פתיחה
"גן נעול... מעיין חתום" (שיר השירים, ד', י"ב)
"אקסיומת הנסתרות" - עצמות האל עלומה לעד
ההכרה במוגבלות יכולת התפיסה האנושית, החושית, השכלית, הרגשית והרוחנית, בהתמודדות מול מושג "האלוהות" באה לביטוי נרחב ומעמיק בדעות, עמדות, מחשבות ורעיונות של רבנים ומקובלים מפורסמים שונים, במהלך הדורות, כמו: הרשב"י, הרמ"ק, האר"י הקדוש, הרמב"ם, הרמב"ן, הרמח"ל, אברהם אבולעפיה, הרב סעדיה גאון, המהר"ל, הרב קוק, הרב יהודה הלוי אשל"ג, ועוד רבים אחרים אשר עסקו באופן מתמיד בלימוד חוכמת הקבלה האמינו באמונה שלמה ועמוקה בקיומו של אל יחיד, קדוש ונסתר, שהוא הינו בורא העולם ושלפי דברו מתקיימים ומונהגים כל מעשי הבריאה, מתחילתם ועד לתכליתם.
מעצם שעור גדולתו של הבורא ואפסותו של הנברא, נולדה ההבנה, כי אין ביכולתו של הנברא להשיג בשכלו את מהות הבורא ולא ניתן לתפוס בכלל את העיקר או "העצמות" שבאלוהות. שאלות רבות לגבי הייחוסים שניתן לשייך אליו, בהסתמך על מעשי הבריאה וסיפורי התורה הכתובים בשפת הפשט, ואף ערכו במשך הדורות חישובים מורכבים ומסובכים תוך שימוש בצירופי מספרים ואותיות שהתבססו על פסוקי התורה והפרשנות המסועפת שנלווית אליהם בכוונה להתקרב מבחינת ההבנה אל המשמעות שמסתתרת מאחורי הבריאה או שמרומזת לגבי בורא בתורה ובחוכמת הקבלה היהודית. אך כל אלו לא הועילו לשנות ולו במשהו את הקביעה היסודית בדבר היותו של הבורא בלתי מושג לנברא.
יחד עם זאת, ובהסתמך על לימוד מעמיק של רזי תורה בהקשר אל ספרות הקבלה הציגו רבנים גדולים וגאונים במחשבת היהדות ייחוסים שונים שניתן לשייך אותם לבורא העולם, מבחינת היבטו של הנברא, על מנת לנסות ולהעריך, בכל זאת, משהו לגבי המאפיינים שבו, בהתאם לרוח היהדות המסורתית. חלק ממחשבות אלו יוצגו ויובהרו כפתיחת שער חשובה בדרך ללימוד תורת הסוד היהודית.
כאמור, כבר מתחילת הדברים חוכמת הקבלה מעמידה, באופן נחרץ וחד משמעי, את האקסיומה (משפט יסוד מחייב, אשר אינו דורש הוכחה והמוליך לנגזרות של כללים ועקרונות שנובעים ממנו) כי לא יתכנו שום התייחסות, חשיבה, הדמייה או ניסיון להעריך, במישרין, בעקיפין או אף במרומז, את המהות או "העצמות" שב-"אלוהות" או "הבורא".
עם זאת, מגוון השמות והכינויים - שהבורא נקרא בם בסיפורי התורה או שנכללו בחזיונות הנביאים, במהלך הדורות, שהביאו את דבר האלוהים לעמו ישראל - ניתנו לעם ישראל בכוונה שיהא לאדם המאמין "מי" לפנות ולהתפלל אליו. השמות מוצגים לאדם המאמין ככתובת לתפילה ולפנייה אך גם באזהרה, כי אין באף אחד משמות אלו כדי לרמוז או ליחס באופן ישיר או עקיף תכונות לגבי "העצמות" שבאלוהות. יתר על כן, להדגשת הקדושה והנסתרות שבשמות הבורא, נוהגים לשנות אותיות, כמו: "אלוהים" ייכתב "אלוקים", ה' ייכתב ד', והשם המפורש נכתב לפי "הויה".
חוכמת הקבלה מסבירה, כי מכיוון שאין ביכולת התפיסה האנושית - שגיבה, עמוקה, גאונית ומפותחת ככל שתהא - לכלכל בתוכה ולהבין בכל דרך שהיא את עצם מהות העמוקה "העצמות" שבמושג "האלוהות" אין טעם לעסוק בכך. יתר על כן, חוכמת הקבלה אוסרת במפורש כל ניסיון, אפילו אם הוא נובע מכוונה טהורה, לנסות ולהתייחס אל מהות האל. זאת במגמה ברורה למנוע הווצרות תפיסות מוטעות לגבי "האלוהות", למנוע הסברים של "העצמות" האלוהות של הגשמת המושג (הבנת המושג דרך השימוש בדוגמאות גשמיות) ולחסום התפתחות של תיאוריות שעוסקות בהסבר האלוהות תוך התעלמות מאקסיומת הנסתרות בדבר היות העצמות האלוהית נסתרת לעד בפני הכל.
