העוד ירעם הרעם?
הפצצה אוירית חלק א' 2007. 7. 18
"... היה זה בוקר ככל הבקרים. מזג האויר היה נעים וההפגזות הצפויות שוב לא מנעו מאתנו לעשות דברים שיש לעשותם: בשקט שלאחר ההפגזה האחרונה, יצאתי אל הרחוב שלפני ביתי. לקראתי באו שלומי "המחונך" ושני אחיו הקטנים יותר, עידו ו"דין-דין". כשהקטן, כבן ארבע שנים, ראה אותי, רץ לקראתי בשמחה. זה עתה הצליח ללמוד לשרוק ורצה להשמיע באוזניי את הפלא החדש לו. הם היו בדרכם מבית סבתם, שגרה ברחוב שבו גרתי אני, לביתם שליד בית הרב. עמדנו וצחקנו מניסיונותיו של הקטן, שמחים כאילו אין מלחמה. הם המשיכו בדרכם לביתם ואני חזרתי לביתי ולגינתי. השעות שלפני הצהרים עברו בשקט. ההפגזה לא התחדשה ואבי חזר הביתה לחטוף ארוחת צהרים קלה. ישבנו במטבח ואכלנו, כשלפתע שמענו רעש מוזר, רעש שלא שמענו עד אז. אבי חשב שזהו רעש מטוסים. אולם מה למטוסים ולירושלים. לרעש המוזר התלוו לפתע קולות ירייה מנשק קל. לא הבנו מה מתרחש, הרעש היה מחריש, לא היו אלה התפוצצויות פגזים. זינקנו מהמטבח אל המקלט. עברו כמה דקות. שקט שרר בחוץ. לא היו התפוצצויות נוספות. רצתי מהמקלט החוצה, במטרה להגיע למפקדה, אך כשיצאתי לרחוב, נגלה לעיניי עמוד עשן אדיר העולה ממרכז השכונה, מכיוון בית הרב. רצתי לשם. אנשים כבר עסקו בפעולות החילוץ, מנסים להכנס למקלט. כל הסביבה הייתה מכוסה בשברי אבנים ובטון והאויר היה רווי עשן-אבק. ריח אבק השריפה השאיר משקע מר בגרון. כל הדרכים להיכנס למקלט היו חסומות, הדרך היחידה היתה דרך חדר המדרגות הפנימי של הבנין. זעקות וקולות בכי עלו מהמקלט. ראשון המחלצים נראה יוצא מבין ההריסות, מגיח מתוך ענן האבק והעשן, נושא בזרועותיו גוף פעוט. אחריו הגיע עוד מחלץ ועוד אחד ועוד אחד ועוד ועוד. הנפגעים הושכבו בצל עצי האורן גבוהי הצמרת. ראיתי מישהו מרחיק את אמו של שלומי מהמקום. בכי ואנחות נשמעו. שורת השוכבים הלכה והתארכה ותרמילי עזרה עברו מיד ליד. בחלק הרחוק יותר, היו מונחות ארבע גוויות קטנות מכוסות בשמיכות, גוויות זעירות. בכי היסטרי נשמע, שני גברים נאבקו באשה היסטרית, ששני ילדיה הקטנים נהרגו. הם היו במקלט. היא היתה בבית עסוקה בהכנת ארוחת-הצהרים שלהם. כמעט כל הנפגעים היו ילדים, ארבעה ההרוגים. לאף אחד מהם טרם מלאו ארבע שנים. הם היו קורבנות ההפצצה האווירית של חיל האוויר המצרי. "דין-דין" אחיו הקטן של שלומי, שרק הבוקר למד לשרוק, היה בין ההרוגים. הצעתי את עזרתי. המבוגרים גערו בי והרחיקו אותי מהמקום, אך רציתי לעזור, רציתי למלא את חובתי. דוד "השוויצר" היה גם הוא לידי. התיישבנו על הגדר, שותקים וקודרים. אמבולנסים הגיעו והפצועים הועמסו והועברו לבית החולים 'זיו'. שלומי "המחונך" ועידו אחיו, היו פצועים קשה. אמם עמדה בחצר ביתם הסמוך, אילמת ובוהה באמבולנסים המתרחקים. כולם עזבו את המקום. דוד ואני ירדנו אל המקלט, פוסעים על גושי הבטון והטיח, נושמים את האבק המחניק. המקלט כולו היה מהפכה. ספרים וצעצועים, חלקי ביגוד הריסות, כתמי דם אדום-שחור. אימה".
