זיהוי מוקדם של הצרכים יכול לשמר את היחסים
אורי וויקי הכירו דרך חברים משותפים.
שניהם התפלאו איך זה עוד לא קרה להם לפני שנים, הרי הם מסתובבים עם החבורה הזו עוד מימי הלימודים לאוניברסיטה ואף-פעם אף-אחד לא אמר להם ש"יש מישהו שיכול להתאים לך" מאוד?...
קצת רקע:
אורי הוא הילד השני, מתוך שניים. מכיוון שיש הפרש גילאים גדול בינו לבין אחיו, בילדות הוא תמיד הרגיש, שהוא "נולד מאוחר מידיי". שלהורים שלו "כבר לא היה כוח בשבילו ".
אחיו הבכור, לקח את תפקיד (קישור למאמר "תפקידים במשפחת השורש") *הילד הטוב* : הוא היה האחראי, התלמיד השקדן, הילד השקט והממושמע.
אורי, לקח את תפקיד הילד המופרע, פורץ הגבולות, הילד שאף אחד לא ידע איך לחנך אותו..והיתרון שלו במארג המשפחתי, לפי דבריו, היה: "לעזור לאמא בדברים שלאבא אין זמן ושאחי הגדול לא יודע איך".
וזה אומר, שאורי, היה זה שנשאר עם אמא בבית בחופשות ועזר לה לתקן דברים בבית ולשפץ אותו.
הוא קיבל הכרה, על-ידי זה שהוא היה נחוץ.
ויקי, לעומת זאת, היא הבכורה מבין 4 ילדים.
בילדות, היא הייתה האחראית לשמור על שאר האחים ולשעשע אותם. ואת זה היא עשתה "מרצון".
>> הערה:
אני שמה את המילה "מרצון" במירכאות, משום שילדים קטנים, נכנסים לתפקידים, בלי לחשוב על זה אפילו וכך מתעצב האופי שלהם. ויקי ראתה בתפקיד שלה טבע שני ולא התייחסה לזה כ*עבודה* או כ*מאמץ*.
את ההכרה שלה במשפחה, היא קיבלה מלא להפריע למבוגרים, ומלהיות אחראית לעצמה ולאחרים ולהיות בוגרת.
אם לסכם את זה, אורי קיבל הערכה על כל אותם המצבים בהם היו זקוקים לו, לא יכולים בלעדיו, וויקי, קיבלה הערכה מהוריה, כשהייתה מצליחה לדאוג לעצמה ולאחרים.
כשויקי ואורי התחילו לצאת, בתחילת היחסים, הכול היה בסדר.
וויקי, לא ביקשה יותר מידיי, כי ככה החיים הרגילו אותה: אם תרצה – תיתן לי.
אם לא- גם בסדר. אני אמתין או שאדאג לעצמי.
אורי, לעומת זאת, הרגיש טוב, פשוט כי ככה זה בהתחלות – הכול ממילא בסדר...
ככל שהקשר שלהם התקדם, אורי החל לבוא לויקי בטענות:
"עשיתי בשבילך ניקיון בבית ולא הודית לי מספיק. את לא מעריכה אותי, את לא מבינה עד כמה את חשובה לי".
וויקי ענתה לו: "מי ביקש ממך לנקות לי את הבית כשישנתי?...איך אתה רוצה לקבל מחמאות, על דבר שלא ביקשתי ממך לעשות?"
אורי לא התייאש. הוא המשיך להביא לויקי מתנות, דברים קטנים שהוא ראה במשך היום ושגרמו לו לחשוב עליה ולרצות לשמח אותה.
בכל פעם שהיה בא לפגישה עם עוד בגד ש*את ממש צריכה*, עם עוד אביזר טיפוח ש*את פשוט תמותי עליו*, וויקי התכווצה.
היא חשה שהיא מקבלת יותר מידיי, לא מחזירה כמו שהיא מקבלת מהקשר ושה"חשבון" בינה לבין אורי, נכנס לגירעון...לרעתה...
