דומה בדומה מרפא 

לפני זמן מה הייתי בסוף שבוע של אחים שכולים. למתקן באולגה התקבצו ובאו משהו כמו 300 אחים שכולים בגילאים שונים, חלקם עם בני זוג, חלקם ללא בני זוג, חלקם עם בני זוג שגם הם אחים שכולים, חלקם עם אחיהם הנותרים שלהם ומה שבלט שם בעיקר היה, הצורך להיות יחד, להיות עם עוד אנשים "כמוני", כאלה שיוכלו באמת להבין את מה שעובר עליי, על אח שכול.

החוויה הייתה עוצמתית מאוד, היו שם אחים ששכלו את אחיהם בשנת 1948!, כאלה ששכלו בשנת 1956, בין מלחמות, במבצעים, בתאונות, בתאונות אימונים וכמובן המסה הגדולה הייתה כאלה ששכלו אחיהם במלחמת יום כיפור, זה היה לא יאמן, למעלה מ – 60504030 שנה שהם נושאים איתם את הכאב הזה ומרגישים גם כל הזמן הזה את הצורך לבוא ולהיות אחד מיני רבים. שאלתי את עצמי, למה הם כאן? ולמה התחושה היא של עוצמה אדירה, של פורקן, של הבנה, קבלה, אמפתיה כזו שהיא אמיתית כמו בוקעת מתוך הבטן, אוטנטית. אז נזכרתי במשפט שקצינת בצבא אמרה לי פעם "דומה בדומה מרפא".

אחרי שחשבתי על הדברים הבנתי שיש שני צרכים בסיסיים שממלאים מפגשים כאלה, וכמוהם גם קבוצות תמיכה אחרות בין שהם קבוצות של AA, קבוצות NA, קבוצות תמיכה לנפגעות תקיפה מינית, קבוצות הורים וכן הלאה וכן הלאה.

השותפות לחוויה, ההבנה שרק מי שעבר את מה שאני עברתי מבין בדיוק מה עבר עליי, האפשרות הזו שמישהו אחר לפעמים מדבר את מילותיי אם לא עומדים לי הכוחות לומר אותם, ההזדהות מהקום הכי קשה והכי כואב עם אותו מקום בדיוק של מישהו אחר, מייצרים איזושהי תחושת שייכות לקבוצה והצורך שלנו כבני האדם בשייכות ובקבלה הינו צורך בסיסי.

כמו חוט המקשר מנקודה מאוד מסוימת בתוך הלב בדיוק לאותה נקודה בליבו של האחר, החוט המקשר הזה כמו כרך יחד מלב אל לב 300 איש. התחושה הייתה של הקלה, של חיבור שיכול להתקיים רק באותם המקומות, באותם מקומות שבהם יש הכאב הכל כך גדול ישנו גם המקום לאסוף את הכוחות באופן שהוא מעבר למילים.

עלו שם אנשים לבמה וסיפרו את סיפורם, על רגע ההודעה, על הימים שבאו אחר כך, על הצרכים הכמוסים שלהם להביא ילד אחרי נפילת האח, על הרצון והצורך אל מול הפחד הנוראי לקרוא את הילד על שמו של הנופל, היו כאלה שקראו שיר שכתבו ובעיקר כולם התרגשו, כולם בכו, כולם כאבו אבל גם כולם סוף סוף דיברו, כולם הצליחו להוציא את כאבם החוצה, כולם הוציאו אותו במקום שבו הם חשו מוגנים, במקום שבו חשו נתמכים ושייכים, במקום שבו אף אחד לא יגיד משהו שהוא לא נכון, במקום שבו כולם מבינים על מה הם מדברים, במקום שבו כולם בכו יחד איתם בין אם הם בכו עליהם או על עצמם או על  אחיהם שלהם, אבל, הם בעיקר בכו סביב כאב, במקרה הזה סביב כאב האובדן.

היו כאלה שסיפרו זאת בפעם הראשונה בחייהם ורק שם במקום שבו כולם כמוהם, דומים, הם ידעו שיהיה זה בטוח לדבר, ומבלי אולי אפילו לשים לב הם פתחו את סגור ליבם, הם שיתפו ואולי במידה מה, חשו סוג מסוים של הקלה, ואולי אותה ההקלה היא בדיוק התרופה למרות שברור וידוע שאין מרפא לכאב האובדן של היקר מכול, אבל אותה הקלה גם היא סוג של רפואה אפילו רגעית או זמנית היא בדיוק "דומה בדומה מרפא".