חמישים ותשע שנים משוטט לו הרעם בין הרי ירושלים. אי פעם, בשנות דור, הוא מופיע, מציץ מפתח וואדי, לראות אם מישהו עוד זוכר אותו, האם מישהו במקרה נזכר בו. רואה כי אין מי ואין מה וחוזר לשוטט באלם בין ההרים.
הדברים המצוטטים כאן מסיפרי* נכתבו במשך שלושה חודשים בשנת 1986 עת ישבתי לבדי להעלות על הכתב את קורות חיי במטרה לנסות ולהבהיר לעצמי את העובר עלי. הדברים נכתבו לעצמי ולמעני וללא כוונה כי יראו אור בעתיד. רק שנים לאחר מכן וכתוצאה מגורמים שונים החלטתי לפרסם אותם והם ראו אור בשנת 2001 .
בשנים שלאחר מכן פנו אלי מספר אנשים לא מוכרים לי שהספר הגיע לידיהם לברר דברים שונים המופיעים בספר, ועיקר בקשתם היתה כי אמציא להם אסמכתות ומקורות לסיפורי. ואני, האסמכתה היחידה והמקורות היחידים לסיפוריי היו תולדות חיי הידועים והזכורים לי. ואכן זו היתה תשובתי להם.
בתאריך 12 לאפריל פנה אלי בעניין זה אדם לא מוכר לי בשם מוטקה. הנה שאלתו והתשובה שניסיתי לשלוח לו:
From: motke
To: aaron_chaver@yahoo.com
Sent: Thursday, April 12, 2007 6:41 PM
Subject: הפצצה אוירית
לאהרון חבר שלום. אני יליד ירושלים והייתי בתנועת הצופים [שבט קהילה] ולי זכורה הפצצה אוירית .שפגעה בעיקר בשכונת רוממה וליד בית חולים [וולך] אני לא מצאתי שום עדות אוו תזכיר.שאכן זה קרה אולי לך יש איזה מקורות שאכן זה קרה תודה.
למוטק'ה (האלמוני) שלום
לא ידוע לי על מקורות או עדות רשמיים על ההפצצה האווירית של ירושלים בימי מלחמת השחרור. למען האמת גם לא חיפשתי מקורות כאלה. מה שאני יודע, זה מידע אישי.
ההפצצה אירעה בשעות הצהרים והפצצות פגעו בשני מקומות:
כאמור בדבריך היתה פגיעה בבית האבות (אז קראו לזה "מושב זקנים") שבשכונת רוממה. הבנין עמד אז בשולי רחוב יפו הישן, מצידו הנגדי של בית החולים "וולך" (היום משמש הבנין את "רשות השידור") מעט מערבה. עם הרחבת רחוב יפו נהרס מושב הזקנים ורק חזיתו ( הפאסאדה ) שלו נשמרה. החזית השמורה ניצבת כיום במקום בו עמד הבנין בשולי רחוב יפו, אובדת בין הבנינים הגבוהים שמשני צדדיה. (בניני "אלה" וכו') מוסתרת בחלקה על ידי גדר אבן שעליה מעקה דקוראטיבי ממתכת. אין לי כל ידיעה על הנפגעים מפצצה זו.
שתי פצצות נוספות נפלו בשכונת ילדותי "קרית משה" פצצה אחת פגעה פגיעה ישירה במקלט שהיה בבית הרב המאירי. מפצצה זו נהרגו ארבעה ילדים קטנים ורבים נפצעו. פצצה שניה נפלה בשולי הכביש הנקרא "רחוב קרית משה" בחזית בית משפחת פוליטי שגם מספר מבניה נפצעו.
כאמור בתחילת דברי, אין לי ידע על מקורות או עדות רשמיים אך אני מכיר מספר אנשים (אז ילדים) שגרו בקרבת מקום ל"מושב הזקנים". יתכן ומי מהם יוכל לעזור לך, אך לצערי אני לא יודע מי מהם עדין בחיים, מי מהם עוד זוכר את המקרה, ומי מהם יהיה מוכן למסור עדות מבלי לדעת מה הצורך שלך באינפורמציה הזו. דבר שגם אני הייתי מאוד מעונין לדעת.