שום תגובה שלה, לא החלישה את עוצמת הפגיעה שאורי חש. בכל פעם, הם נכנסו למסלול קבוע של תביעות מצד אורי על כך שויקי לא מעריכה אותו מספיק.
אז איזה חבר אתה?
לתפיסתו, אורי היה חבר טוב מאוד לחבריו.
כשהם עברו דירה, הוא העביר איתם את החפצים, הקדיש שעות רבות בשביל לחפש להם רהיט שהיה חסר להם בבית והתמסר לגמרי לפרויקט, כאילו חייו תלויים בו.
וויקי, לעומת זאת, עזרה לחברותיה, כשהדבר היה נוח לה.
אם חברה הייתה במשבר רגשי וויקי עבדה באותו יום עד מאוחר , היא הודיעה לחברה, שתשמח להיפגש איתה מחר ולשמוע על זה ה-כ-ו-ל, אך לא היום. בערב, היא כמובן זכרה לשלוח לחברתה הודעת אס.אמ.אס ולדרוש בשלומה.
אורי לא הבין את ההתנהגות הזו. מבחינתו לעזור לחברים, היה ערך מקודש.
הוא חשב שויקי סתם אגואיסטית ושהוא לא היה מתנהג ככה בחיים לחבר...
יום אחד, וויקי, שכבר הבינה שמשהו כאן ממש לא בסדר, אמרה לאורי:
רציתי לספר לך, שפעם הייתי עושה הכול בשביל חברות, גם אם לא היה לי נוח.
ואחר-כך, הייתי כועסת עליהן. כי הן גזלו את זמני. לקח לי המון שנים כדי לשם לב לזה, שאני בעצם כועסת על עצמי, שנתתי להן... ושהבנתי את זה, התחלתי לשים גבולות.
כיום, העזרה שלי תינתן לחברותי, "עד חצי המלכות וכל עוד זה בזמן שנוח לי".
אז ספר לי, איך זה אצלך??
ואורי ענה לה: "אצלי זה ממש לא ככה. מבחינתי אם מישהו עוזר לי *בזמן שלו*, זו לא עזרה".
"למה??", שאלה וויקי מזועזעת.
"כי ככה. כי אני מעריך רק את העזרה שניתנת לי כשאני באמת זקוק לה. ולא שעה אחריי כן, או ביום הבא. מבחינתי אם אתה נותן למישהו, תיתן לו משהו שקשה לך להיפרד ממנו, משהו שממש כואב לך לאבד. כמו את הזמן שלך. כמו בגד ממש יפה, שהיית רוצה אותו לעצמך"...
וויקי לא הבינה.
מכיוון שהיה לה כבר קילומטראז' כלשהו ביחסים מודעים, היא ניסתה את טכניקת השיקוף:
"אם הבנתי אותך נכון, אתה חושב שהנתינה נמדדת, בעד כמה קשה לנותן לתת?"
ואורי אמר לה :"כן!. עכשיו הבנת אותי!".
וויקי הרגישה עצב עמוק מחלחל בה.
שנים של עבודה על מודעות עצמית ומאמצים להיות בלתי-תלויה באחרים, כפי שאימנה את עצמה בילדות, שלא להפריע למבוגרים.
ועוד שנים, שבהן היא פחדה ממערכות-יחסים, שעליהן חשבה וויקי, שהן גורמות לכולנו (שים לב! אמונה פנימית מחלישה תופיע כאן בעוד 3 שניות!) להיות תלויים באהובנו והתאמנה כדי שהיא לא תהייה כזו...נראו כחסרות טעם...
אחריי שאימנה את עצמה לא לצאת מדעתה בכל פעם שחברה מתקשרת אליה עם לב שבור, לתמיכה והיא מאפשרת לעצמה לישון במקום לרוץ ולהציל את החברה, וויקי לא יכלה לוותר על הצורך שלה לתת רק כשהיא יכולה ורוצה.
כל דרישה לשנות את המערכת הפנימית שלה מצד אורי, גרמה לה לתחושה שהיא נרמסת ושגבולותיה נפרצים בכוח.
