לפי נימוקים נוספים, מרדכי "בן יאיר בן קיש איש ימיני" (אס' ב 5), מבית שאול המלך, לא ציית משום שהמן "האגגי" הוא מצאצאי אגג (ג 1) מלך עמלק (שמ"א טו 8) שקוללו (שמ' יז 16), או לחילופין, משום שכעס על המן שעלה לגדולה למרות שהוא זה שהציל את המלך ממוות (אס' ב 22-21), עם-זאת, גם אם מרדכי פעל מתוך טינה אישית, הרי שהמגילה מציגה את תוכניתו כמתוך מחשבה ולא כמתוך דחף רגשני, ילדותי, מסוכן וטיפשי.
מכאן, אין ספק שהסברו של מרדכי נועד להטעות את המן ועבדי המלך, ומטרתו הייתה להכריח את המן להגיב במסגרת האפשרויות הפתוחות עבורו. המצב שמרדכי יצר ביודעין כתגובה לפקודת-הכריעה, היה ללא-ספק מסובך, והפתרון לו היה מותו של אחד המשתתפים, שכן המן לא היה יכול להרשות לעצמו להתפרסם כשר שאין צורך לכבדו מבלי סיכון.
במשטר אבסולוטי קשה לדעת מה הוא החוק
בפרס לא היו זכויות מיוחדות מטעמי דת, אלא ברשות המלך. לדוגמא, בזמן המשתה המלך פקד על אנשיו להרשות לכל איש לאכול ולשתות כמנהגיו (אס' א 8) ואף נתן הנחה במיסים למדינות לכבוד חתונתו עם אסתר (ב 18). ככל-הנראה, המן קיבל את הסברו של מרדכי כפטור מטעמי דת מהמלך, דבר שמנע ממנו להבין שלמרדכי יש מודיעים בארמון ושמרדכי יודע שאין פקודה חוקית כזו.[17] כתוצאה מכך, המן לא מיהר להרוג את מרדכי, אלא המשיך כהרגלו לרדוף אחר כבוד ולשנות את פקודות המלך. גם למרדכי היה מסוכן לחשוף את התנהגותו של המן בפני המלך, שכן המלך היה יכול לטעון שהוא אישר כבוד זה להמן, חברו לשתיה (ג 15), ומרדכי לא היה יכול לטעון שהמלך משקר. לפיכך, מרדכי לא הפעיל את אסתר ואנשיו, אלא המתין בסבלנות.
המן לא יכול היה לרצוח את מרדכי בחשאי
המגילה מציינת כי מרדכי היה היחיד שלא ציית להמן (אס' ג 2) בטענה שהוא יהודי (ג 4). מכאן נבין, שמרדכי היה היהודי היחיד בין כל נכבדי המלך בשער. ידוע לנו, שתחת שלטונו של המלך היו בני עמים שונים, דוברי שפות שונות (ג 8). המלך כנראה העסיק מתרגמים כדי לתרגם את פקודותיו לכל עם בשפתו (ג 12). יש להניח, שלפחות יהודי אחד נדרש לתרגם את דתי המלך ליהודים, ככתבם וכלשונם (ח 8). ייתכן שהאיש הזה היה מרדכי. כפי שפרופ. ג?ון לבינסון ציין, מרדכי היה נציג היהודים בשער המלך ומנהיגם.[19][18] הוצאה רשמית להורג היא זכות בלעדית לשליט.[20] לפי דברי זרש, אנו מבינים שהמן לא היה רשאי לתלות את מרדכי ללא הודעה למלך (ה 14), וגם אסתר ביקשה רשות, שלאחר מעשה, מהמלך לתלות את בני המן המתים (ט 13), וזאת כדי להראות שהמתתם אושרה על ידי המלך. ניתן לשער, שהמן חשש לרצוח בחשאי את מרדכי, כי אז יידרש נציג יהודי חדש, וייתכן שגם הנציג החדש יסרב להשתחוות בגלל יהדותו. על-כן, הפתרון היחיד, שעמד לרשות המן, היה להרוג את מרדכי ואת עם-מרדכי - כמודגש (ג 6) - כך, לא יהיה עוד צורך בנציג יהודי בכלל.
