על צבא כובש, כלי בדולח, שולחנות ועמודים 

 מבוא

זיגמונד פרויד הסביר בכתביו את התפתחות התשתית להפרעות נפשיות. בהקשר זה הביא משל מעניין: 

צבא אשר כבש שטח מסוים, ממשיך להתקדם הלאה, אך לא בלי להשאיר בשטח הכבוש חיל מצב. ועתה, הגורם הקובע את כושרו של הצבא לכבוש שטחים נוספים וכן להחזיק מעמד מפני התקפת נגד, הוא גודל חיל המצב אשר נשאר בעורף. לכן, במידה וחלק ניכר מכלל הכוחות שלו נשאר בעורף, יחליש הדבר את כוחותיו לכבוש שטחים חדשים, כמו גם להחזיק מעמד בפני התקפות-נגד. 

אני מוצא שדווקא תיאור זה של פרויד, נושא בכנפיו תקווה לא מבוטלת, מפני שמסתבר ממנו שהתבגרות והתחזקות מאוחרת של האישיות עשויה להביא לצמצום הבעייתיות. אכן יש תקווה.

עם זאת, בהתאם למשל כאשר חלה "תקלה חמורה" בשלב מוקדם יחסית יתכנו בעיות התפתחותיות גם לאורך שלבי ההתפתחות הבאים. כלומר, כאשר ההתפתחות בגיל הילדות אינה רגילה אלא בעייתית ולא נוצרת אישיות החזקה דיה לעמוד בפני לחצים חיצוניים ו/או פנימיים, עלולה לבוא קריסה לסימפטומים בשלב מאוחר יותר. אופיים וצורתם של הסימפטומים בזמן הקריסה והשבירה הם הקובעים את סוג החולי. 

                                                                        ***** 

בעניין הקריסה והשבירה פרויד יצר עוד משל:

כלי בדולח שאנו מטילים לרצפה נשבר, אבל לא שבירה אקראית. הוא מתפרק לאורך קווי הפיצול לשברירים שתיחומם היה אמנם סמוי מן העין, אבל מבנהו של הבדולח הוא שקבע אותם מראש. חולי נפש הם בחזקת נושאי מבנה מפוצלים וסדוקים מן הסוג הזה. חולים אלה פנו עורף לממשות החיצונית, אבל דווקא משום כך ידוע להם יותר מן הממשות הפנימית הנפשית, ואפשר להם, בחוזרם לאיתנם, לגלות לנו מעט מן הדברים שאין לנו גישה אחרת אליהם.

לפיכך, לדעתי אפשר לומר שההבדל בין אדם המוגדר קלינית כ"אדם בריא נפשית" לבין אדם שמוגדר קלינית כ"אדם המצוי בסיכון מבחינה נפשית" הוא במידת חוסנה של האישיות להתמודד עם המציאות החיצונית ו/או הפנימית של חייו.  אחד הדברים שיכולים לעזור לאדם שכבר נפגע היא עצם ההכרה שהוא סובל מבעיה שיכולה לחזור ולהישנות. הפסקת ההכחשה, המופיעה בשכיחות גבוהה בקרב אנשים שנפגעו בתחילת הוויאה דולורוזה הזו, מובילה לרוב להיערכות מתאימה כלפי הבעייתיות וזו עשויה לצמצם את נזקי הבעייתיות.  

***** 

באלו תנאים יקרוס אדם? 

כל אדם דומה לשולחן האמור לעמוד בעומסים רגילים שבהם מעמידים שולחנות. אך במציאות יש שולחנות שונים. לדוגמה, יש שולחן שלמרות שהוא נראה כלפי חוץ שולחן רגיל, הוא פשוט שונה כי אין בו חיזוקים וחישוקים. הוא רהיט שאולי לא הודבק כהלכה, נעצו בו פחות מדי מסמרים, או אולי לא הסתיימה עד תום מלאכת הרכבתו   

ואם נקפוץ לרגע לנמשל: זה כלל לא שייך לשאלה אם הוא 'טוב' או 'רע' מטבעו, אם הוא 'רש' או 'אמיד', יפה תואר' או 'מכוער' אלא הוא פשוט לא עבר את כל התהליכים ההתפתחותיים הטומנים בחובם יכולת להתמודד עם "המשקולות השונים שהמציאות מניחה עליו". אך נחזור לשולחנות שלנו ונשאל:

באלו תנאים יקרוס שולחן?

התשובה תלויה מן הסתם תלויה בשני גורמי על: 

1. בעומס - זה שיוצרים החפצים המונחים עליו

2. בכוחות - ביכולתו לשאת עומסים 

אמנם, בני אדם הם יצורים מורכבים אלפי מונים משולחנות, אך אני טוען שהעקרונות הכלליים המנחים בעניין הלחצים מול הכוחות דומים. יש אנשים שנראה על פניו שלכאורה לא התפתחו כראוי, אך חרף זאת אישיותם עומדת בלחצים קשים. ויש אנשים שלכאורה יתפסו כחסונים נפשית, אך יקרסו תחת לחץ שלא נראה כבד במיוחד. כיצד זה משתלב עם התיאוריה הקטנה שלי? 

