זה בטוח סוג של אנכרוניזם לדון בחקיקה שיוזמים שני סנטורים, (Joe Lieberman, דמוקרט ו- Susan Collins, רפובליקנית), שניהם מאמריקה ה"טובה", הליברלית, קרי ניו-אינגלנד, או החלק שבו יש שלכת בעונה שאצלנו צמים ומתעללים בבעלי כנף שצריכים לסבול בגלל עוונותינו.
בעת שהבית בוער אצלנו, כלומר הבית, החצר ותחנת הכיבוי האזורית, אני חרד לזוטות כמו עתיד האינטרנט של האמריקאים, (ושל כולנו), כי בדבר הזה, למרות הפינאלה הבלתי מרשים שלהם מעל במת ההיסטוריה, הם שולטים ביד רמה ובנדיבות לחלוטין בלתי מובנת.
כך התעוררו בוקר אחד 84000 בעלי דומיינים מכל הלאומים והמדינות על פני כדור הארץ, שבמקום האתר שלהם, קבלו דף מאיים למדי של המשרד לביטחון פנים (DHS) של האמריקאים, לפיו הם חשודים בהפצה של חומר פדופילי ברשת, גם אם כל מה שנכתב באתר שלהם היה בדיוק להפך או זה היה אתר לקידום זכויות הפליטים מ"דרפור", החברים, שבימים כתיקונם משמשים מטרות חיות עבור צבא מצרים, מטעמים אקולוגיים כמובן, כדי להפחית את הנזק ליערות העד בעמק האמזונס.
המניע של שני הסנטורים המכובדים האלה, הוא ללא ספק הגנה על המולדת, בפני "מתקפת סייבר" של רעים, (ומי אם לא אנחנו הישראלים, יודעים שלא חסרים כאלה), ועוד יותר רעים, או כאלה המכונים "אידאולוגים של נוסטלגיה", שכל רצונם לגרום לעולם שיראה כמו שנראה בימיו של הנביא מוחמד וקצת אחרי זה, עת שבו להיות ערבי היה סוג של גאווה הוליסטית ולא סיבה להתנצלות גורפת על הרנדומאליות הבלתי נסבלת של חלוקת השכל והאושר, בניגוד לקונספט שכן, שנשמע היינו הך, אך נכתב ב"עין", ממנו יש ליותר מידי חברים במזרח התיכון יותר ממה שהם צריכים על בטוח.
כמובן שאידיאולוגים מן הזן הזה יש גם אצלנו, למכביר אפילו, אולם אני מזכיר אותם בכיתוב הזה באורח אגבי לגמרי, כדי שלא יגידו שאני עושה איפה ואיפה לטיפוס הזה משלנו, שאינו נבדל מהם, למעט בפן הכרונולוגי, כלומר אצלו הנוסטלגיה היא ל"עת" עוד יותר נידחת, אי שם בשליש השני של האלף הראשונה לפני הספירה, שמרביתנו כבר מזמן שכחנו שהייתה פעם.
בהפלת האתרים בהקשר של הצעת החוק והשלכותיה, דן אחד, Cory Doctorow, בלוגר שהמגזין FORBES, הגדירו כאחד מעשרים האנשים המשפעים ברשת.
אל מעלותיו של קורי התודעת בספרו האחרון, "האח הקטן", (תורגם לעברית, , בהוצאת "גרף", מופץ ברשת "צומת ספרים", במקור האנגלי, הופיע שבועות ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, כלומר אפשר לקבוע בוודאות שלא מדובר בסוג של איזוטריה וורבאלית).
הספר עוסק בדיקטטורה בהתהוותה אצל אבות הדמוקרטיה המודרנית, או כיצד הטרור העולמי, שהוא בעיקרו, או כמעט לגמרי איסלמי, גורם לאמריקאים לאבד את הצפון והם הופכים למדינת משטרה טוטליטארית.
אני נוטה להאמין, למרות המשבר ההוליסטי שהם חווים, (אני מכוון לאמריקאים), שנותר במדינת הענק הזאת די אינטגריטי, כדי שאצלם זה לא יקרה בעתיד הנראה לעין. אולם את הקביעה הזאת, אי אפשר להגיד עלינו, הישראלים.
