הרהורים ברחוב החיים... 

בוקר בהיר אחד הלכתי ברחוב והרהרתי על החיים. לא שהחיים הם משהו ששווה להרהר עליו, אבל בכל זאת, לפעמים...
עודני מהלך ומולי אישה צעירה הדוחפת עגלת תינוק. משהו צחקני וצווחני למדי, שאינו פוסק לשגר לעבר אמו את תביעותיו הבלתי נדלות.
הוא - יושב כמו באפיריון, מחלק פקודות וגחמות.
היא - אגלי זיעה במצחה, אצה רצה, להוטה להשביע את רצונותיו.
משהו כמו גרגור מצווה נפלט מפיו, והיא - אמונה על הקודים הנסתרים של מלמוליו, ממהרת לשלוף מטלית בד ולנגב את זוויות פיו משיירי המאכל שנותרו שם.
גרגור נוסף סימן כנראה את רצונו לשתות. במיומנות מדהימה שלפה את בקבוק המים והצמידה את פטמתו לפיו. לגם לגימות אחדות והסב פניו מן הבקבוק.

כה נרעש הייתי מן המחזה עד כי לא הסרתי עיני ממנו. היה משהו מרתק בהשתעבדות מרצון של האם הצעירה, בניסיונותיה להבין לרוחו, במאמציה לשכך את בכיו ולעורר את צחוקו וחיוכיו.
לרגע חשבתי שמא הוא מתעמר בה במזיד, עד אשר אמרתי לעצמי שעודנו צעיר מכדי לעשות זאת. יום יבוא וגם לכך יגיע...

* * * *

אני ממשיך בצעידתי ברחוב החיים. מעבר לפינה מגיחה לפתע אישה צעירה למדי. גם היא דוחפת לפניה משהו דמוי עגלה. מבט מקרוב מגלה שזהו כסא גלגלים. בתוכו ישוב איש זקן ומצומק. שמיכה משובצת מכסה את פלג גופו העליון, חרף חומו של הקיץ. הוא כמו נתון בתוך עצמו ואינו ער למתרחש סביבו.
היא רואה את גבו, ומדי פעם רוכנת לעברו כדי לבחון אם יש משאלה בפיו. אני מטה את אוזני ושומע מין מלמול חרישי הנפלט מפיו. היא שואלת משהו כדי לוודא שהבינה היטב את שאמר. נעצרת בשולי המדרכה, שולפת מנבכי תיק היד שלה תרמוס ורוד, מוזגת מתוכו מים צלולים לספל המשמש גם כמכסה לתרמוס ומשקה את הישוב בכסא הגלגלים.
תוך כדי שתייה זולגים מים על זוויות פיו וסנטרו והיא מוציאה מתיקה מטלית לבנה ומנגבת את החלקים הרטובים בפניו...
* * *

ואני שואל: כמה זמן חלף מאז שאותו איש זקן ישב בעגלת התינוק וזכה לטיפולה המסור של אמו? שמונים שנה? שמונים וחמש שנים? פחות? יותר?
מה עשה במהלך השנים הללו שבין עגלת התינוק לכסא הסב?
האם חשבון נפשו מורה על יתרת זכות או חובה בכדאיותם של חייו?
מה חש הוא היום, כאשר שב להיות תלוי בחסדיו של הזולת?
האם אין האונים הזה מטריד אותו? מעיק עליו? מעציב אותו? מוריד מסך על חלומותיו?

משהו במעגל האכזר הזה שבו מתעקל רחוב החיים העכיר את רוחי באותו בוקר. שוב ושוב שאלתי את עצמי מה עובר עלינו במרחב הצר הזה שבין שני המצבים שהתגלו לעיני? האם אנחנו מודעים לנחרצותו של הזמן בו אנו חיים ביניהם? מהן המסקנות הנובעות מכך?...

המשכתי ללכת וחשבתי על שני הניגודים הללו: מעברי האחד - האם הצעירה הדוחפת את עוללה במעלה החיים. מעברי האחר - הבת המסורה המסיעה את אביה לעבר אופק חייו. ובתווך - המוני הבריות שלא נתקפו למזלם בהרהורים אלה, באותו בוקר בהיר, ברחוב החיים...