סיפור ההפצצה מצוי בספרי "נעורים עד תום" שראה אור בשנת 2001 .
אם יעלה בידך למצוא מקורות או עדות כאמור אודה לך מאוד אם תשתף אותי בידע זה.
בתודה ובברכה
אהרון חבר
לצערי, מסיבות טכניות, לא הצלחתי להעביר את התשובה והדבר ציער אותי, כי אינני אוהב להשאיר שאלה ללא תשובה.
אולי היה זה הדבר האחרון שהביא אותי להחלטה, שעם כל בטחוני האישי, אני צריך גם למצא סימוכין אחרים לדברים שאני אומר, אפילו אם אני אומר אותם רק לעצמי.
בראשון ליוני הגעתי לארץ לבקור של שלושה שבועות, וכבר ביום השני לבואי יצרתי קשר עם פיניה , חברי הטוב והאהוב עלי, איש ירושלים בן שכונת אבו-אל-בצ'ל. איש היודע את חייה של העיר ואין כמוהו לספר את סיפוריה.
אם יש מי שיודע על הפצצה על מושב הזקנים ברוממה, הוא האיש! הרי המרחק בין ביתו לבין מקום נפילת הפצצה אינו עולה על כמה מאות מטר. פיניה הביא, כתגבורת, גם את אחיו הבוגר ממנו. ישבנו בגינתו בשעת בין הערבים שאין בעולם כאורה וניחוחה של ירושלים בשעה זו. לגמנו מהלימונדה ופיצחנו אגוז ועוד אגוז מקשיבים לשירת/ציקצוק הצופיות האוכלות את ארוחת הערב שלהן, משיבים לשירת השחרור שבאותו הרגע היה אדון כל הארץ. "לא זוכר" אמר פיניה ופניו אל שמי הערב כאילו שם הוא מחפש את התשובה. "לא היה" הוסיף אחיו שמואל, מקיש את לשונו בשיניו וראשו פונה מימין לשמאל וחזרה. החשכה שילחה את הצופיות אל שנת הלילה שלהן. השחרור כבר לא היה כל כך בטוח בעצמו. לגמנו עוד לגימה או שתיים, מספרים בגאווה על הילדים והנכדים. "לא זוכר " חזר פיניה אל זכרונו. "אם היה, הייתי זוכר". "לא, לא היה" חזר שמואל לחזק את בטחונו בזכרונו, "אם היה הייתי זוכר". וקם לחזור אל ביתו.
"עוד ישנה תקווה" אמרתי בליבי. ארוחת ליל שישי בביתו של בן-דודתי. גם הם גרו בשכונת מקור-ברוך, ברחוב אלפנדרי, לא יותר מכמה מאות מטר ממושב הזקנים המופצץ. ידעתי, בן-דודתי היה פרא אדם ואם היה מקום שאסור היה להיות בו, הוא בוודאי היה שם. בן-דודתי גמר לברך על היין ועל הלחם. ישבנו נינוחים מחכים לתבשילים, שאין מי שיודע לבשל כמותם, שהם מיזוג של בישולה של דודתי ושל אימה של אשתו של בן-דודתי. שקט השתרר סביב השולחן. גם האוכל עצר בדרכו אל הצלחות. "הפצצה אוירית?" שאל. "בטח מכיר את בית הזקנים והזקנות, אבל הפצצה אוירית?". סלסל פעם ועוד פעם את שפמו, גרד פעם ועוד פעם את כרסו, "הפצצה אוירית, לא היתה! פגזים, הפגזות, בלי סוף. אבל הפצצה אוירית..." השתהה, אולי אם יחכה כמה דקות, יחזור זיכרון אחר, אבל זכרון אחר לא בא. "הפצצה אוירית, לא זוכר!" מבטי הדור הצעיר רצו מסביב לשולחן. מנסים להבין מה היה בשאלתי שהיה בו כדי לעכב את חלוקת האוכל בצלחות.