"האח הקטן", נפתח בפיגוע ענק בסן פרנציסקו, בעקבותיו המשרד לביטחון פנים (DHS), משתלט על העיר, תוך ניצול ציני, (שמא מטומטם), של הפחד שהאירוע מטביע בתושביה ה"בדרך" כלל ליבראלים של העיר הכי לא אמריקאית בתת יבשת, ומלחמתו של תלמיד תיכון, מרקוס, (סוג של Nemecsek , אמריקאי, גיבור הספר "מחניים" של פרנץ מולנר), בשוטרים המאיימים של הסוכנות לביטחון המולדת של האמריקאים.
הספר, מן המרתקים שקראתי לאחרונה, דן בכמה מן הסוגיות הכי בוערות של המלחמה בטרור והקונפליקטים המוסריים, שהיא יוצרת במדינה דמוקרטית.
המסר של דוקטורוב לגמרי ברור וחד משמעי.
הטרור אינו מסכן באמת את אמריקה, אולם הוא בהחלט יכול לגרום לה לאבד את ייחודה, כסמל למשטר שהעניק לעולם את הכבוד לאדם באשר הוא אדם, חירותו וזכותו לשוויון בפני החוק ובפני הגורל, או ההזדמנות להיות כל דבר, על פי כישוריו, (בניגוד לקישוריו, נניח כמו אצלנו), ונכונותו להשקיע, תוך התעלמות מוחלטת מצרכי הריבון, כפי שאלה מתפרשים על ידי מיופי הכוח שלו בציבוריות שלנו.
ומה קורה באותו עניין אצל ה"תאום הקטן" והפרובינציאלי שלהם, כלומר אצלנו?
על זה חברי היה אומר, "אללה יסתור", או "שלא נדע" ו"ישמרנו השם" וכאלה, תוך דפיקה משולשת על העץ הכי קרוב אליו (ואוי, עוד מעט לא יוותרו גם כאלה אצלנו, מרוב עקירות יזומות של האידיאולוגים של הנוסטלגיה, אשר ביחד עם יזמים תאבי בצע, לא ישאירו עץ בודד, שעשוי לעמוד בדרכם לסלע קדוש או לנדל"ן מניב נניח) לגרוש ה"נאחס", בעוד למטלה הזאת צריך הרבה יותר מזה, משהו כמו מערכת יחסים שונה לגמרי עם הקב"ה ובאופן בסיסי, ריאלי יותר, הרכב אנושי שונה ממה שנהיה כאן.
כי מה שקורה אצלנו מזה דור בשם הסעיף הזה של "חוסן המולדת" מאימת אויבים אמיתיים ווירטואליים כאחד, עם העדפה ברורה לסוג הווירטואלי, בעבר, בהווה וגם במעט העתיד שזה מותיר לנו, הוא קטסטרופה מן הסוג שיוצר ננסים אדומים, לעומת התהליך המתואר אצל דוקטורוב בספרו על האמריקאים.
את התהליך הזה אפשר לסכם במילותיים, שנאמרים בעברית עדכנית בערך כך:
דמוקרטיה שמוקרטיה?!
כלומר מה לערך המיושן הזה, שבמקורו שייך לעובדי האלילים האלה מצפון מערב לנו, בעוד אנחנו כל דור ממציאים את עצמנו, מחדש, כאילו, אולם באורח הכי מתוחכם שיש, זה נראה כל פעם, גרוע מזה שקדם לו, ובאורח הכי ביזארי שיש, אנחנו כאן עדיין, כדי לעשות זאת פעם נוספת, במין מחזוריות שגורמת לכל הסובבים אותנו לרצות עוד יותר בחיסול שלנו.
סתימת פיות והפרדה על בסיס של מוצא אתני ואידיאולוגי, הפכו לחלק אינטגראלי של המציאות הישראלית, בעיקר אם הפה הדובר או המוצא שלו אינו מיושר בקו לגמרי סימטרי עם הצד הימני של המפה הפוליטית.
וכי מה כבר יקרה אם ישראל תחדל להיות דמוקרטיה?
הרי ציבור גדול דוגל מזה עשורים על יישור שורות עם שכנינו, ואלה, על אף מה שנחזה בימים אלה, מתייחסים לישות הזאת כאל סוג של מנטרה, בעת שבעצם, הם מתכוונים לתיאוקרטיה.