היא לא יכלה יותר ליהנות ממתנות האהבה של אורי. בכל פעם שהביא אליה משהו, הוא עמד והילל ופיאר את המתנה שהוא הביא. הוא ביקש לעצמו ערך.
והיא נחנקה בקשר, פשוטו כמשמעו..
ואורי?
אורי הרגיש שלא מעריכים אותי. שלא רוצים אותו. שלמרות שהוא מתאמץ, פעם-אחר-פעם לזכות בהכרה – ההכרה הזו, לא מגיעה. הערך העצמי שלו כגבר וכאדם – נרמס. הערכתו העצמית ייללה וייבבה...
התסבוכת הזו, קשורה לצרכים שלנו מהילדות, לבוא לידי ביטוי בקשר ולהיות מסופקים.
מתנות הנשמה – שימוש שגוי ושימוש נכון
מבחינה טבעית, היתרונות שיש לנו, הם מתנות שקיבלנו עם הנשמה שלנו. והשיעור שלנו, זה להשתמש במתנות האלו בחוכמה, לטובתנו ולטובת כל הנוגעים בדבר.
לדוגמא:
לאורי באמת יש ידיים טובות והוא יודע לבנות, לסדר ולנקות.
אבל ייתכן שבמשפחה אחרת, התכונה החיובית הזו, לא הייתה זוכה לכל-כך הרבה הערכה, כי היו עוד ילדים מוכשרים....וכך לא הייתה מתפתחת לכדי מפלצת שואבת...
אורי הילד, באופן טבעי ביותר, לקח את המתנה שלו והשתמש בה כדי להרגיש בעל ערך בעולם.
אם לסכם את זה במשפט אחד:
ההערכה העצמית שלו הייתה תלויה בעובדה שהוא יעשה דברים ויקבל מזה הערכה ואהבה.
המתנה שויקי קיבלה עם הנשמה שלה, הייתה היכולת להיות אחראית על שלומם של אחרים והיכולת לשעשע את עצמה.
בילדותה, הוריה תמיד אמרו לה : "תלמדי לשחק עם עצמך, לשעשע את עצמך, כי לא תמיד יהיה מי שיעשה את זה בשבילך. ואנחנו רק הורים, אנחנו לא מתקני שעשועים או קרקס".
מכיוון שאז לא היו בבית טלוויזיה צבעונית או מחשב, ויקי התמודדה מידיי יום עם שעות פנאי שחוותה אותן כרבות מידיי. לכן היא פיתחה לעצמה תחביבים שלא קשורים בהכרח באחיה הקטנים. היא הייתה רשומה למספר חוגים ועדיין, תמיד הרגישה שהיא נמלטת מהשעמום...מחפשת איך להעסיק את עצמה, כדי לא להפריע להוריה העסוקים שנאבקו בבעיות פרנסה באותן השנים.
ובמשפט אחד:
ההערכה העצמית שלה הייתה תלויה בלקיחת אחראיות וביכולת ליהנות לבד.
בגלל שתחושת הערך העצמי, תמיד תהיה קשורה בתחושת האהבה, שהיא, בעצם, ההיפך מדחייה, היחסים של אורי וויקי עלו על שרטון. הם רבו בלי הרף ועל כל דבר.
אורי הרגיש דחוי. ויקי הרגישה שהיא דוחה.
אורי, לטענתו, "לא קיבל כלום" בקשר עם וויקי, או לפחות לא את מה שהוא היה צריך.
ויקי, הרגישה שאצל אורי פעור בור ללא תחתית והבור הזה מנסה לשאוב אותה פנימה, עד שלא יוותר שם דבר, הרגישה ש"אין סיכוי, שאני אתן לאורי את כל מה שהוא צריך. תמיד הוא יישאר לא-מסופק".
