עדית שמר
1.
כל זה התחיל לפני ימים רבים מאוד, בשעת בוקר מוקדמת. גשם דקיק טפטף ועף כאבקה ברחובות ירושלים ופנסי הרחובות עדיין לא כבו. העלים התלויים על עצי החרוב הבריקו בירוק כהה, והיו דומים יותר לפיסות פלסטיק נוקשות שנגזרו במספריים, כאלה זהות צורה וגודל, ועובי, כאלה אשר תבנית העלה שלהן אינה עגולה לגמרי, כאילו נגזרו חפיסות חפיסות, כאילו לא טרח מי שגזר אותן לסיים את עבודתו ולשייף את הקווי הגזירה והותיר אותם חדים ובלתי משומשים, תלויים בצרורות צפופים וכבדים, עומסים את ענפי העצים, נוטפים טיפות שקופות.
רחביה רבצה דוממת, רחובותיה מתעקלים ומסתבכים זה בזה. זרמי מים דקיקים נזלו במורד הסמטות והתנקזו אל מכסי ברזל כבדים בשולי המדרכות. גדרות-אבן מעובות חבקו חצר עמוסת דשא, גינה חנוקה תחת שיחים. פה ושם כופף אחד העצים את ענפיו התחתונים ורפרף על מעקה ברזל הקבוע לאורך חומת אבן אפורה. מוטות הברזל הרטובים של המעקה התעקלו באמצעיתם והתישרו אל קודקוד מחודד, והיו רצופים נקודות חלודה זעירות, ומגע הברזל המתפורר בעץ קר היה, ומחוספס.
דממה שררה ברחביה. מלבד רחש הגשם הנופל נשמע רק קול נקישתן של פרסות הסוס.
לאורך מסלול צעידתו האיטית הסתתרו חלונות כהים מאחורי סבך שיחים מטפסים וזגוגיותיהם, שהציצו מבעד למרפסות האבן השעונות על עמודים עבים הזדהרו לרגע וניצנצו באור האפרפר. דבר ממה שנמצא מאחוריהן, בחדרים חשוכים שרצפתם מצויירת ותקרתם גבוהה ומתקלפת לא נרמז מבעדן. אך הבתים ברחביה בני שנים רבות הם, והאבנים המסותתות הבונות אותם כבר מזמן הצהיבו, ומשקופי חלונותיהם רופפו אחיזתם וצבעם הלבן נקלף מהם בפסים ארוכים. וכל חלון לאורך המסלול האיטי, המתמשך, המתפתל ומתעקל מסימטה לסימטה, מחצר לחצר, במורד הכביש ומעבר לפינה, ודרך הגינה הציבורית אל הסימטה הבאה - כל חלון נרעד בתורו לקול הפרסות, והזגוגיות הזדמזמו והדהדו בזו אחר זו ברחש שכמעט לא נשמע לאורך הנתיב. אלמלא הגשם הרך שריפד את האספלט, שהמייתו חדרה כאבק לכל פינה וסדק ברחובות הרדומים, ניתן היה לשמוע גם את חריקת הקפיצים העבים בתחתית הקרון שמזמן לא שומנו והשמיעו ציוץ יבבני בכל פעם שגבשושית חצץ נקלעה אל מתחת לגלגלים.
הסוס לא נחפז. לא שייך היה לגזע הסוסים המהירים כסופה הדוהרים במדבריות ורעמתם מתבדרת אחריהם ברוח. הוא היה סוס אחר לחלוטין, מגזע סבלני, והוא משך את הקרון המוזהב בקצב אחיד וקבוע, בצעדי עצלתיים, מבעד ודרך ולאורך שנים רבות כל-כך, עד אשר דבר כבר לא עשוי היה להחריד אותו משלוותו, ובוודאי שלא בבוקר כזה, שעדיין לא ראוי היה אפילו לקרוא לו בשם בוקר, בגשם שנפרש על רחביה כצעיף דק ומפרפר.
והזקנה ישבה בתוך הקרון, והמושכות מוטלות היו על המושב לצידה. היא ישבה שעונה על הקיר, פניה אל דופן העץ שממול, אינה רואה את הדרך ואף אינה נוגעת במושכות, ומלמלה בשקט.
ומלמוליה רצופים היו.
ספק לעצמה דיברה, ספק אל הסוס האיטי.
הגשם שילח כמה טיפות אל תוך הקרון. על רצפת העץ הגסה מתחת לספסל הסתמנה כבר קשת לחה, אך הזקנה לא התבוננה אל הדרך, ואף לא התכווצה כנגד הטיפות. גם לא חדלה ממלמוליה. שובל ניחוחי דק נמשך והתפתל אחרי הקרון, מתקתק ועדין, התערבב בטיפות ועבר ביניהן כאד שקוף. פה ושם, בין נקישות הפרסות צפו ועלו קטעי דברים, מלים ספורות.
