מבט מכוער בראי 

הבוקר הזה והערב, המגיחים פתאום לחיינו במין שיגרה מובנת מאליה, בנאלית. הרגילות הזו לזריחת השמש, שבאה במקום ההפתעה המרעישה האמורה ללוות את המחזה בכל פעם מחדש.

האוטומטיות של תחושת הרוח הנושבת בעלי הצמרת או בערבי הנחל, כאילו תפקידה לעשות זאת תמיד.
הסיבוב המונוטוני של המחוגים בשעון, שלכאורה היו שם מעולם ויהיו שם עד עולם עבור כל אחד מאיתנו.
ההליכה לישון במין הרגשת ביטחון ודאית שבשעת שחר נקום ליום חדש, המכסה בפרגוד של תמימות את המחשבה המעיקה על אפשרות אחרת.

החיוך התמים של הילד הרך או הילדה המנומשת, שבואם לעולם בריאים ונורמליים הוא בעינינו מצוות אנשים מלומדה, כשכל חלופה אחרת נדחקת בבהלה, אבל בהתרחשותה אנו מאשימים את האל הכול יכול ומופתעים מרה.

זמזום הדבורים, ציוץ הציפורים, נביחת הכלבים, געיית הפרות, כל רעשי הרקע המוכרים של חיינו, נראים כאילו נוצרו לשם כך. נולדנו בטוחים באמונה שתפקידנו הוא רק להקשיב להם ואילו תפקידם להיות אסירי תודה על היותנו מאזיניהם.

השגרה היא מעקה הבטיחות המגונן על הליכותינו. היא הדואגת שגם בסיבוב חד מדי של התנהלותנו עדיין נשאר בנתיב המרכזי ולא נתרסק אל השוליים.
אנו בונים אותה ומטפחים את מקומה בחיינו, אך קובלים מרה על השעמום שהיא נוסכת בנו ועל תפקידה כמגן רוח העוצר בעד פרצי היצירה, היוזמה והתושייה מלהגיע עדינו.

אוהבים אנו להטיף לילדינו להיות מקוריים ושונים, לחדד את מוחם ולהעשיר את ידיעותיהם. באותה עת ממש אנו מסרגלים את אורחותיהם וכופתים את התנהגותם לנהוג, למקובל, למחייב.

כך יצרנו תרבות של סגידה למובן מאליו, לפופולארי, לראוי לחיקוי, לממון, לשררה, לכוחניות, לבורותם של המתעשרים שגרפו ממונם חרף בורותם, לריקנות החלולה של דרכי הבילוי והפנאי של הנוער.

הצלחנו לרצוח את ה"איפכא מסתברא" שיקד במשך דורות באור הנרות של העיירה היהודית ובבתי המדרש שלהן.

זקן אחד שהילך ברחוב נראה משוחח עם עצמו. עוברי אורח חשדו בשפיותו אך במבט שני נראה להם נורמלי.
ניגשו אליו ושאלו שמא צריך הוא עזרה או מידע כלשהו.
"לא" ענה האיש, "אני מתווכח עם עצמי".
"מתווכח עם עצמך?" שאלו השואלים בהפתעה.
"אכן כך" השיב הזקן. "יש לי דעה, אבל אני לא תומך בה..."