עוגת נוטלה גיל ההתבגרות 

הקדמה בכל שנה לקראת ימי ההולדת של ילדי החורף שלי, אני נכנסת לכוננות עוגה. "אלוהים בירך אותי בכמה כישרונות" אני אומרת לבעלי בבוקר (הוא מוסיף שגם בצניעות הוא חנן אותי) ולא נכללים ביניהם הפרדת ביצים והכנת עוגה. יום הולדת 14 לבכור שלי , יום האהבה, החלטתי לשלוח לכיתה שלו עוגת שוקולד נוטלה מדהימה שטעמתי אצל גיסתי האופה. העלילה רצה הגורל ובתאריך שלו, ממש כמו בספרים הייתה מריבה גדולה בינינו (מה חדש), מן ריב כזה, שבא לך באופן מאוד בוגר, לפנצ'ר לו את כל הגלגלים באופני השטח היקרות והמדוגמות שלו, שבא לך... בא לך לקחת את הנייד המשודרג שלו ולהחזיר לו אותו רק בשנה המעוברת הבאה... שבא לך... בא לך לשלוח אותו לפנימייה צבאית, עדיף דתית, ולמה לא לשלוח אותו מבעוד מועד, כבר בכיתה א' לחינוך הדתי הקפדני. היה יוצא דור עקיבא משודרג, ילד גבעות שמקשיב להוריו מכבד את אימו, נחמד לשבעת אחיו ורוצה לתרום למדינה . איפה טעיתי. ומה קורה עם אמהות אחרות, גם הן "מוכות מילולית" מיקיריהן המתבגרים ולא באמת מסוגלות להכיל את זה, גם הן מאבדות את המרכז הפנימי שלהן (את המה?) גם הן מגיבות בצורה בוגרת ואחראית כמוני לפעמים. כל הסיפור הזה של להיות אמא טובה ושקולה כשצועקים עלי ומתחצפים אלי ושמים עלי פס - לא בא לי טוב. וכך לכבוד יום ההולדת עמדה בפניי, ממש מול העיניים , תמונת הפרידה מהילד שלי . העיניים עדיין דומעות. נחזור לעוגה. כעסים מחד ועוגת יום הולדת מאידך, מה גם שאי אפשר לשלוח אותו לביה"ס עם עוגה קנויה למרות שמה זה בא לי (אומרים יודעי דבר, שזה לא אישי ... ) אבל העוגה הזו , זו העוגה של "הביוקר" , ממתכון ממש פשוט (לדברי גיסתי), 5 דקות... הסרט כתוב להפריד ביצים. מפרידה ביצים. כתוב שצריך להקציף חלבונים, מקציפה. רגע, אני נזכרת במעורפל שחלבונים צריך להקציף עם סוכר? אני אתקשר אליה (לגיסה)... הנייד רחוק ממני, ויד אחת מקציפה...מה עושים... אני מרגיעה את עצמי, תהיי יצירתית עם הביצים.... בינתיים טלפונים ללא הפסקה, אני מביטה בנייד מרחוק במבט כמו אומר, הייתי בשמחה עונה עכשיו לאיזה שיחת עבודה, הייתי בורחת הרחק אל המחוזות הבטוחים של מטבחי עץ לילדים, ומתלה התלבושות מעץ אבל אני מקציפה. .... צועקת לבעלי שבמשרד , רק שהיום אבד לי הקול... צועקת בלחישה צורמנית, הוא שמע, תביא לי את ה"אייפון". כן , מסתבר שצריך סוכר... רגע לא הכנתי לי מראש ואני לא מגיעה... צועקת לבעלי...... בסוף הוא שמע.... אני צריכה דחוף סוכר... מקציפה.... מחשבותיי נודדות הרחק מההקצפה, מה זה מתאים לי לעשות עוגה עם כמה גברברים נאי מראה שיגישו לי כל פעם את הסוכר , הקמח, לזה דווקא אני מוכנה. רק ש 12 חלבונים עקשנים מתאספים להפגין נגדי בכיכר "תחריר" בקהיר... ולא נהפכים לקצף קשה ועומד.... שוב צועקת לבעלי "לא עומד לי הקצף"... עכשיו הוא כבר מגיע אלי משועשע, אני ממש לא מבודחת מהיציאה, ואין בכוונתי לתת לחלבונים יד למהפכה, תיכף אני יוצאת לכיכר בהודעה שאם הקצף לא מתקשה אני חוברת לאחים המוסלמים וקונה עוגה. אין מצב שאני שוב מפרידה את הביצים ! בעלי היקר מחזיק את המיקסר הידני בסבלנות, ואחרי