היא חששה להמשיך להיות בקשר עם אדם שירוקן אותה כליל מכול מאגרי האנרגיה שלה. היא הרגישה שאורי הוא *תינוק*, שרוצה למצוץ ממנה את כל מה שיש בה..וכשאורי היה אומר לה: "אני רוצה להרגיש שאת זקוקה אותי", המוח הקדום שלה היה עונה לעצמו:"למה לך? למה שמישהו ירצה לתת לאדם אחר את ההרגשה הזו, בכלל?!"...
אם נביט במה שקרה לאורי וויקי, זה שבשביל לשרוד בילדות, הם נקטו גישה שונה לגמרי אחד מהשנייה.
אורי נהג להיות אקטיבי: הוא היה עושה דברים כדי לקבל יחס.
וויקי, נהגה להיות פאסיבית, במובן זה, שכל פעולותיה, הוקדשו להשתדלות לא להיות לטורח על הוריה. היא קיבלה יחס טוב, כשהייתה בשקט. כשלקחה את אחיה לטיול בזמן מנוחת הצהריים וכשעשתה להם *חוגים והפעלות*, כדי שההורים יוכלו לנוח. על-ידי הימנעות מלתבוע את רצונותיה – היא קיבלה הערכה מההורים.
אלו הן 2 אסטרטגיות שרידה הפוכות זו מזו ואנשים בעלי אסטרטגיות שרידה הפוכות, נוטים להתחבר, כדי לפצות על החסכים של הילדות.
אבל בסיפור הזה, אין לנו סוף שמח.
אורי וויקי נפרדו, כי הם לא הצליחו לשבור את מעגל הקסמים של מילוי הצרכים מהילדות.
זיהוי הצרכים מהילדות כמפתח להבנה
בתחילת הקשר, קשה לזהות את הצרכים של בן-הזוג, כי הם עדיין מוחבאים מתחת לשטיח של חיוכים ונשיקות, אבל אם וויקי תהיה ישרה עם עצמה – עוד בפגישה הראשונה, היא נלחצה מכך שאורי הביא לה מתנה שהייתה *גדולה מידיי*, לטעמה...היא לא הבינה בזמנו, (וגם אורי לא!) מדוע היא זכתה לכבוד כזה גדול...המוח העתיק שלה "צעק עליה":
אין מתנות חינם! מתנות מקבלים כשיש על מה!...
>> הערה בונה: ככה וויקי חונכה. ומכיוון שלמוח העתיק אין תחושת-זמן, הוא ממשיך וצועק עלינו בבגרותנו את אותן השטויות בדיוק מהילדות....ובנוסף, כפי שתראה במאמר: רגע, אתה החבר שלי, או מה?!, הוא מבלבל בין אהובינו להורינו!
ואם אורי היה ישר עם עצמו, הוא היה מבין, שהוא הביא לה כזו מתנה, לא כי הייתה אישה כזו נפלאה בעיניי המוח העתיק שלו...הם הרי עוד לא הכירו אז....לא!
המוח העתיק שלו, רצה להיות אהוב ונחוץ. לקבל ממנה את ההערכה, היה בעיני המוח של אורי שווה ערך להצלחה בלקבל את אהבת ההורים. אהבה שכל-כך חסרה לו מאז הילדות.
אם שניהם היו מגיבים לצעקות הפנימיות של המוח העתיק, במקום להתכחש לו, הם היו יכולים להתחיל בעבודת הריפוי של פצעי הילדות.
אבל מי רוצה לחשוב על פצעים בתחילת קשר?....
שניהם עשו מה שהם יכלו באותה התקופה ופעלו לפי ההבנה שהייתה בידיהם באותו זמן.
אני מקווה שהמאמר הזה חידד לך כמה דברים,
כמובן שאשמח לשמוע תגובות,
סיון
* המאמר נועד לספק אינפורמציה בלבד ואינו בגדר עצה רפואית, חוות דעת מקצועית, או תחליף להתייעצות עם מומחה.
17/10/2010
[ר1]המונח יחסי רודף-נרדף הוא מונח ידוע בפסיכולוגיה.
סיון סניור, מורה ליוגה ולפילאטיס ומטפלת ברפואה אינטגרטיבית
