על תספורת ועינוי עצמי- מסה 

הלכתי היום להסתפר. עד כמה שאני לא אוהב לעשות את זה, בשלב כלשהו אני חייב. אני נכנס למספרה, מוסיקה יוונית נשמעת ברקע, ומתיישב על הכיסא, בזמן שהספר מדבר עם הלקוחות המחכים על הא ועל דא, אני מרגיש את השערות הנושרות מעקצצות על העור, המים הניתזים במורד הלחיים מדגדגים אותי בצורה בלתי נסבלת. אבל אני אוהב לשחק משחק עם עצמי: להתנגד לצורך העז שלי להתגרד. לעבור 10 דקות של עינוי-עצמי. אני מרגיש את הצורך העז שמתעורר בי לגרד, אבל אני מתנגד.
למה? למה שאעשה דבר כל-כך טיפשי וחסר משמעות? ובכן, אני בהחלט לא האיש הראשון שהחליט לענות את עצמו. ברחבי העולם מיליוני נשים וגברים מתנגדים לרצון שלהם לאכול, לטובת רזון ויופי. האם אלו ערכים נעלים כל כך או חשובים במיוחד? בימי קדם השומן היה מדד לעושר- מי שהיה לו כסף לאכול הרבה, אכל הרבה, ומי שהיה עני וללא כסף לאכול, היה רזה. אבל היום, החברה של העולם המערבי מסתכלת על הרזון כמדד לבריאות וליופי, באופן שהוא כמעט פתולוגי. כמעט? למה כמעט? אנורקסיה ובולמיה הן מחלות מערביות. באפריקה ובאסיה, מקומות שבהם האוכל הוא עדיין משאב חשוב לאדם הפשוט, האנשים רזים בגלל שהם לא יכולים להשיג אוכל, ואנחנו, בעולם שלנו, מנסים לרזות בניגוד גמור לכל השפע שיש לנו. זה וודאי לא אות הזדהות עם הרעבים. אם כבר אז להפך, זה כמו זלזול- "לכם יש כל כך מעט, ולנו יש כל-כך הרבה, ואנחנו לא ניתן לכם מהשפע שלנו, אלא פשוט נגיד שהיינו רוצים מבנה גוף כמו שלכם. הלוואי שהיינו רזים כאלה".
הפכנו להיות תרבות של עינוי עצמי. איזהו גיבור אם לא הוא שכובש את יצרו, הוא שמתנגד לדחף, הוא שעושה דווקא לטבע ומלגלג בפניו. אין דמות קדושה יותר מדמותו של הקדוש המעונה- הוא שהתנגד ליצר המין, שצם, שלא השתמש בחפצי מותרת, שהלך על גחלים. בנצרות- ישו מת על הצלב בכדי למחוק את החטאים של בני האדם, ביהדות צמים בכדי לכפר על עוונות שעושים, באסלאם צמים, ולא מעשנים או מקיימים יחסי מין בזמן שהשמש זורחת, בכדי להפוך למאמינים אדוקים יותר.
הדת ששמה את הדגש הגדול ביותר על העינוי העצי היא דווקא הבודהיזם, דת לא מערבית, לפיה חייבים להפטר ולהדחיק את כל תשוקותיו ורצונותיו של הגוף בכדי להגיע להארה (נירוונה). העינוי העצמי אינו אקסקלוסיבי כמו שהיינו רוצים לחשוב.
אבל, ישנו הגיון ביולוגי באמונה הבודהיסטית- הארצות שבהן הבודהיזם נפוץ הינן אותן ארצות עולם שלישי שבהן הרעב הוא לא משהו שמתנדבים לו, הבודהיזם גואל את האדם מייסוריו ברעיון שכל עינוי לגוף טוב לנשמה, וכך גורם לאדם הרעב להרגיש כמו קדוש. לעומת זאת, אין את אותו הגיון ביולוגי בתרבות המערביות העכשווית. תרבות השפע המערבית נוטה לזרוק את השפע שלה לפח. אך למה?
מה יש שמניע את האדם לענות את עצמו שלא לצורך? אם יש אוכל, למה לא לאכול? למה למנוע מעצמך תענוגות כשאין שום חוק או סיבה מוסרית נראית לעין שימנעו זאת ממך? כל אלו ועוד אנו עושים בשביל ערכי הכזב של העולם המערבי- היופי והבריאות. אמנם אלה דברים שבעבר הייתה להם חשיבות ביולוגית- מי שיפה הוא בעל כושר ריבוי ובן זוג מתאים, אך הם הפכו לאידיאל חסר תקנה שלא ניתן להגיע אליו של אושר וכושר. זהו אותו אידיאל שגורם לנו לרצות לצפות בחייהם של אנשים אחרים ולהשקיף על עושרם, לרצות לומר "אח, כמה חבל שאין לי את מה שיש לו", להתענג על יצר הקנאה, ולשכוח מעצמך בדרך.
כל אותם אידאלים ויצרים כוזבים אשר ממלאים את מחשבותינו, הם אלו שגורמים לנו לענות את עצמנו מעבר ליכולתינו. ומה איתי? אני, שאוהב לההתעלל בחוש המגע שלי ולא נכנע לגירוי הפיזי, מה אני משיג מכך? הוכחה שאני יכול לעשות זאת, איזשהו טיפוח של האגו האישי ע"י צליחת אתגרים טיפשיים וחסרי משמעות שאמורים לחזק ולבחון את יכולת הסיבולת שלי? הנאה סאדו-מזוכיסיטית כלשהי, האם אני נהנה מהסבל שאני גורם לעצמי?
אין ספק שהחברה שלנו כיום היא חברה סאדיסטית. אנחנו נהנים מסבלו של האחר. הסדרות המצוירות שאנו מראים לילדנו מראות אלימות חוזרת ונשנית, ומצד שני לגלוג על מושא האלימות. אנחנו נהנים מלראות את אותן דמויות מוכות, נשרפות, נדרסות, נחנקות, נופלות, מתעלפות, ואז קמות שוב לעשות את אותו הדבר. 
הדבר גם מחלחל אל עולם הערכים והפעולות שלנו. אנחנו אוהבים להתעלל בחלש- ילדים מתעללים בחיות תמימות העוברות בדרכן, נערים מתעללים בילדים תמימים העוברים בדרכן, מבוגרים מתעללים בנערים תמימים העוברים בדרכן... ומעגל הקסמים ממשיך.
אז אותה התעללות בחלש ובאחר, ואותה הנאה שאנו מפיקים ממנה, אולי אנו מפיקים את אותה הנאה מעינוי שלנו. כי אם לכבוש את החלש יותר זה דבר מספק, אז לכבוש את השווה לך זה דבר מספק עוד יותר. ומי יותר שווה לך מאשר אתה עצמך.
אז אנו כובשים את עצמינו. אותו גירוי לגרד, לאכול, לישון- אנו כובשים את יצרנו ומחליטים להתנגד. ואחרי שאנחנו הורסים לאט לאט את עצמנו אנו טופחים על השכם שלנו ושל אחרים ואומרים "כל הכבוד" על כך שלא עשינו את מה שהגוף שלנו ביקש, על כך שעיננו את נפשנו וגופנו.
ואני? אני מגרד.