כותב המאמר: שמואל קרמרמן
מושג האינסופיות מתייחס אל תפיסת האלוהות שממלא את הכל אך קיומו נסתר לפי "מציאות הלא-נמצא" או בכינוי "אין" (אלף עם פתח) ואל חוסר המימדים זמן ומרחב באור האינסוף שממלא את הכל.
מימד "הזמן" אינו קיים, כלל ועיקר, לגבי האל. זאת מכיוון שאין התחלה או סיום לגבי קיום הבורא שמוגדר לפי הביטוי ,לנצח נצחים". כלומר, האלוהות קיימת מאז ולעד ואין לה גבולות של זמן. היא אינה נוצרת, מתקיימת או מתפתחת במונחי המציאות שמוכרים לנו ואינה מתקדמת לקראת שינוי או נסוגה לשלב של דעיכה, כפי שמקובל לגבי תהליכים בעולמנו. האלוהות מסמלת "מצב סטטי" שהכל מצוי בו באחידות שלמה וללא תנועה.
מושג "האינסופיות" מוכר לנו בעיקר מתחום המתמטיקה כמשהו שמוגדר כחסר תחומים או גבולות. מהבחינה המילולית אנו נוטים, בדרך כלל, להשתמש במושג אינסופיות דווקא לצורך תיאור של מרחב בעל ממדים עצומים. ואומרים, למשל, כי היקום הינו עצום וללא גבולות. מצד אחד המשמעות שבאמירה זו היא, שגם אילו יכולנו לנוע במרחבי היקום במהירות אדירה, הקרובה למהירות האור, לא היינו יכולים להגיע לגבולותיו לא במהלך שנות חיינו וגם לא במהלך כפולות של אלפי "תקופת חיים" של אדם. כלומר, גם אילו היו גבולות ליקום - מבחינתנו הוא אינסופי כי לעולם לא נגיע אליהם. מצד שני המשמעות היא, כי גם אילו יכולנו לנוע ללא מגבלת מהירות או זמן - גם אז לא היינו מצליחים להגיע אל גבולות היקום - כי אכן אין גבולות כאלו.
במתמטיקה נהוג לדבר על מושג "האינסוף" כביטוי שאינו כפוף לחוקי החישוב המקובלים. כדוגמא, נוכל לשאול, האם המושג "האינסוף" מייצג, באופן תיאורטי, את המספר הגדול האפשרי? אם נחליט שכן, כיצד נתייחס אז לגבי החישוב של "אינסוף בחזקת אינסוף"? או לחילופין: האם ניתן לומר, כי שורש האינסוף קטן מהאינסוף עצמו? ואם כן, למה הוא שווה? האמת היא, ששאלות אלו מצאו את פתרונן במתמטיקה ברמה גבוהה מאד (המתמטיקה של ריידמן) שעוסקת באוסף של סוגי אינסופים כמו: אינסוף-אלפא, אינסוף-ביתא, וכו'. במקרה כזה, ניתן לתמוה - האם באמת קיימים אינסוף של אינסופים? במתמטיקה גבוהה זה אפשרי. אך מבחינת התפיסה החושית והשכל הישר שדרכם אנו מנסים להבין את המציאות שמסביבנו, ניתן להקשות: כיצד אפשר להסביר את המושג "האינסופיות" בפשטות?
