הכותב: שמואל קרמרמן
חוכמת הקבלה מספרת לנו על שתי הסיבות להתעוררות הרצון הפשוט לבריאת העולמות אך אינה עונה על השאלה: מדוע דווקא אילו היו הסיבות לבריאה ומה המיוחד בצירוף של שתי סיבות אלו שהצדיקו את התעוררות הרצון לברוא בריאה ונבראים?
הגישה הרווחת בקרב העוסקים בלימוד הקבלה היא, כי התשובה לכך נסתרת מאתנו בהיותה חבויה בעצמות הבורא. אך גם אם היינו מקבלים מענה לשאלה, לא היה ביכולת התפיסה האנושית להבין את מהות התשובה ועומקה.
מכיוון ששאלה זו הינה חשובה ביותר, יכול כל אחד לנסות ולחפש תשובה משלו לשאלה זו. יתכן, כי עצם החיפוש אחר מענה יש בו כדי לחדד את הדברים ולהעמיק את המודעות האישית לגבי מעשה הבריאה וכל מה שחבוי מעליה. הגישה החקרנית למציאת תשובות בעלות הגיון פנימי משלהן אינה נוגדת את האמונה בקיום סיבות נסתרות שמעבר לתפיסתנו, אלא יש בה דווקא כדי לתרום באופן משמעותי להבנת התכנים ולהיאבק בגישה של "אמונה עיוורת" שהינה נחלתם של רבים מאד שאינם שואלים אך נשארים עם הספק שחבוי בתוכם.
בהתאם לגישה החקרנית, שדוגלת בחיפוש למדני ובאופן עצמאי אחר תשובות ושסבורה, כי ככל שהלומד יתאמץ יותר להבין ולהסביר את הנאמר בחוכמת הקבלה, כך תתעצם בו האמונה בקיומו של הבורא ותעמיק ההבנה והמודעות לגבי עניינים שאין להם תשובה ישירה. אנסה להציג סיבה נוספת אפשרית לשאלה, מדוע דווקא אלו הינן הסיבות להתעוררות הרצון הפשוט בבורא לברוא עולמות ונבראים?
ההנחה היסודית בפרשנות המובאת כאן היא לפי האמרה "מבשרי אחזה אלוה" שמובנה, כי עולמנו הגשמי - שהוא התכלית הבריאה, מכיוון שרק בו ניתן לחולל, דרך פעולתם של הנבראים בעלי זכות הבחירה החופשית, תמורה ותיקון בבריאה הפגומה - הינו ייצוג מוקטן וממוזער של הקורה בעולמות עליונים. על כן, מה שקורה בעולמות הרוחניים הנעלמים משתקף ומקרין גם על מה שקורה בעולמנו. גם ההיפך נכון, מה שקורה בעולמנו הגשמי משפיע ומקרין באופן רוחני ונעלם על הקורה בעולמות עליונים שמצויים באופן נסתר בתוך הבריאה ומקושרים ברזיו של אור האינסוף.
אם כך, אולי נוכל לשאול שאלות בהתייחס אל מהלך חיינו והקורה עמנו בעולמנו הגשמי ומתוך התשובות להקיש ולו משהוא על המתחולל בעולמות אחרים או אולי אף מעבר לכך?
כדי להציג תשובה נוספת אפשרית לשאלת "המדוע" דווקא אלו הן הסיבות לבריאה, נשאל את עצמנו: מהו הרגע המאושר ביותר בחייו של כל אדם, מעבר למקום, לתרבויות, לדורות, לאמונות ולהשקפות עולם? מהו הרגע שבו כל אחד מאתנו חווה חוויה של אושר, שמחה, עונג ואולי אף התעלות נפש רגעית בתוך עצמו? מהו הרגע הנהדר ביותר בחיינו?
התשובה לכך פשוטה עד כדי כך שלעיתים אף קשה לנחש אותה: הרגע המאושר ביותר בחיינו הינו כאשר נולד/ת לנו התינוק/ת הראשון/נה. הרגע שבו אנו יצרנו והבאנו חיים חדשים לעולמנו. הנה, אנו בעצמנו הבאנו "אורח" חשוב משלנו לעולם שבו אנו חיים. נברא חדש ואהוב שהוא כולו שלנו ושבא לעולם בזכותנו והודות לרצוננו לענג את עצמנו.
כעת, נבחן לאחור אחד מרגעי הציפייה להולדת התינוק/ת. לכל אחד/ת מאתנו הזדמן הרגע שבו הסתכלנו למול הראי שלפנינו ותהינו בינינו לבין עצמנו כיצד יראה התינוק החדש? האם יהיו לו עיניים כמו לאמא? מצח או אף כמו לאבא? האם התינוק יהיה יפה כמו אמא או חזק כמו אבא? איזה שערות יהיו לו? ומה הוא יאהב לעשות כשיהיה גדול? ועוד הרבה שאלות מרתקות ומלבבות מהסוג הזה...
מה שבעצם אנו שואלים את עצמנו הינו, האם ובאיזו מידה התינוק שלנו יהיה "כמונו". התינוק הוא אנחנו, עצמנו ובשרנו, אך האם התינוק יהיה כפי שאנו או שיהיה במשהו שונה מאתנו? בהיבט הפילוסופי הרוחני, השאלה היא: כיצד נהיה אנו עצמנו שוב ומחדש בתוך תינוק שבא מאיתנו אך עומד בזכות עצמו? כיצד ניראה אנחנו בתור משהו שהוא ממנו אך אינו אנחנו ממש? כיצד אני אהיה "אני" בתור משהו חדש כשאינני ממש אני? זו השאלה שאנו מנסים לענות לעצמנו בסקרנות רבה וברגשות התפעמות, בזמן ההיריון, ולאחריו. איך "האני" שלי ישתקף במה שנוצר ממני אך אינו אותו האני? אל מול התשובה המרתקת הזו אנו מתוועדים החל מרגע המפגש הראשון עם הנולד הרך לאורך כל חיינו עלי אדמות...