סוס, היא אמרה לו, מבלי שתפנה ראשה אליו. סוס, עוד מעט נגיע. שים לב, הרי לא נרצה לחלוף על פני המקום. והסוס היה גדול ושמן, וראשו התנדנד לפניו בקצב האיטי של נקישות פרסותיו באספלט. לבן היה, או אולי צהבהב, גבו שקוע כערסל וכרסו כבדה ומתנדנדת תחתיו.
2.
כל זה החל לפני ימים רבים. בשעת בוקר מוקדמת. הסוס הגדול ידע בעצמו כיצד נכנסים לחצר, היא לא דיברה אליו יותר ולא הורתה לו לחפש את הכניסה האחורית. בעצמו המשיך ללכת אחרי שעבר ליד עמודי האבן הגבוהים. הוא טלטל את ראשו מתחת לקשת ממנה השתלשל שלט המסעדה כאילו ביקש לקרוא את שמה, אבל מלבד טלטול ראשו, שאפשר היה בקלות לטעות ולחשוב כי אינו אלא חלק מתנועותיו הרגילות, אי-אפשר היה לדעת כי הסוס הגדול מזהה את המקום. ובכל זאת לא שינתה הזקנה את תנוחתה, ולא רמזה לו דבר נוסף, והוא המשיך בעצמו עד פינת הגדר, ופנה שמאלה מבלי שתצטרך אפילו לגעת במושכות, והמשיך לפסוע עוד צעדים אחדים לאורך הגדר עד שהגיע לשער האחורי שהיה פעור לרווחה, ופנה ומשך את הקרון אל תוך החצר. גלגלי הקרון מכוסים היו בוץ דרכים מוקשה והם מעכו את החצץ הרטוב והשאירו בו שני חריצים שנמשכו מן השער ועד לקיר המסעדה, ממש מתחת לחלונות המטבח. שם עצר הסוס, ועוד זמן ארוך הוסיף לטלטל את רגלו הקדמית השמאלית, כאילו התכוון לחפור ממש שם בור באדמה.
כך הגיעה לכאן הזקנה. בשעה רכה שכזאת, בבוקר חורפי שגשם דקיק ליטף וכיסה אותו.
בחלונות המסעדה עדיין לא עלה אור, ראומה פותחת רק בשעות הצהריים, ולכן חלף זמן רב עד אשר חדר הניחוח המתוק שהסתלסל מסביב הקרון ומישהו שם למעלה בחלון עצר מפעילותו העסקנית בין הסירים המבעבעים והתפנה לעקוב אחר מסלולו של האד שהגיע מבחוץ והתערבב בריחות הבישול. ולכן, רק לקראת ערב הבחינו העובדים במטבח בקרון המוזהב החונה ממש מתחת לחלון, ובסוס הצהבהב המרחרח בעצלתיים בין השיחים ושפתיו העבות משורבבות.
בקייץ היתה החצר הזאת מלאה שולחנות עגולים לבנים ששמשיות צבעוניות מחפות עליהם, אבל באותו היום בו הגיעו הזקנה עם הסוס לחצר המסעדה היו השולחנות כבר דחוקים ליד קיר האבן וכסאות הפלסטיק ניצבים היו זה על גבי זה בשלושה או אולי ארבעה מגדלים עקומים ונוטים הצידה, ובין רהיטי הגינה התפתלה שרשרת ברזל עבה ושחורה שאספה אותם לערמה גבוהה, והחצץ מתחתם היה לח, ובחריצים המסוגננים של שולחנות הפלסטיק דבקו מחטי אורן שרוככו בגשם ועלים דקים וכהים נלפתו אל הכסאות.