שוב נשארתי ואין כל חדש בכליי. עוד עלה בידי לברר כי שאול ע. שהכרתיו אז, נפטר. כי יוסי כ. היגר לפני שנים רבות לצרפת, להיות מרצה לתרבות צרפת בסורבון. יוסי א. היה בנסיעה לחו"ל ורפי, לא הופיע בספר הטלפונים. לא נשארה לי דרך אחרת, אלא לחזור לכור מחצבתי, לשכונת קרית-משה.
את השכונה עזבתי בשנת 1953 ומאז לא חזרתי אליה. על אף שחברים רבים מימי ילדותי נשארו בשכונה, לא שמרתי איתם על קשר. אני עברתי לחיות בספירה אחרת. אני עברתי לחיות בקיבוץ. קיבוץ עין חרוד-מאוחד שבעמק יזרעאל. עולם אחר שמילא את חיי תוכן אחר.
אכול חששות כבדים שקלתי האם לנסות ולברר את הדברים ישירות עם מי שחווה אותם. מי נשאר? שלמה (שלומי "המחונך") שור נפטר. עודד (עידו) שור נפטר. התאומים נפטרו. וכל האחרים...? מי יודע מה עלה בגורלם? ובכלל, איזה זכות יש לי לחדור ברגל גסה לחייהם של מי שבמשך למעלה מחמישים שנה לא הטרחתי את עצמי לחשוב עליהם? מי יודע לאיזה מערכות רגשות ורגישיות אני עומד לפרוץ? על איזה פצעים פתוחים אני עלול לזרות מלח? איזה פצעים שהגלידו אני עומד לחשוף מחדש? מי אני ומה אני שאני עלול לגרום לכל אלה רק כדי להוכיח לעצמי ולעולם שהזכרון איתי והאמת בסיפורי?
עד פי אלף כבדו חששותי כי ידעתי: אם אני רוצה לקבל תשובות ענייניות ומוסמכות עלי לפנות אל דני שור. את דני שור (הקטן) לא פגשתי מימי. דני שור (הקטן) נולד כשנה אחרי המלחמה ועם הוולדו העניק לאחיו את התואר "דני הגדול". דני שור (הגדול) נהרג בהפצצה. דני שור הקטן (הגדול) הוא דני שאותו ראיתי בדרכו מבית סבתו, הוא אותו "דין-דין" שלמד לשרוק ביום מותו.
הזמן חמק מבין אצבעותי. עוד שלשה ימים נשארו עד למועד חזרתי לארה"ב. קול אישה צעירה ענה לי: "דני בחו"ל, יחזור בעוד יומיים". אנחת צער/רווחה פרצה מריאותי. עברתי את המחסום הראשון.
בשעה אחת אחר חצות יבוא "שרות נשר" לקחת אותי לשדה התעופה. "תן את הטלפון, הגיע זמן להוציא את הבטריות" אומרת לי אישתי. "רק רגע" אני עונה לה. קול אישה צעירה ענה לי: "דני לא נמצא".
עוד פתקאות ועוד פתקאות. מספרי טלפונים. זמני פגישות שהתקיימו ושלא התקיימו. את מה שעוד צריך לשמור. את מה שכבר אפשר לזרוק. מה שהתגשם ומה שעתיד להתגשם. את מה שזמנו עבר. "צעטל'ך" ועוד "צעטל'ך", שיטה עתיקה שתמיד הצליחה. מספר טלפון. השעה מתאימה. "אפשר לדבר עם דני"? "אבא"! קרא הקול מעברו השני של קו הטלפון.
אני לא זוכר מה היו הדברים הראשונים שנאמרו. הוא לא זכר שהכיר את השם שלי. מה פלא?! הוא לא הכיר אותו! אך טון הדברים, ההקשבה, ההתענינות, עודדו אותי להמשיך ולספר את סיפורי השכונה. כנות, פתיחות, רצון עשייה ושיתוף פעולה. הביאו אותנו עד כאן. מכאן והלאה אני רוצה להציג את השתלשלות הדברים כפי שקיבלו את ביטוים בהתכתבות. היו בינינו גם כמה שיחות טלפון ישירות, אך גם הן קיבלו ביטוי בהתכתבות ביני לבין אחד האנשים הנעימים והפתוחים שלא הכרתי, אישית, מעודי.
המשך יבוא
* "נעורים עד תום" הוצאת "גוונים" 2001 עמ' 85 - 84 .