אני סבור, שאישיות של בני האדם דומה ליער ענקי שמיליוני עצים צומחים בו. ביער הענקי הזה, רק חלק מהעצים מגיעים לגובהם המרבי (בגרות) ואילו העצים הנותרים נשארים קטנים ובלתי מפותחים. אני מבין מתוך הסתכלות עצמית (אינטרוספקציה) שמצד אחד - חלקות שלמות אצלי ביער לא התפתחו כראוי. מצד שני - חלקות רבות אחרות הגיעו גם הגיעו לבשלות. כפי שכתב פרויד לעיל במשל כלי הבדולח, אולי דווקא חוסר האיזון הזה שלנו הוא זה שעושה אותנו לעתים לאנשים מיוחדים. ועתה - מי לא יהיה מוכן לשלם המון כדי להיות מיוחד ומרתק?

אם נחזור לבחון שולחנות, נוכל להבחין שיש כל מיני סוגים ותתי סוגים. לדוגמה, יש שולחנות שכתוצאה מאי השלמת שלבי היצור הסופיים נקודת התורפה שלהם היא במרכז הלוח שלהם. זאת אומרת, שאם יניחו במרכז הלוח משקל רב, השולחן יתמוטט (סימפטומים!). יש שולחנות אחרים שנקודות התורפה שלהם הן בשוליים - אם יניחו עליהם משקל במרכז הלוח שלהם הם יעמדו בעומס אך יצירת עומס בשוליים תביא לקריסה. ויש גם שולחנות שכמעט כל לחץ ימוטט אותם כליל. בקיצור, כל האפשרויות פתוחות. 

כאן אני שם לב, שאני כותב לכם רק אודות עניינים, שאינם משמחים במיוחד: לחצים, נקודות תורפה, קריסות ושאר ירקות ממינים אלו. האם אין שום קרן אור בקיומם של השולחנות שלנו?

אכן יש ויש! אלו הם הכוחות העומדים לרשותם. כוחות אלה, נחלקים לשתי מחלקות עיקריות: 

 ·  כוחות טבלת השולחן – אישיותו של האדם התומכת בו מבפנים

·   כוחות עליהם נשענת טבלת השולחן (כגון 4 רגליו) - המציאות החיצונית התומכת 

אך אם יציבותנו הנפשית תלויה רבות בהיאחזותנו הקבועה והיציבה במציאות הסובבת אותנו, שהיא למעשה כל מה שסובב אותנו ביום יום ובכלל, אזי זה מוביל אותנו לשאלה הבאה:  

*****

באלו תנאים חיצוניים תלויה היציבות הנפשית? 

ותשובתי היא:

 ·        משפחה               ·        תעסוקה               ·        חברה               ·        טיפול 

שהן כארבע רגלי השולחן, ורגליים אלה אכן צועדות ומובילות אותנו למשל הבא "משל התקרה והעמודים":

דמו לעצכם תקרה המונחת על גבי עמודים שכולם יחד מייצגים בנמשל את המציאות של אדם מסוים. העמודים האלה תומכים בתקרה, המייצגת בנמשל, את יציבותו הנפשית של אותו אדם. העמודים הם: עמוד המשפחה, עמוד התעסוקה, עמוד החברה, ועמוד הטיפול. ברור שחוסנם של העמודים, עוביים, אחיזתם בתקרה המונחת עליהם וכו', קובעים אם התקרה המונחת עליהם תקרוס כאשר יהיו זעזועים (כמו רעידת אדמה בעוצמה כלשהי).  

והמשל הוא דינאמי, ויכול להתאים לכל אחד שיחפוץ, ויש כל מיני אפשרויות: לדוגמה, כאשר רוב העמודים חסונים, עבים ושמנים הסיכויים לקריסה נפשית של "התקרה" הם קטנים... וכן להיפך. לפני מספר שנים, קיבלתי הזדמנות במועדון של נפגעי נפש להציע לכל אחד מחברי המועדון נפגעי הנפש, לצייר את התקרה והעמודים שלו כפי שהוא רואה אותה. החבר'ה נהנו מאוד מהמשחק המעניין שנגע אישית לכל אחד ואחד. לאחר מכן בשיחה על הציורים, מעניין היה להאזין למסקנות של החברים המשתתפים לגבי מה שראוי להם לפעול בעתיד לגבי "עמודיהם" במטרה "לחזק את תקרתם". מסקנות אלו, בדרך כלל, הורו על תובנה רבה.