נפש בריאה בגוף בריא 

שנים לא עסקתי בספורט. אני חושבת שכשהייתי בכיתה י"א זאת הייתה הפעם האחרונה שעסקתי במשהו שקראו לו "שיעור התעמלות". קפצתי לרוחק. מאז אני קופצת למרחקים ארוכים רק לא בעזרת השרירים...

אנשים תמיד אמרו זה כייף. תעשי זה מדהים. את וספורט ביחד זה מקסים! איזה מקסים? זריחה על המצדה בים המלח זה מקסים. ילדים מגרגרים וצוחקים זה מקסים. אני וספורט ביחד זה פתטי לגמרי. ממש לא מקסים..

לא יכולתי לשמוע אנשים מדברים על עצמם מתאמנים. זה הרגיז אותי. זה עצבן אותי נורא. לא הייתי מסוגלת להיות נוכחת בשיחות בהם מדברים על השידרוגים והאיבזורים החדשים שבחדרי הכושר מותקנים. אירובי פילאטיס ויוגה היו מילים שאינן מדוברות בז'רגון שאני מכירה. וספינינג הייתה עבורי קללה. השרירים היחידים שידעתי להזיז היו אלה בלסתות ואת זה עשיתי כשצחקתי על כל הספורטאים הללו תהומות...לא הצטרפתי מעולם להליכה השכונתית (יא משוגעים!) לא רציתי להקשיב לסיפורי הגבורה איך שורדים את המכשירים החדשים..

אני אוכלת הכל. לא איכפת לי לשכב חצי שעה בבוקר בשביל שהכפתור של הגי'נס (האעלק מכובסים) יסגרו, לא איכפת לי להתעייף אחרי שאני עולה בדיוק שתיים וחצי מדרגות, לא איכפת לי להעשות חולה כי הגוף חלש וכל חיידק מנוול מתביית בדיוק עלי, לא איכפת לי שאני מרגישה כמו זקנה פשוט חוסר איכפתיות תמידי, חיה בשלום עם עצמי, ועצמי חי בשלום איתי.

משהו קרה. לפני חודשיים, שעה שעבדתי במעבדה. דקה לפני שדקרתי איש נחמד הרמתי את היד לחטא את מקום הדקירה ופתאום ראיתי צניחה. צניחה של העור ביד שלי. התבוננתי בזה שוב ושוב מתקשה להאמין שהעור הפך רופס ומדלדל כאילו מה? זה חלק מהגוף שלי? ומתי? מתי זה הספיק להעשות כזה רופס מדלדל וחלשלוש? נכנסתי ללחץ נוראי. והמנהג ההרסני שלי נכנס לפעולה. דאגה גדולה ובעקבותיה הסקת מסקנה. אמרתי די להזנחה. החלטתי לטפל בצניחה.

ניגשתי למכון כושר. בחרתי בספינינג. למה? כי זה השיעור היחיד שיכל להשאיר אותי בעירנות שעה שלמה. גם בגלל המוסיקה הרועשת וגם בגלל שיכולתי לשלוט על המהירות.
השיעור הראשון הרגיש כמו להגיע לגיהנום. חדר חשוך, מתאמנים - חלקם הגדול פי שניים מגילי מגלים סיבולת לב ריאה מדהימה, רציתי לקבור את עצמי 3 מטרים מתחת לאדמה.
אלוהים איזו בושה? אני אישה בת 39 לא מסוגלת להזיז את הרגליים אחרי דקה..
הגעתי הבייתה אחרי שהשיעור נגמר, הכל כאב. הכל מעוקם מקומט שורף תפוס, הרגשתי כמו החמוצים בסופר...

מטבעי אני לוחמנית. אחת כזאת שלא מוותרת. מתעקשת. אמרתי לעצמי את חייבת. על הכאבים תתגברי. בבושה תטפלי. העיקר שפדלאה לא תישארי.
אני חושבת שאחרי השיעור החמישי התחלתי להרגיש קצת בעננים. חזרתי והגוף כבר לא כאב, הפכתי מכורה ואני דואגת להתאמן פעמיים בשבוע (לפעמים שלושה) אני מרגישה נפלא.

השרירים שלי היקיצו לקיץ נפלא. אני מרגישה חזקה. בשבוע שעבר נסעתי עם חברה שפוחדת ממעליות ודילגתי במדרגות בכאלה אנרגיות כייפיות. אני כבר לא הסבתא של הכיתה בטח לא הפדלאה...