על מנת לענות על כך ולהבהיר את המושג, נציג דוגמא: ידוע, כי תהליך הלמידה מתבצע דרך חשיבה מתודית שבאה לידי ביטוי באופנים שונים כמו: חקירה מדעית, ניסויים, השערות, תיאוריות, גישות פילוסופיות, וכו'. מסתבר, שבכל פעם שהאדם חושב ומגיע לידי רעיון מסוים, מתגלה בחלוף הזמן, כי הרעיון אינו מושלם וכי קיים תמיד עוד "משהו" נוסף, שהיה בלתי-ידוע או בלתי-מוכר, אך שייך לאותו הרעיון ומתקשר אליו. כתוצאה מכך, מתווסף "המשהו" הזה אל הרעיון הקיים, ואין זה משנה אם "התוספת" משמשת כהוכחה, שלילה, ביקורת, הנחה נוספת, השערה נגזרת, או יצירתיות להשלכות יישומיות יצירתיות, וכו'. בסיכומו של דבר, כל התוספות לרעיון המקורי שנוצרות ע"י הוגה הרעיון עצמו או ע"י אחרים שמצטרפים ל-"מרחב ההתייחסות" אל הרעיון, מהוות בפני עצמן מרחב שתורם לגיוון, להרחבה ולהגדלת המורכבות של הרעיון המקורי. כתוצאה מכך, הרעיון המקורי או "גרעין הרעיון" עובר במשך הזמן, במשך דורות רבים, תהליך של הרחבה, העמקה ושינויים. למעשה, "המרחב הרעיוני" גדל ומתעצם לתחומים ובכיוונים שלא ניתן היה לשער לגביהם בתחילת היווצרותו של גרעין הרעיון.
האם קיים סוף לתהליך התפשטות הרעיון? נראה כי כל עוד ישנה מודעות לרעיון - הוא ימשיך להתרחב ולהשתנות בקצב משלו. יתר על כן, גם אם ננסה להביט לאחור ולזהות, את "הראשית" שבהיווצרות "גרעין הרעיון" נגלה, בכל פעם מחדש, כי מה שמכונה "רעיון מקורי" מבוסס, אף הוא, ולו בחלק ממנו, על מקורות רעיוניים קודמים, דומים או שונים, שצצו לפני כן ומתקשרים, באופן כזה או אחר, אל מה שאנו חשבנו שהינו התחילה של "גרעין הרעיון" .
מכאן מתברר, שקיים קושי בהגדרת "הראשית", "הסוף", "המימדים" ו-"הגבולות" של מרחב החשיבה סביב כל סוג של "גרעין הרעיון" ואין אנו מסוגלים לפתור קושי זה. כך הוא הדין בהקשר אל מושג "האינסופיות" שכן, ניתן להתייחס אליו ולדמות אותו לפי הגישה, שבכל פעם שננסה להגדיר את גבולות המערכת, תמיד נמצא שיש גבולות נוספים אחרים מעבר לאלו שהיו מובנים או מוכרים לנו עד כה.
דוגמא נוספת: נניח שהיינו רוצים לצפות על יקום שלנו מנקודת שממנה ניתן לבחון את כולו כמערכת שלמה. במקרה כזה, היינו צריכים להימצא בנקודת תצפית שמצויה מחוץ ליקום עצמו ושממנה ניתן להשקיף עליו. אולם, עצם היציאה מתוך היקום מלמדת, שהיקום כמערכת שלמה אינו תחום בגבולות, כפי שסברנו מקודם, אלא המערכת השלמה כוללת בתוכה גם את נקודת התצפית החדשה. ובמילים אחרות, נקודת התצפית שלנו הינה אף היא חלק מתוך יקום, אלא שהפעם המערכת נתפסת כגדולה יותר ממרחב שעליו התכוונו להשקיף בתחילה. ושוב, אם נרצה לקבוע נקודת השקפה חיצונית על כל היקום, נצטרך לצאת שוב מעבר לגבולות יקום הנוכחי אל מיקום חיצוני שיאפשר השקפה על היקום "המורחב" שלפנינו. אך מעצם היציאה אל נקודה שמחוץ למערכת אנו מגיעים לפרדוקס שהמערכת הקודמת אינה המערכת כולה והיקום אינו מוגבל לאותם גבולות כפי שנראה היה לנו מקודם, אלא מכיל בתוכו גם את נקודת התצפית שיצאנו אליה, וכן ניתן להמשיך בתהליך זה הלאה עד לאין סוף.
היוצא מכך הוא, שלעולם לא נוכל להקיף ולבחון את גבולות היקום בחיפוש אחר הסופיות שבו וכי לא ניתן לזהות או להגדיר בו נקודות של "ראשית","סוף", "למעלה", "למטה" ואף לא את נקודת "האמצע".