מרדכי ידע להפיק תועלת ממידע
למרדכי, במעמדו כמתרגם הרשמי של היהודים בשרות המלך, הייתה שליטה על משלוח וקבלת ידיעות מהיהודים המפוזרים בכל המדינות בממלכה.[21] שליטה זאת, איפשרה לו לנצל אירועים כלכליים ופוליטיים בממלכה כדי לקדם את מעמדו.[22] כפי שנראה בהמשך, מרדכי ידע לתעל מידע להשגת מטרותיו וזה עשהו לבעל עוצמה ולאדם מבוקש ורצוי בארמון ומחוצה לו (אס' י 3). ייתכן, שהמצב הזה היה נוח לו, והוא לא היה מעוניין לעלות לדרגת שר, אך כשהמלך יצר דרגה חדשה ומינה את המן כשר מעל כל השרים, נוצרה הזדמנות למרדכי לרכוש את התפקיד הזה, ועדיין לנצל את יתרון עמדתו במגע ישיר עם עמו (ח 8).
מרדכי כבר הוכיח את יכולתו כאשר גרם להמלכתה של אסתר
וושתי הודחה כיוון שחשבה שהמלך השיכור רודף הנשים רוצה להציגה ערומה עם כתר מלכות בלבד וסרבה להופיע (אס' א 11- 12).[23] חטאה פורסם בכל הממלכה (א 22), והנערות שהובאו להחליפה, חשבו כוושתי, אבל היו מוכנות לשרת את המלך. הנערות הציגו בגאוה את זרותן ואת יכולתן הנשית בלילה, ולכן הן הגיעו לבית הפלגשים (ב 14). מרדכי הבין שהמלך רצה להראות את "עשר כבוד מלכותו" (א 4) ויפי מלכתו (א 11) לאורחיו.[24] מרדכי שינה את שמה של הדסה לאסתר (ב 7) על שם האלה עשתורת כדי לחזק ולהעצים את תדמיתה. הוא הורה לה להסתיר את יהדותה וזרותה (ב 10), הורה לה לבקש ייעוץ מהגי שומר הנשים (ב 9) ולעשות כדבריו (ב 15). הגי שיתף פעולה אם אסתר ומרדכי, ונתן לאסתר טיפול מיוחד (ב 9). אסתר הופיעה במשתה הערב (ב 14), כפי שהמלך רצה שוושתי תופיע, כאלה מרשימה ומפוארת "לבושה מלכות", בדומה להופעתה הלא-קרואה בפני המלך (ה 1), ובעיני המלך היא נשאה-חן בשני המקרים (ב 17; ה 2). המלך הניח כתר על ראשה של אסתר כדי להשלים את ההצגה, התאהב ביצירתו, המליכה כמלכתו (ב 17) והעניק לה "עד חצי המלכות" (ה 3).[25]
התחלה פורים: מעקב משפטי: מרדכי לא כרע, כי המלך לא פקד!
המשך פורים: מעקב משפטי: פרק ב. פקודת-המיסים של המלך ופקודת-ההרג של המן
-------------------
[1] להשוואה: יוסף קיבל להיות "על כל ארץ מצרים" (בר' מא 41)
[2] הרודוטוס, ספר א, 134
[3] ברייאן, אלכסנדר הגדול, עמ' 123. לדוגמא: הרכנת ראש, קימה, קידה עם תנועת יד, כריעה והשתחוות
[4] בראון, לקסיקון עברי-אנגלי, עמ' 714, "עבדי המלך" פונה לנכבדים רשמיים של בית המשפט
[5] ייתכן שבני העם היו חייבים להשתחוות להמן על-פי פקודות אחרות
[6] עתשלום, והוא לא כרע ולא השתחווה
[7] בלאק, מילון חוק, hearsay עמ' 498
[8] בראון, לקסיקון עברי-אנגלי, "כן" עמ' 485. במגילה מופיעה המילה "כן" שבע פעמים בפקודות המלך השונות (אס' א 8, 13; ב 4, 12; ו 10; ז 5; ט 14), בהודעת המן בשם המלך שעבדי המלך בשער חייבים להשתחוות לו (ג 2) ובפקודת אסתר למרדכי ולנערותיה לצום (ד 16)
[9] בהמשך מסופר שאסתר – שהבינה שפקודת-ההרג היא שמועה חסרת כוח חוקי כי שונתה במרמה – חשבה שיש בכוח המלך להשיב את השמועה ובזה לפתור את בעיית היהודים (אס' ח 5)
[10] אדוניה הוכנס למעצר בית (מל"א א 52-51), אביתר הכהן גורש (ב 26), ויואב בן צרויה הומת (ב 32-30). זמרי הכה את בית בעשא "לא השאיר לו משתין בקיר, וגאליו ורעהו" (טז 11)
[11] הרודוטוס, ספר א, 100. ראה תיאורו של הרודוטוס בעניין דיאוקיס, מלך המדים, שהיו לו מרגלים ומצותתים בכל ארץ ממשלתו