הפצצה אוירית חלק א' 2007. 7. 18
"... היה זה בוקר ככל הבקרים. מזג האויר היה נעים וההפגזות הצפויות שוב לא מנעו מאתנו לעשות דברים שיש לעשותם: בשקט שלאחר ההפגזה האחרונה, יצאתי אל הרחוב שלפני ביתי. לקראתי באו שלומי "המחונך" ושני אחיו הקטנים יותר, עידו ו"דין-דין". כשהקטן, כבן ארבע שנים, ראה אותי, רץ לקראתי בשמחה. זה עתה הצליח ללמוד לשרוק ורצה להשמיע באוזניי את הפלא החדש לו. הם היו בדרכם מבית סבתם, שגרה ברחוב שבו גרתי אני, לביתם שליד בית הרב. עמדנו וצחקנו מניסיונותיו של הקטן, שמחים כאילו אין מלחמה. הם המשיכו בדרכם לביתם ואני חזרתי לביתי ולגינתי. השעות שלפני הצהרים עברו בשקט. ההפגזה לא התחדשה ואבי חזר הביתה לחטוף ארוחת צהרים קלה. ישבנו במטבח ואכלנו, כשלפתע שמענו רעש מוזר, רעש שלא שמענו עד אז. אבי חשב שזהו רעש מטוסים. אולם מה למטוסים ולירושלים. לרעש המוזר התלוו לפתע קולות ירייה מנשק קל. לא הבנו מה מתרחש, הרעש היה מחריש, לא היו אלה התפוצצויות פגזים. זינקנו מהמטבח אל המקלט. עברו כמה דקות. שקט שרר בחוץ. לא היו התפוצצויות נוספות. רצתי מהמקלט החוצה, במטרה להגיע למפקדה, אך כשיצאתי לרחוב, נגלה לעיניי עמוד עשן אדיר העולה ממרכז השכונה, מכיוון בית הרב. רצתי לשם. אנשים כבר עסקו בפעולות החילוץ, מנסים להכנס למקלט. כל הסביבה הייתה מכוסה בשברי אבנים ובטון והאויר היה רווי עשן-אבק. ריח אבק השריפה השאיר משקע מר בגרון. כל הדרכים להיכנס למקלט היו חסומות, הדרך היחידה היתה דרך חדר המדרגות הפנימי של הבנין. זעקות וקולות בכי עלו מהמקלט. ראשון המחלצים נראה יוצא מבין ההריסות, מגיח מתוך ענן האבק והעשן, נושא בזרועותיו גוף פעוט. אחריו הגיע עוד מחלץ ועוד אחד ועוד אחד ועוד ועוד. הנפגעים הושכבו בצל עצי האורן גבוהי הצמרת. ראיתי מישהו מרחיק את אמו של שלומי מהמקום. בכי ואנחות נשמעו. שורת השוכבים הלכה והתארכה ותרמילי עזרה עברו מיד ליד. בחלק הרחוק יותר, היו מונחות ארבע גוויות קטנות מכוסות בשמיכות, גוויות זעירות. בכי היסטרי נשמע, שני גברים נאבקו באשה היסטרית, ששני ילדיה הקטנים נהרגו. הם היו במקלט. היא היתה בבית עסוקה בהכנת ארוחת-הצהרים שלהם. כמעט כל הנפגעים היו ילדים, ארבעה ההרוגים. לאף אחד מהם טרם מלאו ארבע שנים. הם היו קורבנות ההפצצה האווירית של חיל האוויר המצרי. "דין-דין" אחיו הקטן של שלומי, שרק הבוקר למד לשרוק, היה בין ההרוגים. הצעתי את עזרתי. המבוגרים גערו בי והרחיקו אותי מהמקום, אך רציתי לעזור, רציתי למלא את חובתי. דוד "השוויצר" היה גם הוא לידי. התיישבנו על הגדר, שותקים וקודרים. אמבולנסים הגיעו והפצועים הועמסו והועברו לבית החולים 'זיו'. שלומי "המחונך" ועידו אחיו, היו פצועים קשה. אמם עמדה בחצר ביתם הסמוך, אילמת ובוהה באמבולנסים המתרחקים. כולם עזבו את המקום. דוד ואני ירדנו אל המקלט, פוסעים על גושי הבטון והטיח, נושמים את האבק המחניק. המקלט כולו היה מהפכה. ספרים וצעצועים, חלקי ביגוד הריסות, כתמי דם אדום-שחור. אימה".