מושג המרחב באינסופיות הינו פרדוקסאלי. שכן ניתן לתאר את המרחב בשני מצבים: כיוון "המאקרו" - גדול ומתפשט עד אינסוף, או: כיוון "המיקרו" - קטן ומצטמצם עד לנקודת האפס. במתמטיקה מכנים את המצבים לפי "שואף אל האינסוף" או "שואף אל האפס".
ועוד קושי נוסף: מבחינת התפיסה קיימת משמעות רק בהתייחס אל תהליכים של התפשטות או של הצטמצמות במרחב של "היש" או "המרחב החיובי" שמסמל לגבנו " גשמיות". כלומר, אנו מסוגלים לתפוס עצמים במרחב שמסוגלים להתפשט מגודל מזערי אל גודל עצום שמקבל, מן הסתם, את הכינוי "אינסופי" (כמו החלל). זאת מכיוון שתפיסתנו, החושית או אף השכלית, אינה מסוגלת ליצור מובחנות בין גודל עצום אך סופי לבין גודל שהוא אינסופי. בניגוד לכך, גם אם אנו מסוגלים להמחיש לעצמנו מצב של מרחב השואף להתכווץ לגודל אפסי, עדיין איננו יכולים להמשיך מעבר לכך ולתאר מעבר מה-"לא כלום" אל מרחב "שלילי" של חוסר או של "ישנו אך איננו".
מכיוון שעולם המספרים בנוי ממרחבים מספריים, חיובים או שלילים, אפשר להקשות, האם המעבר מאפס אל מרחב שלילי הינו תהליך של התרחבות או הצטמצמות? האם "מרחב שלילי" מהווה מרחב זעיר יותר מאפס, או שנוצר מרחב מסוג אחר שהולך וגדל. כאילו "מרחב מחסורי" שהולך וגדל.... אך במימד אחר? המתמטיקאים מנסים להציג פתרונות מופשטים לבעיה זו. אחת הגישות, המוכרות לנו, קשורה להבחנה בין המושגים "גודל" ו-"כיוון" בתוך מערכת צירים. כיצד ניתן, בהתייחס למערכת צירים, להבין את האינסופיות של המזעור, וליישם זאת בהיבט המציאותי כפי שמוכר לנו?
לשם כך, ננסה לדמות את המרחב האינסופי השלילי כ-"מרחב פוטנציאלי" או "יקום פוטנציאלי". כלומר, מרחב שמצוי כפוטנציאל ועדיין אינו גלוי. לצורך ההדמיה, נציג את הסימן " " הנחשב כסימן האינסוף במתמטיקה בתוך מערכת הצירים כשנקודת המפגש בין שני חלקי הסימן מתלכדת עם ראשית הצירים. את החלק הימני בסימן נכנה בשם "המרחב הממשי - הקיים" או "מרחב המספרים החיוביים" ואילו החלק השמאלי של הסימן ייקרא בשם "המרחב הלא ממשי - הפוטנציאלי" או "מרחב המספרים השליליים". בין שני המרחבים מצויה "נקודת האפס".
כעת נניח, שאנו מצויים במרחב "השלילי" ונרצה לנוע ממנו אל המרחב "החיובי". במילים אחרות, לעבור מן "היקום הפוטנציאלי" אל "היקום הממשי". מסתבר, כי בתהליך המעבר "המרחב השלילי" מתכווץ עד למינימום ויש לחצות את נקודת האפס שנראית כנקודת ה-"בראשית" שהיא המפגש בין שני המרחבים ובה המרחבים מצומצמים עד כדי כך שהם שואפים לאפס. רק לאחר המעבר דרך נקודת הבראשית מתגלה המרחב/היקום "החיובי" הממשי כמשהו מציאותי שניתן לתפיסה חושית. כעת ננסה לדמיין את תהליך המעבר בכיוון ההפוך, שבו מרחב/יקום ממשי חיובי נעלם ובמקומו מופיע מרחב לא-ממשי/שלילי. למעשה, אין זה משנה כיצד נדמיין את המרחב השלילי ובלבד שיהיה שונה ממרחב חיובי (למשל - חיובי לבן מול שלילי שחור).
