המורה הוא כבר מזמן לא רק מקור להקניית ידע. תלמידים והורים רבים רואים בו את חזות הכל: הוא המדריך המכוון והמנחה, הוא איש הארגון והביצוע והוא גם המחנך בר הסמכא, החבר לשיח, המודל לחיקוי ומבשר החזון. והוא, כמובן, איש המקצוע בתחום התמחותו. מאז התחלנו בפרויקט, לפני כשנתיים, והפכנו את בחירת "המורה של המדינה" למסורת, עולות ומצטברות העדויות וההמלצות, שבהן נחשפים הפנים הנוספים שלו. כשאנו בוחרים את המורה המצטיין, כוונתנו לומר: המנהיג החינוכי.
ד"ר הנרי קיסינג'ר, מן המדינאים הדגולים של ארה"ב, הגדיר פעם מנהיגות כמשימה שמטרתה להביא את האנשים מהמקום בו הם נמצאים – אל המקום שבו לא היו מעולם. זה נשמע חד וחלק ופשוט, ואולם המציאות כידוע הרבה יותר מורכבת וקשה. מנהיגות חינוכית קשה שבעתיים, משום שהיא מוגדרת כמסע ארוך טווח. בישראל כולל המסע הזה גם לא מעט מסלולי מכשולים. אין זה סוד שקשה למשוך מועמדים בעלי נתונים גבוהים אל מקצוע ההוראה, בעיקר משום שלצד המסלול ניצבים וקורצים למועמדים פיתויים גדולים של עולם העסקים, וכאלה שמציגים להם חברות טכנולוגיה גבוהה ומציעים מכוני מחקר ואקדמיה.
בראשיתו של עשור חדש במאה ה-21, ניצב לפתחנו האתגר להמשיך את אשר החילונו בו במסגרת "אופק חדש" ולהעצים את מעמדו, איכותו ויכולותיו של המורה – חדש ומתחיל, מנוסה וותיק, אישה או גבר, המלמדים במרכז או בפריפריה. אם נרצה ואם לאו, הנסיבות בישראל הן כאלה, שאנו תלויים במנהיגות הפוליטית של המדינה והיא זאת שקובעת את סדר היום החברתי, היא המחליטה על סדרי עדיפויות בהקצאת משאבים והיא גם זאת שמעצבת נורמות ומהווה מודל של התנהגות. בימים אלו בוודאי קשה לומר שזאת נקודת מוצא נוחה. כאשר בעלי סמכות נכשלים וכאשר מנהיגים מכשילים, כאשר הסביבה משדרת מסרים מעוותים ובלתי ערכיים בעליל, הדרך הנוחה והקלה לברוח מאחריות היא לגלגל עיניים ואחריות לפתחה של מערכת החינוך.
אף על פי כן ולמרות הכל, האקלים הבית-ספרי ממשיך לשדר חזון, לעודד יוזמות, ליצור דיאלוגים, להנחיל ערכים, לטעת אמון, להאציל סמכויות, להעצים מנהיגות אמת וליטול אחריות. אנחנו לא נוהגים לגלגל אותה הלאה. יש במוסדות החינוך – ואני כותב את הדברים במלוא הביטחון, האחריות וההכרה – אלפי מורות ומורים, גננות ומנהלים, הראויים לשמש לכולנו דוגמה וסמל של מופת. הן בכישוריהם המקצועיים, הן בכוח אישיותם הנדירה, הן במסירותם והתמדתם והן במבחן התוצאות שהשיגו ועוד ישיגו. גם בהיעדר תנאים אופטימליים, הם אכפתיים ויצירתיים ונאבקים להגשמת חזון ההוראה. אלה המנהיגים החינוכיים האמיתיים, שחובתנו להעריך, לתמרץ ולטפח.
לא תמיד יש לנו את ההזדמנות לערוך פסק זמן ולקיים בדיקה של הנחות היסוד החינוכיות, הארגוניות והתקציביות. למנהיגות הפוליטית, כבר נוכחנו לדעת, אין את המעמד הראוי ואין את הכוח האמיתי להוביל מהלכים. בינתיים פועלים בתי הספר מכוח האינרציה, אף שמומחים שבים ומתריעים מפני העובדה שההוראה היא מן המקצועות השוחקים ביותר. להשלכות של השחיקה הזאת יש מחיר. אשר על כן, בחירת המורים המצטיינים היא אולי גם ההזדמנות להעלות מחדש את ההצעה להקים בישראל רשות לאומית לתכנון כוח ההוראה; למחשבה עצמאית, ליוזמות יצירתיות, לתכנון מבוקר, להכשרה מקצועית וגם לשדרוג מעמדו ותנאי עבודתו של איש ההוראה. הקמת רשות כזו עשויה לבטא, קודם כל, את היחס הממלכתי הראוי למחנכים, למנהלים, למפקחים, לגננות, למורות ולמורים.
מר יוסי וסרמן הוא מזכ"ל הסתדרות המורים. מאמרים ומידע נוסף אודותיו:יוסי וסרמן בויקיפדיה, ראיון עם יוסי וסרמן בבלוג חינוך ו: אתר אודות פועלו של יוסי וסרמן בהסתדרות המורים.
