בני אדם, בניגוד לבעלי חיים, מסוגלים לבטא ולהביע באמצעות "שפה עילית" רגשות, חוויות, תחושות וכו'. למשל, אם נאמר: "השחר הבוקע מחשכת הלילה הינו מרהיב ביופיו" אנו מבטאים באופן פיוטי מראה עיניים כמו גם תחושת של חוויה למראה הנגלה לנו. שום נברא אחר אינו יכול להתבטא בצורה כזו מלבד האדם. יחד עם זאת, ניתן לשאול: האם השפה שבה אנו משתמשים מאפשרת לנו להביע את מלוא עוצמת הקלט החושי או את מגוון החוויות שאנו זוכים לעבור? נראה, שהתשובה לכך שלילית.
כדוגמא לחוסר היכולת לבטא תפיסה של חוויה שכיחה ומוכרת, נבדוק מה הפירוש של "ריח מלוח". הרוב יענו, לאחר מחשבה קלה: "ריח של הים". מהיכן אנו יודעים זאת? מדוע רובנו מזהים ומקשרים את המושג "ריח מלוח" עם הים? מסתבר, שהתשובה לכך הינה אוניברסלית. כל אחד מאתנו עבר בתקופת ילדות חוויה, שבה ההורים לקחו אותו לטיול אל שפת הים ובקשו ממנו לקחת שאיפה עמוקה כדי להריח את האוויר הצח והנעים שהינו ייחודי לחוף הים. ואז, כשהריח נספג בנחיריים, הסבירו: "זהו ריח של ים". ומכאן אנו מודעים אל "ריח מלוח" ומקשרים אותו אל ריח הים. השאלה היא: האם יכולנו לדעת זאת או לתאר את הריח המלוח באופן שכזה מבלי לעבור את החוויה?
מרכיבי תפיסה רבים ומגוונים נקלטים במוח ונשמרים בזיכרון הודות לחוויה מסוימת ויחודית שהאדם עובר, כל אחד בדרכו ובזמנו, ומכשירים אותנו להכיר את התחושה והחוויה שנלווית אליה. אילולא עברנו חוויה פרטנית כזו, לא היינו מסוגלים להבין מהו "ריח מלוח", או "מתוק מדבש" או "מר כלענה", וכו'. כלומר, מושגים בסיסים בשפתנו נרכשים הודות להתנסות האישית ולא דרך גישה שכלתנית או מתיאור התחושה או החוויה על ידי מישהו אחר.
אם כך הדבר לגבי חוויה חושית, הכיצד נוכל להבין מהי "חוויה רוחנית" שמאופיינת, לדברי אלו שעברו אותה, בתהליך של התעלות נפשית ובהגעה אל תפיסה נעלה, מעבר למוכר לנו, אם אנו עצמנו איננו יכולים להתנסות בכך אישית? מכיוון שאיננו יודעים, מהי ההכשרה הנדרשת כדי להגיע אל החוויה הרוחנית וכי החוויה הינה פרטנית ושייכת רק למי שעבר אותה ישירות, איך יוכל האדם שעבר את החוויה להעביר במדויק את רשמיו מבלי להשתמש בשפה "הארצית" ואף לשכנע אחרים בנכונות הקיום של אותה החוויה? ואם אדם מנסה לתאר חוויה רוחנית, האם אוצר המילים בשפה מאפשר לו להביע את תוכן החוויה באופן נכון או שהוא נאלץ להתאים את החוויה לאוצר המילים שלו ואז "משהו" הולך לאיבוד? יתר על כן, אם החוויה הרוחנית אינה נחלת רבים אלא פרטנית - איך ניתן "להוכיח" זו חוויה רוחנית ולא "סתם דמיון"? כיצד נצפה שהאחרים יסכימו לקבלה כחוויה רוחנית שיש בה מסר של אמת ממקור רוחני נעלה? איך אדם יכול להבין או לתפוס את משמעות החוויה אם הוא אינו מאמין בקיום חוויה רוחנית מפני שלא עבר בעצמו חוויה דומה או מפני שהחינוך והחברה קובעים שלא יתכן "דבר כזה"?
שאלות אלו ואחרות מדגישות את המחסומים בתקשורת המילולית, באמונה, במגבלות התפיסה ובנורמות חברתיות שמקשות על זיהוי חוויה רוחנית והיכולת לשכנע אחרים שאכן מדובר בחוויה שהיא מעבר לדמיון ולשכל ושנובעת מתוך "תקשורת אחרת" שבין "עולמות עליונים" לבין עולמנו הגשמי.