בהדמיה, המעבר ממרחב אחד למשנהו חייב להתבצע דרך נקודת "בראשית". התנועה מהמרחב לקראת הנקודה היא בכיוון של הצטמצמות ולא משנה באיזה כיוון ננוע. לעומת זאת, לאחר המעבר של נקודת "הבראשית" והלאה ממנה התנועה היא תמיד לקראת התפשטות המרחב. לעומת זאת, המעבר דרך נקודת "בראשית" עצמה מחייבת להגיע אל מצב של אפסיות מוחלטת.
כעת נשאל: האם ניתן לדמיין, מהזוית של הנוסע, את שני המרחבים/היקומים כמתמזגים יחדיו? "יקום שלילי" שמתמזג יחד עם "יקום חיובי"? מסתבר, כי בכל פעם שננסה לדמיין שאנו מצויים באחד מהמרחבים, המרחב האחר נעלם מההדמיה. קשה לנו לדמיין תנועה שבין דבר והיפוכו בלא לחוות תהליך העלמות הדרגתית של היקום שממנו יוצאים וצפייה רק ביקום שבו אנו בוחרים להימצא כרגע. סבורים אחרת? נסו בעצמכם! אם כך, איך בכל זאת ניתן לדמיין מציאות שבה שני יקומים הפוכים ומנוגדים ומצויים יחדיו בעת ובעונה אחת?
כדי לענות על כך, יש לשכלל את ההדמיה ולברר לעצמנו את פרטיה. מקודם, בתיאור המרחבים השונים, התייחסנו אליהם לפי הצורה של הסימן ותיארנו אותם כמרחבים אינסופיים אך בפועל השתמשנו בסימן שמורה עליהם כבעלי גבולות וסופיים. על כן, כעת ננסה בדמיוננו לסלק את הגבולות. מה קיבלנו? מרחב דמיוני אחד - ללא גבולות - שבו מצויים ביחד "מרחב אינסופי חיובי", "מרחב אינסופי שלילי" ונקודת האפס או "נקודת הבראשית". נעיר, כי מבחינה תיאורית/ציורית צריך היה למחוק את צורת הלולאה ולהשאיר רק את סימן הנקודה.
יתכן כי תעלה הטענה, שגם נקודת האפס מסמלת גבול. אולם, אם נזכור את ההגדרה המתמטית הנושנה, כי נקודה היא משהו ללא גבולות או מימדים, וכי בהדמיה שלנו נקודה זו מסמלת התאפסות או אי-קיום. הרי שמצד אחד ניתן למחוק אותה ואילו מצד שני ניתן להשאיר אותה, בתנאי שנזכור כי היא בחזקת נסתרת במובן של "לא גלויה".
המשמעות הכוללת הינה, שמרחבים יכולים להתמזג יחדיו רק אם אין מסביב להם וביניהם גבולות ואז הינם אינסופיים. ניתן להכליל ולומר, כי הדבר נכון לא רק לגבי שני מרחבים בלבד אלא גם לגבי חמישים, מאה, מליון מרחבים... עד אינסוף של מרחבים או יקומים שלכולם "נקודת בראשית" משותפת.
מכאן ואילך אפשר להתחיל להבין את תפיסת הקבלה היהודית לגבי מושג האינסוף: האינסופיות אינה "משהו" אחד שרק הוא הינו אינסופי ושנראה אחיד לגמרי וללא כל הבחנה כלשהי בתוכו אלא יכולה לכלול בתוכה אין ספור של "מרחבים אינסופיים" הנבדלים באיכויותיהם, שאינם נגלים אלא נסתרים בחזקת "מציאות הלא נמצא". בתוך אותו מכלול האינסופיות מצויה גם הנקודה האחת "הבראשיתית" שממנה נוצרת הבריאה "שלנו" ושהיא עצמה נסתרת וחבויה "אי שם" בתוך האינסוף.