[12] "נתינים" במובן המודרני של תושבים הכפופים לחוקי הריבון
[13] לאנג, כשפים ודת, עמ' 161, מסביר שהשם אסתר מקורו בשם האלה עשתר (Ishtar), "עשתורת" (מל"א יא 5)
[14] פוקס, דמויות ודעות במגילת אסתר, עמ' 44
[15] אמנם מרדכי "לקחה לו לבת" (אס' ב 7), אך הוא לא היה אביה באופן רשמי, וכאשר חשפה אסתר את זהותה היא לקחה את שם אביה אביחיל (ט 29)
[16] מתוך מדרש: אבא גוריון איש צדיין, בעריכתו של שלמה בובר, וילנה, תרמ"ז (1887), פרשה ג (עמ 22)
[17] למעשה המן לא היה יכול לוודא אם קיים איסור השתחוות ביהדות או לא, כי מרדכי היה ראש הקהילה היהודית והיה בכוחו לצוות על העם (לצום ולהילחם), ולקבוע ולהשעות חוקים ליהודים כרצונו (חוקי הכשרות לאסתר, חוקי פורים), במיוחד כשהיה "רצוי לרב אחיו" ("אחרי רבים להטות" (שמ' כג 3-1; תלמוד בבלי, בבא מציעא נט 2))
[18] לבינסון, אסתר: פרשנות, עמ' 78
[19] אחרי שהמן נתלה ומרדכי קיבל את תפקידו, לא הייתה יותר סכנת מוות למרדכי, אך הוא ואסתר, כמנהיגי העם, המשיכו לדאוג לעם
[20] ראה: (דב' כא 22), יהושע (יהו' ז 25; ח 29; י 26), דוד (שמ"ב ד 12; כא 9)
[21] פרוגסון בספרו, ביתו של רוטשילד, בנקאי לעולם 1849-1998, מתאר מערכת דומה של שליטה על מידע וכסף
[22] אין רמז בסיפור שמרדכי עשה זאת, אולם הוא היה יכול לרכז ולהפיץ מידע על המצאות ותגליות בממלכה, ובנוסף לדוגמא: הוא היה יכול להשתמש בידע על כמות השלג בתורכיה בחורף והשפעתה על הפעילות החקלאית והכלכלית בדרום עיראק באביב ובקיץ
[23] מדרש רבה, מגילת אסתר פרשה ג
[24] קיימת אפשרות קלושה שמרדכי היה זה שהורה ל"נערי המלך, משרתיו" (אס' ב 2) לארגן את תחרות בחירת המלכה ובכך ליצור מצב שיאפשר לאסתר לזכות במלכות שהתפנתה, וזאת כשם שהוא הורה ל"נערי המלך, משרתיו" להקריא למלך אודותיו (ו 1- 3)
[25] סנדובסקי, "פורים: מדוע אחשורוש, רודף הנשים, בחר את אסתר?"
ביבליוגרפיה ומפתח הקיצורים
בלאק, מילון חוק
H. C. Black, Black’s Law Dictionary, 6th addition West Publishing Co., St. Paul Minisota, 1993
בראון, לקסיקון עברי-אנגלי
F. Brown, S. Driver, and C. Briggs, The Brown-Driver-Briggs Hebrew and English Lexicon, Hendrickson Publishers, Inc. Massachusetts, 1906, 12th printing 2008
P. Briant, Alexander le Grand, Presses Universitaires de France, 1974, Alexander the Great and his empire, Princeton University Press, New Jersey, 2010
הרודוטוס, כתבי הרודוטוס – בתרגום ד"ר אלכסנדר שור, הוצאת ראובן מס, ירושלים, תרצ"ה.
לאנג, כשפים ודת
A. Lang, Magic and Religion, Longmans, Green and Co., London, New York, and Bombay, 1901. Elibron Replica Edition, Adamant Media Corp., 2005
J. D. Levenson, Esther: a commentary, London: Westminster John Knox Press, 1997
סנדובסקי, "פורים: מדוע אחשורוש, רודף הנשים, בחר את אסתר?" 01/08/2010
עתשלום, והוא לא כרע ולא השתחווה
Y. Etshalom, And He Did not Bow Nor Bend: Explaining Mordechai's Zealotry, 2009
פוקס, דמויות ודעות במגילת אסתר
M. V. Fox, Character and Ideology in the book of Esther, Columbia, University of South Carolina Press, 1991
פרגוסון, ביתו של רוטשילד, בנקאי לעולם; 1849-1998
N. Ferguson, The House of Rothschild, the World’s Banker; 1849-1998, Penguin Books, NY, 1998