זמן שנראה לי כמו נצח, הקצף מתקשה אבל המיקסר נשרף! אין דבר הוא אומר לי, נקנה מיקסר חדש, טוב כזה. אין מצב. מה אני צריכה מיקסר יקר שיעמוד לי ויעלה אבק ועוד יהיו לי רגשי אשם שאני לא משתמשת בו. מעדיפה כבר אופני כושר. עכשיו מגיע שלב ה"קיפול" אני מה זה אוהבת את שלב ה"קיפול". הוא בדיוק לאנשים כמוני עם טמפרמנט נוח וסבלני באמצע יום עבודה. כל קיפול אני חושבת על הבן שלי, שלא מתקפל ממני כבר כהוא זה, ומה שהתקפל בינינו עד היום באופן סימביוטי לא מתקפל יותר... ואיזה מיקסר אני צריכה לרכוש כדי להתחבר אליו ולהישאר בקשר בלי שהמנוע יישרף... ואף הרצאה, טובה ככל שתהיה על גיל ההתבגרות, לא מכינה אותי לרגעים האלה שאין מצב שאני יוצאת מהם טוב. מה שאני לא אעשה או אגיד, לא יתקבל בברכה. ומה הם (המתבגרים), באמת צריכים מאיתנו. נשים רגע את העלבונות הילדותיים שלי בצד, ונתבונן בהם, בגוף הזה שמשתנה מרגע לרגע, מהבדידות הזו כשאתה הופך מילד לנער, מהראש שחושב על כל הדברים האלה שאי אפשר יותר לשתף אותנו בהם, מתחושת הניכור הזו. האם הם צריכים שנראה אותם , נשמור עליהם, נאהב אותם , נשמור מהם מרחק סביר כמו בשטח מפורז? וכל זאת בו בזמן שהם אומרים לנו בפירוש שנעזוב אותם , שלא נחפור להם, שלא נציב להם גבולות. אבל יש אלוהים להורי המתבגרים ובלילת העוגה קופלה בהצלחה. וזאת אחרי כמה שיחות הבהרה נוספות לגיסתי, שקשורות בהעברת השלטון (באופן מסודר) ופרטים אחרונים וקצוות, של אמהות שלא אופות. עוגת "נוטלה גיל ההתבגרות" בתנור. הלקוחות שהגיעו ביום האהבה לקנות בסטודיו את צעצועי העץ לילדים שלי , לא יודעות את המהפכה שמתחוללת אצלי בלב... והאם אני אשכח את העוגה בתנור... והקרם נוטלה יישרף... והבן שלי בטח כבר לא כועס, בטח בכלל לא מזיז לו את הכיכר השמאלית שלו אם אכין לו עוגה או לא? ואולי, ושימו לב, "סוויץ" בעלילה, פרט קטן שלא לקחתי בחשבון, אולי זה פדיחות בגיל הזה להביא עוגה לכיתה? רוחות הדמוקרטיה נשבו לשווא? אחרית דבר יום האהבה. העם ניצח, האהבה שלי אליו (לבן יקיר לי) לא השתנתה, היא מגששת את דרכה , ואני צריכה להפנים איזה 100 הודעות בפייסבוק מהבנות שמכנות אותו "יפה שלי" מזל טוב! פעם, הוא פשוט היה ה"יפה שלי" . עכשיו אני מתחלקת בו עם כל הרשת. ואיזה מזל שספרתי עד 10 והגלגלים באופניים תקינים, הנייד שלו חי ונושם, העוגה יצאה מדהימה, בעלי חתך אותה לריבועים כמו שרק מהנדסים פדנטים יכולים למדוד (עם מטר) את גודלה... ו"הג'מוסים" יפי התואר ו"איילות החן" מהכיתה מה זה שמחו מהעוגה. רגע השיא קיבלתי אחה"צ טלפון מאמא מהכיתה (שאופה בערך כמוני) שביקשה מתכון לעוגה! מוסר השכל עוד שבועיים אני צריכה להכין עוד עוגה , מישהי מתנדבת (בתשלום כמובן) להיות פונדקאית העוגה שלי? למתכון המומלץ של "עוגת נוטלה גיל ההתבגרות" הכנסו לעוגת שוקולד נוטלה (באדיבות קרן לור) יישר כח אחיותי , באהבה, גלי גלי לור - צעצועי עץ לילדים אמא במשרות מלאות... (14, 5, 2 וחצי) נשואה לרמי כותבת "יומן מסע" תוך כדי השנתיים האחרונות. המצבים והאתגרים העומדים בפני אמהות.... גם שלפעמים בא לבכות עדיף תמיד לצחוק על זה אח"כ...