המודל הכי מוצלח במובן של השפעה פוליטית גלובלית בשלושת העשורים האחרונים, היא איראן, שקובעת בחלק זה של הגלובוס, את האג'נדה הרבה יותר מכל מדינה באזור או מחוצה לו, לרבות האימפריה השלטת, שנגררת בעצם אחרי תכתיבים שמקורם בטהרן ולא בוושינגטון ואו בבירה אירופית, סינית או WHATEVER.
כך התיאוקרטיה האיראנית מצליחה לכונן לעצמה מעמד של המעצמה האזורית החזקה במזרח התיכון, בעת שהדמוקרטיה האמריקאית, (והמערבית בכלל), נמצאת בתחתית על פי כל פרמטר.
למי שיעיין בערך הדן בתיאוקרטיה בוויקיפדיה (גם בעברית), יגלה שישראל מוצגת שם, לצד של איראן וערב הסעודית, כסוג של תיאוקרטיה ממילא.
האזכור שלנו לצידה של איראן כתיאוקרטיה פעילה, מופיע עוד בעשרות אתרים שעוסקים בנושא.
"תיאוקרטיה - (מלשון "תאוס" - אל, "קרטיה" - שלטון) – מוגדרת כמשטר הרואה באל את השליט הישיר של החברה והמדינה והגורס כי חוקיו הם החוקה הלגיטימית היחידה". (בויקפדיה-עברית).
באופן הכי בסיסי שיש, במשטר תיאוקרטי אין שום משמעות לערכים של חרות הפרט וכבוד האדם, חופש דיבור ושוויון הזדמנויות, כי בעצם החיים כאן הם עבור האל, שיפצה עליהם, ביד נדיבה, במחזור שיבוא, אחר כך.
אני הקטן ומצומק האינטלקט, בעת שמפנים את השורות שכתבתי, שואל את עצמי איך זה שמיליארדים רבים לא מבינים שציפור אחת ביד, עדיפה על תריסר על העץ נניח, כי זה בדיוק מה שמוכרים לקולגות שבחרו להקריב את החיים שלהם למען ישות ווירטואלית, שאיש בעולם הזה, לא ראה אף פעם, (חוץ ממשה, אבל אפילו אבותינו לא האמינו לו והוא נאלץ לנתץ מרוב תסכול את הלוחות שזה נתן לו וסחב עד למטה).
הרי בעצם החיים יכולים להיות גן עדן, (תשאלו את החברים בשוויץ, או את האינדיאנים משבט "טסוהון דג'פה" ביערות העד של האמזונס), אז לשם מה לכל הרוחות צריך לדפוק אותם כעת, בשביל אללה נניח, כדי שבמחיצתו זה יהיה אחרת.
אני חושב שיש לי תשובה, והיא הגיונית אפילו.
זה לא ממש בידנו, כי אילו היה, אין לי ספק בכלל שההיגיון היה מנצח.
אנחנו, כולנו, האמריקאים, האיראנים ואפילו הישראלים מנותבים באמצעות כוחות שאחראים על הסדר הגלובלי וההיגיון שפועל שם הוא הגיון אוניברסאלי, שאין לא בהכרח, או בכל נקודת השקה, קשר לזה שלנו.
במובן הזה, של הסדר הגלובלי, האמון על אבטחת עתידו של הגלובוס, פישלנו בגדול, ומרוב חמדנות, אנחנו קרובים לחיסולו הטוטאלי.
הסדר עולמי במאות האחרונות שרת מטרה אחת בעיקר, את זו שטבע אדם סמיט, ועוד הרבה אחריו, שהניחו כי בשם הפעלתנות של הפרט, (עיקרו של המסר הפרוטסטנטי גם והוא מתקשר לחוויה הקפיטליסטית - דמוקרטית), ירווח לכולנו.
כלומר אפשר לתרגם את התאוות של היחיד, כל יחיד, לצרכים של הכלל, ולגרום לשגשוג סימולטני של שניהם.
אין ספק שהקפיטליזם, שהביא את הגישה הזאת לשיא, מסכן בימים האלה את העתיד של כולנו.
משטר אחר שנוסה, המשטר הקומוניסטי כשל בגדול והאנושות בתחילת האלף השלישי, נמצאת במשבר שרק האירוע המכונן של נוח קשישא יכול להשתוות לו.