האיסור לגבי עשיית פסל או מסיכה שמופיע בתוך "עשרת הדיברות" שבספר שמות, מכוון לכך, שאין "מי" שניתן לרמוז עליו בדמותו של פסל או שחבוי מאחורי מסיכה. פשוט - אין כלום. זאת כפועל יוצא מתוך אקסיומת הנסתרות אשר מורה, כי אין שום דבר בעולמנו שיכול להיות משל לאלוהות עצמה. פסל או מסיכה אינם מסמלים מאומה מהסיבה שאין להם את "מי" לסמל ומהווים, בסיכומו של דבר, מוצר גשמי פרי רוחו ודמיונו של היוצר האנושי. הסכנה שביצירת "דמות" של חיקוי צורת האל טמונה באפשרות שזו תהפוך למוקד של סגידה ואמונה ותביא לאיבוד הקשר הרוחני האמיתי עם האלוהות. מכאן, שהצגת האלוהות באופן הניתן לזיהוי באמצעות חוש הראיה הינה הטעיה והתעיהו לא ניתן לשקף או לדמות את הנסתר דרך הנגלה.
יחד עם זאת, מותר ואפשר להתייחס לנושא האלוהות באמצעות חשיבה חקרנית או הגות רוחנית שעוסקות במה שמוקרן מהאלוהות ושאין בו להסביר את המהות עצמה. כלומר, לשאול, מהם הייחוסים שניתן לשייך, באופן עקיף ולא ישירות, לגבי "מה הוא הבורא". התפיסה הקבליסטית אינה שוללת את הרשות לשער אודות מה שנובע מהאלוהות ומתגלה ממנו דרך תהליך הבריאה שהיא העדות לקיומו ושניתנת לתצפית ולחקירה בידי הנבראים ושבתופעות שמתגלות מתוכה יש לעורר תהליכים של הגות וחשיבה שרשאים להתבסס על מטאפורות, סימבוליות, אלגוריות, השלכות, דימויים, אנלוגיות, וכו'. וכל זאת מתוך שמירה על איסור מוחלט להאנשת האלוהות (השימוש בדמות האדם ובתכונותיו כדוגמא להבהרת מהות האל) ועל הבחנה שבין הרשות לעסוק במה שמסביב לאלוהות לבין העיסוק בעצמותו.
כאן לכאורה, קיימת סתירה. שהרי כדי להבין ולהסביר את "המוקרן מהנסתר" - אין דרך אחרת מאשר להשתמש בדוגמאות גשמיות. זאת מכיוון שהתפיסה האנושית מבוססת על קלט חושים: ראייה, שמיעה, ריח, טעם, ומישוש ולכן, הדוגמאות שאליהן האדם נזקק במהלך הלימוד וההבנה חייבות אף הן להתבסס על קלט חושי. בין שהוא אמיתי או שמקורו בדמיון, שגם בו כל דבר נובע מתוך ההתנסות החושית. אם כך, הניתן ללמוד משהו על הרוחני מבלי לערב את תפיסת העולם החושית הגשמית? המענה לכך הוא, שיש להבחין בין הסבר והדגמה לצרכי הלימוד לבין ההבנה העמוקה שנובעת משכלתנות ושאמורה להיות מופשטת ובדרגה של "עקרונות רוחניים". זאת, בכפוף ובעקביות לאקסיומת הנסתרות שקובעת, כי "העצמות" הינה אף "מעבר לכל דמיון".
בתהליך לימוד תורת הקבלה יש להיזהר, להקפיד ולשמור על ההפרדה שבין התפיסה של הסברים שבדרך הגשמיות לבין ההבנה וההכללה אל "הרוחניות" שהיא מעל ומעבר להסבר הגשמי. מי שרוצה ללמוד את תורת הקבלה צריך להפנים את האיסור, שתפיסת עניינים רוחניים, באמצעות דוגמא מופשטת או קונקרטית, חייבת, בסופו של דבר, לנתק לחלוטין את ההבנה מהדוגמא עצמה. אחרת, עלול הלימוד לעבור תהליך של "הגשמה" שכתוצאה ממנה יאבד את איכויותיו המופשטות ואת משמעותו הרוחנית.