חמישים ותשע שנים משוטט לו הרעם בין הרי ירושלים. אי פעם, בשנות דור, הוא מופיע, מציץ מפתח וואדי, לראות אם מישהו עוד זוכר אותו, האם מישהו במקרה נזכר בו. רואה כי אין מי ואין מה וחוזר לשוטט באלם בין ההרים.
הדברים המצוטטים כאן מסיפרי* נכתבו במשך שלושה חודשים בשנת 1986 עת ישבתי לבדי להעלות על הכתב את קורות חיי במטרה לנסות ולהבהיר לעצמי את העובר עלי. הדברים נכתבו לעצמי ולמעני וללא כוונה כי יראו אור בעתיד. רק שנים לאחר מכן וכתוצאה מגורמים שונים החלטתי לפרסם אותם והם ראו אור בשנת 2001 .
בשנים שלאחר מכן פנו אלי מספר אנשים לא מוכרים לי שהספר הגיע לידיהם לברר דברים שונים המופיעים בספר, ועיקר בקשתם היתה כי אמציא להם אסמכתות ומקורות לסיפורי. ואני, האסמכתה היחידה והמקורות היחידים לסיפוריי היו תולדות חיי הידועים והזכורים לי. ואכן זו היתה תשובתי להם.
בתאריך 12 לאפריל פנה אלי בעניין זה אדם לא מוכר לי בשם מוטקה. הנה שאלתו והתשובה שניסיתי לשלוח לו:
From: motke
To: aaron_chaver@yahoo.com
Sent: Thursday, April 12, 2007 6:41 PM
Subject: הפצצה אוירית
לאהרון חבר שלום. אני יליד ירושלים והייתי בתנועת הצופים [שבט קהילה] ולי זכורה הפצצה אוירית .שפגעה בעיקר בשכונת רוממה וליד בית חולים [וולך] אני לא מצאתי שום עדות אוו תזכיר.שאכן זה קרה אולי לך יש איזה מקורות שאכן זה קרה תודה.
למוטק'ה (האלמוני) שלום
לא ידוע לי על מקורות או עדות רשמיים על ההפצצה האווירית של ירושלים בימי מלחמת השחרור. למען האמת גם לא חיפשתי מקורות כאלה. מה שאני יודע, זה מידע אישי.
ההפצצה אירעה בשעות הצהרים והפצצות פגעו בשני מקומות:
כאמור בדבריך היתה פגיעה בבית האבות (אז קראו לזה "מושב זקנים") שבשכונת רוממה. הבנין עמד אז בשולי רחוב יפו הישן, מצידו הנגדי של בית החולים "וולך" (היום משמש הבנין את "רשות השידור") מעט מערבה. עם הרחבת רחוב יפו נהרס מושב הזקנים ורק חזיתו ( הפאסאדה ) שלו נשמרה. החזית השמורה ניצבת כיום במקום בו עמד הבנין בשולי רחוב יפו, אובדת בין הבנינים הגבוהים שמשני צדדיה. (בניני "אלה" וכו') מוסתרת בחלקה על ידי גדר אבן שעליה מעקה דקוראטיבי ממתכת. אין לי כל ידיעה על הנפגעים מפצצה זו.
שתי פצצות נוספות נפלו בשכונת ילדותי "קרית משה" פצצה אחת פגעה פגיעה ישירה במקלט שהיה בבית הרב המאירי. מפצצה זו נהרגו ארבעה ילדים קטנים ורבים נפצעו. פצצה שניה נפלה בשולי הכביש הנקרא "רחוב קרית משה" בחזית בית משפחת פוליטי שגם מספר מבניה נפצעו.
כאמור בתחילת דברי, אין לי ידע על מקורות או עדות רשמיים אך אני מכיר מספר אנשים (אז ילדים) שגרו בקרבת מקום ל"מושב הזקנים". יתכן ומי מהם יוכל לעזור לך, אך לצערי אני לא יודע מי מהם עדין בחיים, מי מהם עוד זוכר את המקרה, ומי מהם יהיה מוכן למסור עדות מבלי לדעת מה הצורך שלך באינפורמציה הזו. דבר שגם אני הייתי מאוד מעונין לדעת.