כשקראו לראומה, שעסקה באותו זמן במאזן החשבונות האין-סופי באחד החדרים הפנימיים, שם ישבה על כורסת בד נמוכה ועישנה בשרשרת עוד סיגריה, ועוד אחת, ועל ברכיה צרור דפים ורודים, היא לא נראתה מופתעת ביותר. באנחת קוצר-רוח הניחה את הדפים המהודקים בסיכה על השולחן וקמה מהכורסה הנמוכה בתנופה שהסגירה את עייפותה, שהרי בלעדי תנופה חזקה דיה היתה בוודאי נשמטת אחורנית אל משענת הבד בחזרה. היא התכופפה להציץ החוצה מבעד לחלון המטבח אל החצר האחורית, מרחיקה את הסיגריה הבוערת כדי שלא תשיר אפר צורב אל תוך הסירים, נשענת על זרועה השניה. מעבר לאדן השיש, ממש מתחתיה, ראתה את הגג המוזהב, ולמרות שהאור סביב קרון העץ היה עמום וחלש היא יכלה לראות את הפסים הדקים שהותירו עליו משיכות מברשת גסה וגם הבחינה מיד כי זה מסוג הקרונות שנצבעו כבר אין-ספור פעמים משום ששכבות הצבע המוזהב שלו היו עבות ונדמו לה כאילו הן ספוגות בדפנות. והיא ראתה את הסוס השקט, הענק, בוטש בחצץ והוא כבד וסבלני, ותלתלים ארוכים, צהבהבים-לבנים, עוטרים כל אחת מארבע פרסותיו, והם נקיים וחלקים, כמו מסורקים, ושום דבלול או ענף לא דבק בהם.
אז היא הגיע לכאן, אמרה ראומה בשקט, אך גם היא לא ידעה למי היא מתכוונת.
מאוחר יותר, כשהשמיים מעל גדרות האבן של רחביה כבר היו כהים מאוד וקול שיחת האנשים במסעדה הפך לשקט ומתון, היא החליפה דיסק במערכת והתקרבה לאחד הרמקולים, מפשילה את שערותיה ומצמידה אוזן לדופן הספוג השחור כדי לוודא שהמוסיקה הרגועה אכן בוקעת ממנו, ואחר-כך היא ירדה לחצר והקיפה את בית האבן הגדול, זורקת בדרך את הסיגריה החצי-גמורה לתוך שלולית שנקוותה בחצץ, ונכנסה לקרון כדי לברר ביחד עם הזקנה כמה זמן תרצה זו להשאר שם.
כך הפכו הזקנה עם הסוס לחלק מהמסעדה.
3.
באחורי המסעדה היה חדרון קטן, צר וארוך שתקרתו גבוהה וקירותיו חסרי חלון. שם אוחסנו סמרטוטי הרצפה, המגבים והמטאטאים, הדליים וחומרי הניקוי. ימים אחדים לאחר שהשתיים דיברו מה שדיברו בתוך הקרון, קראה ראומה לבחור הנמוך עם התלתלים השחורים המקורזלים שניקה את המסעדה, ועזרה לו לפנות את המחסן ולהעביר את כל מה שהיה בו לארון הברזל, זה שדלת הפח שלו מעוקמת, זה שהיה דחוק מאחורי הכניסה למטבח. היא עצמה עזרה לו לפנות את החדר, ועשתה זאת בסלידה כשהיא משתדלת לא להציץ לתוך הדליים כדי לא לראות מה בתוכם, ולא לשאוף אוויר דחוס שהיה תלוי, כבד ומחניק, מעל ערמות הסמרטוטים, אף לא לנסות לגרד בלי משים בציפורן ארוכה לכלוך שיבש ודבק על אחד הקירות. עדיין לא הציעה לזקנה דבר, עדיין לא העזה להאמין שזו תרצה להשאר במסעדה, אך את החדרון הזעיר היא הכינה, וגם דרשה ממקורזל השיער הנמוך שזיפים שחורים מנקדים את לחייו שינקה וישטוף ויקרצף היטב כל פינה בחדר, וגם דרשה שישפשף במים חמים עם סבון את הקירות שהאפירו. והבחור לא מחה, ובוודאי שלא חשב לשאול לשם מה לסלק את כל החפצים ומדוע חייב החדרון ההוא להיות כל-כך נקי, הרי אף פעם לא דרשה כזה נקיון בשום פינה במסעדה, לפחות לא מאז שהוא בא לעבוד אצלה בנקיון.
אך כשהתפנה סוף-סוף וגמר גם לשטוף את הכלים ועמד שעון על אדן החלון במטבח, מנגב ידיו במגבת הרטובה שעדיין חגורה היתה למתניו והצית בדל סיגריה שקיבל מאחד הטבחים, הוא הרשה לעצמו כמה משפטים מתחת לשפמו שנאמרו בשפתו הגרונית והיו מכוונים רק לאוזניו של הטבח, ולמרות שראומה ממילא לא יכלה להבין אותם הוא חזר והביט סביבו, גם אחרי שאמר מה שאמר, וגם אחרי שנקלט הנהון ראשו של הטבח הראשי, כי למרות שחשב שזה השיגעון שנכנס בה, ולמרות שבאיזה חוש לא מוגדר ידע לקשור את ההתעסקות בחדרון לאותו קרון משונה שניצב מתחת לחלון ולאותו סוס מגודל, לא מוכן היה להסתכן ולבטא את דעתו בקול רם לידה.
