ניתוח של הכפיל מאת פיודור דוסטויבסקי 

ישנן שתי סוגיות מאוד חשובות שעולות מהרומן "הכפיל" של פיודור דוסטויבסקי, והן המתח בין האני לאחר והמתח בין שפיות לטרוף. שתי סוגיות אלו שזורות אחת בשנייה ברומן. מבחינה פסיכיאטרית, המצב שמתואר ברומן נקרא "תסמונת קפגרא", שבה אדם חושב שהוא עצמו או אנשים אחרים בחייו הוחלפו על ידי כפילים. תסמונת זו מבטאת את אחד הפחדים האנושיים הבסיסיים- הפחד מאובדן העצמי. אך ניתן להסתכל על הארועים שנמצאים בספר כאוסף של אשליות פסיכוטיות-פרנואידיות של אדון גוליאדקין. הפגישה הראשונה של אדון גוליאדקין עם כפילו היא טראומטית מאוד, הוא לא מאמין למראה עיניו ("מה, מה זה?" "האומנם, ממש יצאתי מדעתי?") ונכנס לשוק ומתמוטט ("נצטעק מתמהון ואימה; רגליו פקו" "כל עורקיו הרעידו, ברכיו קרסו, נחלשו, והוא צנח"). תגובה ראשונית קיצונית זו היא ההתחלה של הדרדרותו של אדון גוליאדקין לטירוף. נכתב: "זה היה אדון גוליאדקין אחר, אחר לגמרי, אך בו בזמן גם דומה בהחלט לראשון- אותה הקומה, אותו המבנה, אותו הלבוש, וגם הקרחת דומה, כללו של דבר, שום פרט, שום פרט בתכלית לא נשכח לשם הדמיון הגמור, עד כדי כך, שאילו הועמדו זה בצדזה לא היה איש, שום איש בהחלט, נוטל עליו לקבוע, מי הוא, בפירוש, גוליאדקין האמיתי, ומי הוא המלאכותי, מי הוא הישן-ישן ומי החדש-חדש, מי הוא המקור ומי ההעתק."

אחרי זה גוליאדקין חושב שהוא חולם, ומנסה לצבוט את עצמו. משלב זה גוליאדקין נופל יותר ויותר עמוק לטירוף ולאובססיה לכפיל שלו. העובדה שהוא מתאר בפירוט את דמיונו של הכפיל אליו ואף מתייחס אליו בתור "האדון גליאדקין השני" מעצים את את תחושת האימה של איבוד הזהות העצמית, עד לנקודה שאתה עצמך לא יודע מי אתה. הכפיל אט אט הורס את שמו הטוב של גליאדקין, גורם לחבריו להפסיק לדבר איתו, מכניס אותו לחובות בשמו, גורם למשרתו לעזוב אותו, ובסופו של דבר לאבד את משרתו ולשלוח אותו לבית חולים פסיכיאטרי. הרעות שנוחתות עליו והצלחתו של הכפיל לעומת כשלונו שלו מושכים את אדון גוליאדקין לתהומות הטירוף עד שהוא פונה לשמיים "אנא בטובכם, הואילו לשנות, צוו-נא לשנות ולבטל את חילופי-המרמה, חילופי-הפשע השירורתיים, שאין דוגמתם" ובסופו של הרומן הוא משתגע לחלוטין, "בקול מתייפח, משלים עם האנשים ועם הגורל כשהוא אוהב [...] גם את תאומו הרשע, שכנראה אף לא היה רשע כעת, ואף לא תאום לאדון גוליאדקין, כי אם איש זר לגמרי", אך כמה עמודים לאחר מכן "עיניו חשכו; נדמה היה לו שמחנה שלם שיירה שלמה של גוליאדקינים דומים מתפרצים בעד כל דלתות החדר". בשלב סופי זה, הוא משלים עם כפילו ולאחר מכן מאבד את היכולת להבחין בין האמיתי למזויף, בין עצמו לאחרים, ומאבד כל זכר לשפיותו.

כמו שהזכרתי, הרומן מתייחס לפחד הראשוני של אובדן העצמיות, וניתן לראות זאת בסוף הדרמטי והמזעזע שבו כל גבול בין העצמי לאחר נשבר. ניתן לומר שהכפיל היה למעשה חלק מאישיותו של גולאידיקן עצמו, חלק אפל שמניע אותו להרס עצמי, ושכל המעשים שמיוחסים לכפיל הם למעשה מעשיו של גוליאדקין עצמו שמתחמק מאחריות על מעשיו ועל החלק היותר אפל בנפשו. אפשר לראות בכפיל את אריכיטיפ "הצל" של יונג- הצד ההרסני והאפל באישיות ובתת מודע שלנו שמשתחרר אצל גוליאדקין. בסוף הספר הוא משלים עם הכפיל, עם החלק באישיותו, אך זה רק זורק אותו עמוק יותר למערבולת של פרנויה. הוא למעשה מאבד את עצמו בתוך עצמו. הרומן מייצג את הפחד הנוראי של להתמסר לחלקיך האפלים ביותר, ומשמש כמעיין אזהרה- לא ליפול לטירוף ולא להכנע לגחומתיו של התת מודע שלך.