סיפור ההפצצה מצוי בספרי "נעורים עד תום" שראה אור בשנת 2001 .
אם יעלה בידך למצוא מקורות או עדות כאמור אודה לך מאוד אם תשתף אותי בידע זה.
בתודה ובברכה
אהרון חבר
לצערי, מסיבות טכניות, לא הצלחתי להעביר את התשובה והדבר ציער אותי, כי אינני אוהב להשאיר שאלה ללא תשובה.
אולי היה זה הדבר האחרון שהביא אותי להחלטה, שעם כל בטחוני האישי, אני צריך גם למצא סימוכין אחרים לדברים שאני אומר, אפילו אם אני אומר אותם רק לעצמי.
בראשון ליוני הגעתי לארץ לבקור של שלושה שבועות, וכבר ביום השני לבואי יצרתי קשר עם פיניה , חברי הטוב והאהוב עלי, איש ירושלים בן שכונת אבו-אל-בצ'ל. איש היודע את חייה של העיר ואין כמוהו לספר את סיפוריה.
אם יש מי שיודע על הפצצה על מושב הזקנים ברוממה, הוא האיש! הרי המרחק בין ביתו לבין מקום נפילת הפצצה אינו עולה על כמה מאות מטר. פיניה הביא, כתגבורת, גם את אחיו הבוגר ממנו. ישבנו בגינתו בשעת בין הערבים שאין בעולם כאורה וניחוחה של ירושלים בשעה זו. לגמנו מהלימונדה ופיצחנו אגוז ועוד אגוז מקשיבים לשירת/ציקצוק הצופיות האוכלות את ארוחת הערב שלהן, משיבים לשירת השחרור שבאותו הרגע היה אדון כל הארץ. "לא זוכר" אמר פיניה ופניו אל שמי הערב כאילו שם הוא מחפש את התשובה. "לא היה" הוסיף אחיו שמואל, מקיש את לשונו בשיניו וראשו פונה מימין לשמאל וחזרה. החשכה שילחה את הצופיות אל שנת הלילה שלהן. השחרור כבר לא היה כל כך בטוח בעצמו. לגמנו עוד לגימה או שתיים, מספרים בגאווה על הילדים והנכדים. "לא זוכר " חזר פיניה אל זכרונו. "אם היה, הייתי זוכר". "לא, לא היה" חזר שמואל לחזק את בטחונו בזכרונו, "אם היה הייתי זוכר". וקם לחזור אל ביתו.
"עוד ישנה תקווה" אמרתי בליבי. ארוחת ליל שישי בביתו של בן-דודתי. גם הם גרו בשכונת מקור-ברוך, ברחוב אלפנדרי, לא יותר מכמה מאות מטר ממושב הזקנים המופצץ. ידעתי, בן-דודתי היה פרא אדם ואם היה מקום שאסור היה להיות בו, הוא בוודאי היה שם. בן-דודתי גמר לברך על היין ועל הלחם. ישבנו נינוחים מחכים לתבשילים, שאין מי שיודע לבשל כמותם, שהם מיזוג של בישולה של דודתי ושל אימה של אשתו של בן-דודתי. שקט השתרר סביב השולחן. גם האוכל עצר בדרכו אל הצלחות. "הפצצה אוירית?" שאל. "בטח מכיר את בית הזקנים והזקנות, אבל הפצצה אוירית?". סלסל פעם ועוד פעם את שפמו, גרד פעם ועוד פעם את כרסו, "הפצצה אוירית, לא היתה! פגזים, הפגזות, בלי סוף. אבל הפצצה אוירית..." השתהה, אולי אם יחכה כמה דקות, יחזור זיכרון אחר, אבל זכרון אחר לא בא. "הפצצה אוירית, לא זוכר!" מבטי הדור הצעיר רצו מסביב לשולחן. מנסים להבין מה היה בשאלתי שהיה בו כדי לעכב את חלוקת האוכל בצלחות.
