כותב המאמר: שמואל קרמרמן
תורת הקבלה גורסת, שרצון האלוהים פועל על הכל ומפעיל את הכל באופן שלם, מושלם ומיידי, אין הבחנה בין הפעלה של "הרצון" לבין ההפעלה של "היכולת" שמגיבה באופן מיידי לרצון וגורמת לביצוע הרצון בלא מרווח זמן. כלומר, מה שעולה ברצונו של הבורא, הוא שמתבצע באופן מיידי ובשלמות ללא כל הדרגות או שלבים בתהליך ההוצאה לפועל של הרצון. לעומת זאת, אצל הנבראים ישנה הבחנה מובהקת בין "הרצון" לבין "היכולת" ובין אלו לבין "הביצוע". שכן ידוע, כי לעיתים הרצון גדול אך היכולת קטנה או שהרצון קטן למרות שהיכולת רבה ואין סמיכות ביניהם. יתר על כן, הביצוע אינו מיידי אלא מתנהל כתהליך מורכב שבנוי משלבים שונים שמתנהלים חלקם האחד אחר השני או לעיתים גם במקביל. בין הרצון, היכולת והתוצאה הביצועית אין קשר וכל אחד מהם מושפע מגורמים משתנים.
כשמדובר באדם - הרצון, היכולת והביצוע מובדלים היטב זה מזה ובמרבית המקרים אף אחד מהם אינו מגיע לשיאו לעיתים נדירות יכול האדם להפעיל את הרצון במלא עוצמתו - ללא תירוצים, הסברים או שכנוע - במובן של "אני פשוט רוצה". לא כל שכן, שבחלק מזערי של המקרים ולעיתים נדירות הוא "זוכה" להגיע למיצוי יכולתו הפוטנציאלית בתחום כלשהוא. בדרך כלל, הביצוע הממשי תמיד נופל ברמתו מאיכות הביצוע המיטבי שהאדם יכול היה להפיק מעצמו.
מכאן, שקיימים הבדלי מהותיים בין הבורא לנברא לגבי רצון, יכולת וביצוע:
? בבורא, הרצון חופף ליכולת ולביצוע ואין מובחנות ביניהם בעוד שבנברא הרצון מוגדר בשונה מהיכולת ומתוצאת הביצוע וכל אחד מהמושגים עומד בנפרד בפני עצמו.
? בבורא אין השהייה בזמן בין הרצון לבין הביצוע וכל רצון שמתעורר בו הופך למציאות מיידית בו ברגע לפי הכלל "רצה ונתהווה". בנברא, הוצאת הרצון אל הפועל הינה תהליך מורכב שבנוי משלבים שונים וכפוף להשפעות ולשינויים במהלך הביצוע.
? בבורא, הרצון הינו אינסופי אולם היכולת ניתנת להגבלה. מעשה הבריאה נעשה ברצונו האינסופי של הבורא אך בהפעלת יכולתו במידה מוגבלת, על מנת שהבריאה לא תהא מושלמת, בכוונה תחילה, וכדי שהנבראים יקבלו על עצמם תפקיד של תיקון והבאתה לשלמות. בנברא, הרצון, היכולת והביצוע לעולם אינם יכולים להיות אינסופיים אלא הם מוגבלים בטבעם ומותנים בגורמים פנימיים שבנברא או בגורמי סביבה חיצוניים.
? בבורא כמו בנברא הביצוע מעיד על הרצון ועל היכולת שהושקעו אולם אין הביצוע יכול להעיד על היכולת המלאה של הבורא או של הנברא. מעשה הבריאה מעיד על רצונו של הבורא בבריאת העולמות אך אינו מעיד על מלוא יכולתו בבריאה בכלל, שכן, הבורא הגביל עצמו מראש ולא גילה את כל יכולתו האינסופית. אילו היה עושה כן יתכן שכל הבריאה הייתה מושלמת ושלמה ולאדם לא היה כל תפקיד בה בבחינת תיקון והשלמה.
הגם שרצונו הפשוט של הבורא הינו אינסופי, מבצבץ ועולה מתוכו רצון ייחודי שמכוון אך ורק אל בריאת העולמות. כלומר, "הרצון הפשוט" הינו רצון בעל תכלית שהיא בריאת העולמות. על כן, בהשוואה אל הרצון האינסופי שאיננו ידוע לנו, הרצון הפשוט הוא מעין "רצון מוגבל" שהינו סופי, מוגדר וממוקד רק לתכלית אחת פשוטה של בריאת העולמות.
הוא הדין ב-"יכולת" אשר משקפת הוצאתו לפועל של "הרצון הפשוט". הגם שיכולתו של הבורא היא ללא גבולות והאפשרויות להפגנת היכולת הן אינסופיות, כשמדובר בבריאת העולמות "מצמצם" הבורא את היכולת ומגביל אותה לצורך התכליתי של מעשה הבריאה.
מכאן משתמע, שמעשה הבריאה משקף "צמצום" ב-"רצון" וב-"יכולת" האינסופיים ותיחומם אל תכלית ומטרה. ויותר מכך, הרי ניתן היה לברוא עולמות באינספור דרכים ובאינסוף מציאויות. אולם הבורא "בוחר" לברוא את העולמות בגישה מאד מצומצמת ומכוונת - בריאה פגומה ובלתי שלמה, שעל הנבראים יהא לתקנה. כלומר, כבר בתחילת מעשה הבריאה נקבעו תכליתה, מעמד ותפקיד הנברא בתוכה.
מעניין להיווכח כי בעוד שהבורא "מצמצם" את הרצון והיכולת האינסופיים שבו כדי להגיע אל בריאה שתאפשר לאדם לקבל תפקיד נכבד של תיקונה והסרת הרוע ממנה, מה שמביא להשלטת מלכות האל על העולם הזה בקץ הימים, על הנברא דווקא להגדיל ולהרחיב את רצונו ויכולותיו כדי להגיע למצב שבו יהא מסוגל למלא את התפקיד שמוטל עליו. התנאי לכך הוא שהאדם יביע "רצון לקבל" את השפע האלוהי המצפה לו, כשכר על תיקון הבריאה, ויפעל במלוא מאודו כדי לגלות מתוכו את היכולות שחבויות בו כדי להגיע להגשמה עצמית או בלשון הקבלה - "לקבל על מנת להשפיע". קרי, לקבל לעצמו הטבות כדי להעניק אותן לזולתו.