כהורים, אנו מספקים לתינוק, באהבה רבה ועצומה, את כל צרכיו, שמחים בשמחותיו הקטנות וסובלים מאד כשהוא בוכה או חולה, חשים לעזרתו ביום ובלילה ומנסים להגן עליו מפני כל מה שנדמה לנו שמציק לו. וכל זאת בזכות שהוא שלנו, עצם מעצמותינו ובשר מבשרנו. כבר בחדשים הראשונים לחייו אנו מתגאים בו: הוא התחיל לחייך, הוא זוחל, הוא עומד, הוא משמיע קולות, קורא לאמא ולאבא וכו'. אנחנו מחפשים כל הזמן את הסימנים שבו המראים לנו, ובעיקר לאחרים, עד כמה הוא דומה לנו...החיוך, האצבעות, העיניים, מבנה הגוף, וכו'.
וכך, כהורים, תמיד נמשיך לקרוא לצאצאינו, שגדלים ומתפתחים עם השנים, "הילד שלי" או "הילדה שלי" - גם כשאלו בגרו, עזבו את הבית ואף הקימו משפחה משל עצמם. האהבה גוברת על הכל. עד שאנו מגלים, כי בעצם, אושרנו האמיתי נתון ומופקד בידי צאצאינו.
מכיוון שההנחה היסודית הייתה, כי מה שקורה כאן בעולמנו החומרי משקף, במידה מזערית, את מה שקורה בעולמות עליונים, נוכל לתהות, בדרך של האנשה: האם ייתכן, כי האלוהים בכבודו ובעצמו ובכבודו העלה את השאלה: כיצד איראה אני עצמי כמי שאני, אך כשאינני אני כפי שאני? מה יקרה אם אברא בריאה שלתוכה יופיע נברא "קטן" אך כזה שמחונן בחלק ממידותיו של האלוהים אך איננו האלוהים עצמו? כיצד ייראה מי שקיבל אורות נעלים מתוך אור האינסוף אך מופיע בדמות ובצורה שהיא דווקא ההיפוך הגמור והגשמי של אור האינסוף? כיצד יתמודד אותו נברא שהינו בחזקת "מבשרי אחזה אלוה" מול כוחות הטוב והרוע? האם הם ישלטו בו או שהוא ישלוט בם? האם הנברא, שהוא, לפי האמונה היהודית, בדמות צלם האלוהים ובדמותו הרוחנית, יהא מסוגל לשתף פעולה עם הבורא בתהליך הבריאה ובתיקונה? האם הנברא יוכל בזכות השתלשלותו מהבורא להשתוות בסופו של דבר אל הבורא?
בדומה להורים שרוצים לתת שפע של טוב לתינוק הרך, כך גם הבורא רוצה להעניק שפע של טוב לנבראים. והסיבה אותה הסיבה - מגיע לתינוק כי הוא התינוק שלי. מגיע לנבראים כי הם באים מתוך האלוהות עצמה. אולם, ההורים מבינים מהר למדי, כי על מנת שהתינוק יגדל ויתפתח בזכות עצמו, עליו לקבל הזדמנות "לעמוד על הרגלים" וכי צריך ללמד אותו כיצד להבחין בין דברים ולכנות אותם בשמות, להכיר ולדעת איך להתמודד עם הסביבה ומתי לקרוא להורים כשצריך. בעיקר אנו מנסים ללמד אותם, במשך השנים המועטות שיש לנו השפעה עליהם, להבחין בין טוב ורע ולדעת כיצד לדרוש ולקבל לעצמם את מה שנראה להם כנחוץ או חשוב לצורך הקיום והקידום האישי.
הנה כי כן, שתי הסיבות לבריאה, כפי שמספרת חוכמת הקבלה, מזכירות לנו את האופן שבו ההורים מקבלים את תינוקם הראשון, כמו גם את הבאים אחריו. הרצון הפשוט להיטיב עד בלא גבולות מקבל אצל האדם ההורה צורות שונות של הרצון לסייע, להנחות, לתת הזדמנויות, ולהעמיד את צאצאנו על אחריותו האישית לגבי הבחירות שיעשה במהלך חייו, לפי העיקרון של גמול ועונש ובהבטחה, כי אם ילדינו ישמעו בקולנו וישימו לב להנחיותינו - בסוף הכל יסתדר ויהיה טוב...
אולם, שלא כמו אצל הבורא לבורא, שברגע שעלה בו רצונו הפשוט לבריאה הוא מקבל מיידית, לפי הבחינה "רצה ונתהווה", את המענה השלם והכולל לשאלה "מה יקרה אם", אנו הנבראים נמצאים מדי דור ודור באותו המצב ובפני אותה שאלה נצחית ומתמודדים, בדרך של עונג וכאב, עם ההשלכות של אותה השאלה, עד למועד תיקון הבריאה וסיומה.
הנה כי כן, המענה האפשרי לשאלה, מדוע אלו דווקא היו הסיבות לבריאה, רצונו של הבורא להאציל מטובו על הנבראים ורצונו שיהיו בעלי מודעות לטובו ולנפלאותיו. עם זאת חשוב לציין שסיבות אלו מובאות מההיבט של הנבראים שמנסים ללמוד ולשקוד על חוכמת הקבלה, אך אין בכך להבטיח שסיבות אלו הינן "האמת האלוהית" לבריאת העולמות והנבראים, שכן איננו יכולים להגיע לידי גילוי כל שהוא ולו במרומז לגבי עצמות הבורא ורצונו הפשוט כלל ועיקר.