ובעת שבה כוחות הטבע משטים בכולנו ומאיימים להפוך את החיים לבלתי אפשריים על פני כדור הארץ, מסתמנת אפשרות להציל אותם בכל זאת, במחיר איום ונורא, אבל ההצלה מובטחת.
ככל שנוקפים הימים, ברור שהמשטרים הקפיטליסטים לא ייצרו את השינוי, כי בעיקרו של דבר, הוא נוגד וסותר את מטרותיו, אלה שמבוססים על השגיות וקדמה אין סופית, המונעת על ידי תאוות אנושיות ארציות, בעיקר אלו שקשורות בבצע.
הכוח היחיד שיכול לרסן את תאוות הבצע, הוא הפחד.
לא פחד משליט, או ממשטרה חשאית, אלה פחד מן הלא ידוע, הלא ברור והסופי לגמרי.
הפחד הזה משותף לכולנו, חילונים, חרדים, אידיאולוגים של נוסטלגיה מן הסוג המוסלמי, נוצרי ויהודי גם כן.
זה הפחד מן החידלון, הפחד מן המוות.
הדרך היחידה להקל בו, היא האמונה באל ובחיים שאחר כך, וזו עובדת ברמת הפרט היטב, לכן שגשגו כל הדתות, בניגוד לכל רציונל וצ'ופרים לרוב, שהציוויליזציה המערבית מציעה בשפע.
האסלאם מבחינת רבות מטיף לחיים צנועים וכוחניים פחות מן הנצרות המודרנית.
הוא האנטי תזה של היעילות הפרוטסטנטית, שנמצאת בבסיסה של האידיאולוגיה הקפיטליסטית, זו שהניחה את היסוד לדמוקרטיה המערבית, בשלוש מאות השנים שחלפו מימיו של אדם סמיט נניח.
האסלאם אוסר על לקיחת ריבית, הכוח המניע של הקפיטליזם האמריקאי המוטרף, זה שיצר את הכלכלה הווירטואלית, שנמצאת בבסיסו של המשבר הכלכלי שמכה באירופה ואמריקה במלוא העוצמה.
כך, באופן הזוי משהו, האסלאם יכול להציל את הגלובוס.
אם התהליכים ברמה המקרו חברתית, אלה שמשיקים לצרכים - פונקציות של הגלובוס, מתאימים את עצמם למטרת העל האוניברסאליות, והשרידות של מבנה העל היא המטרה הנשגבת, הרי בעת הסוערת הזאת, התחזקות האסלאם היא היא חזות הכול והיא הפתרון המיוחל שיכול מצד אחד להציל את כדור הארץ, ומאידך להפוך את החיים עליו לגיהינום שממש לא ייחלנו לו , אולם בהחלט הוכחנו שאנחנו, כולנו ראויים לו לגמרי.
יתכן שזה ההסבר לאירועים ההיסטוריים שאנחנו עדים להם באקטואליה, או במציאות המסוננת שמציגים לנו בטלוויזיה.
בעולם הזה, שלא נחזה על ידי אלדוס הקסלי ואורוול גם יחד, (הם ראו רק עד סוף המאה העשרים, ועל זה יש להוריד בפני שניהם את הכובע), יש מקום לאידיאולוגים של נוסטלגיה, מכל הסוגים ובשפע.
כלומר, למרות שמדובר בסיוט שימי הביניים ייראו לעומתם כגן עדן, יש בעולם שמצפה לנו סוג של נחמה גם כן.
כמו בחזון יחזקאל, ישגשגו האידיוטים הכי גדולים, זה לצד זה, ברעות נצחית ובאחווה גדולה בביצה אין סופית שאין בה לאן לשאוף, אלא ל"חיים" הווירטואליים במחיצתו של אללה.
כך, דווקא הם, חסרי האינטלקט, המעוף, השאיפות, הם הם שיצילו את הגלובוס.
בעולם הזה, נשתלב בכיף, גם אנחנו הישראלים, ונוכל לחזור לעיסוק הישן נושן שלנו, זה היחיד שיוותר עבורנו בממלכת הנמלים האסלאמית, ולעיסוקו של שיילוק החביב, זה שמקונן על צבע דמו, שלמרות איך שנחזה, הוא אדום גם כן.
כותב, מבקר ומייחל.