שוב נשארתי ואין כל חדש בכליי. עוד עלה בידי לברר כי שאול ע. שהכרתיו אז, נפטר. כי יוסי כ. היגר לפני שנים רבות לצרפת, להיות מרצה לתרבות צרפת בסורבון. יוסי א. היה בנסיעה לחו"ל ורפי, לא הופיע בספר הטלפונים. לא נשארה לי דרך אחרת, אלא לחזור לכור מחצבתי, לשכונת קרית-משה.
את השכונה עזבתי בשנת 1953 ומאז לא חזרתי אליה. על אף שחברים רבים מימי ילדותי נשארו בשכונה, לא שמרתי איתם על קשר. אני עברתי לחיות בספירה אחרת. אני עברתי לחיות בקיבוץ. קיבוץ עין חרוד-מאוחד שבעמק יזרעאל. עולם אחר שמילא את חיי תוכן אחר.
אכול חששות כבדים שקלתי האם לנסות ולברר את הדברים ישירות עם מי שחווה אותם. מי נשאר? שלמה (שלומי "המחונך") שור נפטר. עודד (עידו) שור נפטר. התאומים נפטרו. וכל האחרים...? מי יודע מה עלה בגורלם? ובכלל, איזה זכות יש לי לחדור ברגל גסה לחייהם של מי שבמשך למעלה מחמישים שנה לא הטרחתי את עצמי לחשוב עליהם? מי יודע לאיזה מערכות רגשות ורגישיות אני עומד לפרוץ? על איזה פצעים פתוחים אני עלול לזרות מלח? איזה פצעים שהגלידו אני עומד לחשוף מחדש? מי אני ומה אני שאני עלול לגרום לכל אלה רק כדי להוכיח לעצמי ולעולם שהזכרון איתי והאמת בסיפורי?
עד פי אלף כבדו חששותי כי ידעתי: אם אני רוצה לקבל תשובות ענייניות ומוסמכות עלי לפנות אל דני שור. את דני שור (הקטן) לא פגשתי מימי. דני שור (הקטן) נולד כשנה אחרי המלחמה ועם הוולדו העניק לאחיו את התואר "דני הגדול". דני שור (הגדול) נהרג בהפצצה. דני שור הקטן (הגדול) הוא דני שאותו ראיתי בדרכו מבית סבתו, הוא אותו "דין-דין" שלמד לשרוק ביום מותו.
הזמן חמק מבין אצבעותי. עוד שלשה ימים נשארו עד למועד חזרתי לארה"ב. קול אישה צעירה ענה לי: "דני בחו"ל, יחזור בעוד יומיים". אנחת צער/רווחה פרצה מריאותי. עברתי את המחסום הראשון.
בשעה אחת אחר חצות יבוא "שרות נשר" לקחת אותי לשדה התעופה. "תן את הטלפון, הגיע זמן להוציא את הבטריות" אומרת לי אישתי. "רק רגע" אני עונה לה. קול אישה צעירה ענה לי: "דני לא נמצא".
עוד פתקאות ועוד פתקאות. מספרי טלפונים. זמני פגישות שהתקיימו ושלא התקיימו. את מה שעוד צריך לשמור. את מה שכבר אפשר לזרוק. מה שהתגשם ומה שעתיד להתגשם. את מה שזמנו עבר. "צעטל'ך" ועוד "צעטל'ך", שיטה עתיקה שתמיד הצליחה. מספר טלפון. השעה מתאימה. "אפשר לדבר עם דני"? "אבא"! קרא הקול מעברו השני של קו הטלפון.
אני לא זוכר מה היו הדברים הראשונים שנאמרו. הוא לא זכר שהכיר את השם שלי. מה פלא?! הוא לא הכיר אותו! אך טון הדברים, ההקשבה, ההתענינות, עודדו אותי להמשיך ולספר את סיפורי השכונה. כנות, פתיחות, רצון עשייה ושיתוף פעולה. הביאו אותנו עד כאן. מכאן והלאה אני רוצה להציג את השתלשלות הדברים כפי שקיבלו את ביטוים בהתכתבות. היו בינינו גם כמה שיחות טלפון ישירות, אך גם הן קיבלו ביטוי בהתכתבות ביני לבין אחד האנשים הנעימים והפתוחים שלא הכרתי, אישית, מעודי.
המשך יבוא
* "נעורים עד תום" הוצאת "גוונים" 2001 עמ' 85 - 84 .