לכך התכוונה חוכמת הקבלה בדברה על "אור-האינסוף ברוך הוא" - משהו נסתר ואינסופי שמכיל בתוכו את כל האפשרויות האינסופיות, אשר מתוכן, הודות לרצונו הפשוט של הבורא, מבצבצת גם אפשרות סופית שנודעת לנו בשם הבריאה.
ועדיין יש להקשות: ומה אם נקודת "בראשית" אינה אחת בלבד? כיצד אז תיראה ההדמיה? התשובה לכך הינה באופן עקבי לנאמר מקודם: מכיוון שבאור-האינסוף מצויים אינסוף של עולמות/יקומים/מרחבים אפשריים, ניתן לשער את מציאותן הנעלמת של אינסוף נקודות "בראשית" ולהתייחס אליהן לפי המושג "האינסופיות שבאפסיות". יתכן אף לשער כי תפקידן ליצור מעבר בין הבריאות השונות ואולי כמהוות את "הניצוצות" להתחוללות מיני בריאות אחרות שלגביהן איננו יודעים ולא כלום.
כאמור, חוכמת הקבלה היהודית עוסקת אך ורק בבריאה של עולמות רוחניים שביסודם מצוי עולמנו הגשמי. בריאת העולמות מתחילה מנקודה אחת בתוך אור-האינסוף ומתחוללת בתהליך של סילוק אור האינסוף שמכונה בשפת הקבלה בשם "הצמצום". אמנם, חוכמת הקבלה אינה מפרטת על בריאות אחרות בתוך אור-האינסוף, אך ייתכן לחשוב על תהליך הבריאה המתואר בחוכמת הקבלה כמודל כללי לבריאה של שלל עולמות אחרים נסתרים.
בהדמיה שלנו, נקודת "בראשית" הינה משהו אפסי המוליך אל משהו אינסופי. ייתכן, כי זו הכוונה של חוכמת הקבלה שמדברת על "מציאותו של הבלתי נמצא" שבאור-האינסוף ברוך הוא וכי נקודות אלו הן "ניצוצות" או "העקבות" כביכול של אלוהות הנסתרת שמהן מוקרן אור אינסוף ברוך הוא. אם כך, אפשר לדמות אינסוף ניצוצות כאינסוף נקודות בראשית שמצויות בתוך אור האינסוף, ולשער, בדרך ההשאלה, כי "כשעלה ברצונו הפשוט" אזי מתוך נקודה מסוימת אי שם בתוך האינסוף שהיא בגדר "מציאותו של הבלתי נמצא" מתחוללת הבריאה שמוכרת לנו בחלקה החומרי הנגלה. עם כל זאת, חשוב להדגיש שוב: חוכמת הקבלה היהודית רואה באור האינסוף ברוך הוא כמשהו נעלה ונשגב שהינו הקרוב ביותר אל הבורא, אך שאין בו ללמד ולא כלום אודות עצמות הבורא.
במערכת הצירים של מספרים קיימים שני מרחבים המנוגדים זה לזה - מרחב המספרים החיובים מול השלילים שביניהם מקשרת נקודת המרכז במערכת בצירים - נקודת האפס. בהתאם למתכונת זו ניתן לשער ולומר כי יתכן שנקודת הבראשית שממנה מתחוללת הבריאה הינה אותה נקודת הבראשית שממנה מתחוללת הבריאה שמנוגדת לה. בחוכמת הקבלה אכן מתוארים עולמות בריאה שבהם ישנה קדושה של טוהרה לעומת עולמות הבריאה שבהן שולטת הטומאה. עולמות הקדושה כמו עולמות הטומאה נשלטים ע"י מערכת ספירות שבהן קיימים חלקי ספירה מקודשים וחלקי ספירות טמאים. תפקיד הנברא הינו להביא לידי סילוק הטומאה והרוע מתוך הבריאה, לגרום לקדושה האלוהית לשרור בכל ולהנחיל את שפע הטוב האלוהי לכל מרכיבי הבריאה.
היקום הגשמי המוכר נתפס על ידינו כמרחב אינסופי אך לפי חוכמת הקבלה הוא סופי בהחלט ומוגבל על ידי כלל העולמות שנוצרו בתהליך הבריאה. ובעצם, כל הבריאה כולה מצויה בתוך אור האינסוף וכלולה בתוכו. כלומר, הסופיות כלולה בתוך האינסופיות.
מושג הסופיות מתקשר למושג הזמן כפי שקיים בעולמנו הגשמי. זאת מהסיבה שלכל דבר יש התחלה וסיום. אפילו בתהליכים מחזוריים (מעגליים) כמו היממה, עונות השנה, סיבוב כדור הארץ סביב השמש נוהגים לציין נקודות פתיחה וסיום. לדוגמא: מחזור עונות השנה, מתחיל בסתיו ומסתיים בקיץ. מחזור היממה מתחיל מחדש לאחר 24 שעות ובתוך הלילה. המחזור של חדשים מתחיל תמיד בחודש תשרי ונגמר באלול. אמנם יכולנו להגדיר את המחזור אחרת, אך אנו מעדיפים לראות דווקא כך את התפתחות המחזור ולפי זה ערוך גם לוח השנה. גם כאן תופס העיקרון שהסופיות כלולה בתוך האינסופיות.
חוכמת הקבלה היהודית מלמדת, כי באל שהינו "לנצח נצחים" מושג הזמן אינו תופס כלל ועיקר. ואין לגביו התחלה או סיום. עצמות האלוהות מכונה בשם "אין" במובן שהיא נסתרת, עלומה לעד ואינה נגלית לפני, בתוך או בתום הבריאה. מהיבט התפיסה של הנבראים, האלוהות אינה קיימת. אולם מבחינת האמונה, האלוהות קיימת לעד בלא קשר לתפיסתו הסובייקטיבית של הנברא או בנכונותו להכיר בקיום האל או ברמת ההתפתחות של מודעותו לגבי מציאותו הנסתרת של האל. כאמור, הזמן אינו חל ואינו מתייחס אל האלוהות או אל אור האינסוף שמוקרן ממנו . הזמן נתפס כישות סופית שנבראת לכשעצמה ומלווה את הבריאה עד לסיומה. קרי, סיום הבריאה הינו גם סיום הזמן שכלול בה.
האמירה, כי נסתרות האל היא אינסופית משמשת כביטוי לחביון העמוק של מציאות האל ושל אור האינסוף המוקרן ממנו, ושמתואר על ידי חוכמת הקבלה, כדבר הקרוב ביותר אל האלוהות אך שאין בו ולא כלום כדי ללמד אודות האל. אנו למדים, כי הבורא מוציא לאור את פעולותיו לבריאת העולמות דרך אור האינסוף, אך איננו יודעים מהו הקשר שביניהם. ההוויה שלפני הבריאה מתוארת במילה "אין" (אל"ף עם פתח) שמובנו אינסופי אחיד וללא שינוי. עם זאת, ניתן לשער, כי השם "אור האינסוף" למה שמוקרן מהאלוהות, ושברא את הבריאה לפי רצונו הפשוט, מלמד על הדרגתיות שבין האלוהות לבין אור האינסוף הגם שאין באור האינסוף ולא כלום כדי להורות על האלוהות. על כך דן הקוד "הוא ושמו אחד".
כדי להבין, מדוע לא ניתן לדעת על מהות הקשר שבין הבורא לאור האינסוף מעבר להיותם נצחיים ואינסופים, נציג את הדוגמא הבאה יידוע, שקרן השמש מאירה ומחממת. האם ניתן להבחין בתוכה בין החלק המאיר לבין החלק שמחמם? התשובה ודאי שלילית. מבחינתנו קרן השמש הינה אחידה, אף על פי שאנו עושים הבחנה בין האור לבין החום שמוקרנים ממנה. זו כנראה רמת ההבנה המוגבלת שלנו לגבי אינסופיות האל ואור האינסוף שמוקרן ממנו.