ראומה עצמה הניחה לחדרון לעמוד ריק ימים אחדים ואחר-כך הביאה, על גג החיפושית שלה, מונחות על-גבי שמיכה ישנה וקשורות בחבל, שתי כונניות מדפים ישנות שמצאה עומדות ברחוב מחוץ למשרד עורכי דין ידוע ששופץ לאחרונה. היא העמידה אותן זו מול זו בתוך החדר אחרי שגררה אותן על הרצפה ברעש גדול ודחפה בכוח מבעד לדלת הצרה. אחר-כך עמדה וקרעה פיסת קרטון מקופסת הסיגריות שלה ותחבה מתחת לרגל הברזל השמאלית כדי שזו תפסיק להתנדנד ותעמוד יציב, ונשענה על המשקוף להתבונן במה שנשאר מהחדר. היה שם בקושי מקום לכסא עץ פשוט ולתנור סלילים חשמלי, ובכל מדפי הברזל היתה שקערורית במרכזם. אך נדמה היה לה כי כאן, בחדר כזה, תסכים הזקנה להיות.
והזקנה ידעה להניח כף-יד מגויידת ליד זו של ראומה, וידעה להתבונן ישר אל תוך עיניה ולמלמל, וידעה כנראה להסכים, למרות שלא אמרה דבר במפורש.
השמועה עברה מפה לאוזן - במסעדה של ראומה יושבת זקנה אחת, ומי שמחפש מתנה מקורית להעניק למישהו יקר במיוחד, יכול לבוא אליה. השמועה עשתה דרכה במהירות ברחובותיה של רחביה - במסעדה של ראומה יושבת זקנה שעושה בובות, והרבה אנשים באו להציץ בה. ולפעמים גם הביאו לה שאריות מבתיהם, חומרים לבובותיה.
4.
כל זה קרה לפני ימים רבים, כשעדיין היה הקרון שבחצר צבוע זהב עמום שנקלף מסביב למשקופי חלונותיו.
ובינתיים נערמו מדפי הפח בחדרו הצדדי של המסעדה בשקיות ניילון תפוחות, ובקופסאות נעליים עמוסות ובסלסילות-קש מפורקות שהיו כולם דחוסים אוצרות בלומים: קרעי בדים, שלל כפתורים וחרוזים, מחטים וסיכות, גזרי-לבד וניירות צבעוניים, יריעות גומי שחור, צווארוני מעילים שנפרמו, סרטי מתנות שנמעכו, צרורות של גרבי ניילון שקופים חיוורי צבע, גרבי צמר מחוררים, שרוכים מפותלים ורצועות פרווה מלאכותית חומה. על כסא עץ פשוט ישבה הזקנה, עטופה במעיל שחור ששרווליו רחבים וארוכים ומהם מציצות כפות ידיה שהיו רזות באופן מפתיע ועליהן משורטטות מפות סבוכות של ורידים בולטים. כפות ידיה היו חומות, אצבעותיהן ארוכות ויפות להפליא וציפרניהן דקות וארוכות, קווים ישרים קרניים מותווים עליהן. היא היתה ממלמלת תמיד תוך כדי עבודה, וכה מהיר היה המלמול עד אשר אפילו מקרוב מאוד אי-אפשר היה להפריד ולבודד מלה מחברתה. מעולם לא נראתה תוהה או מחפשת מאיזה חומרים תתקין את בובותיה, היא ישבה על כסאה, בין שתי כונניות הברזל, וכל מה שהניחה עליו את ידה היה מתאים לצרכיה, ולכל דבר שנקלע אל מתחת לאצבעותיה היה שימוש. בשקט עבדה, בזריזות, פרט לאותו המלמול הבלתי פוסק. מעולם לא נראתה מתאמצת, או דוחקת בכוחותיה. בישיבתה הכפופה מעט, הנוטה אל חיקה, כשבזווית שפתיה אחוזות סיכות אחדות, נדמה היה כי אף-פעם אינה חדלה מהעסקנות בחוטים הדקים, בראשים המחודדים, בכנפות הבגדים שתפרה והלבישה לגופים הפעוטים, בחרוזים שהיתה תופרת אחד-אחד, במספריים הקטנים בהם גזרה שערות מכדור צמר ותפרה בתפר מדוייק להפליא, בנעליה הלבד עם השרוכים הדקים שהנעילה לרגלי יציריה. לראומה, שהיתה עוברת פעמים רבות ליד החדרון שדלתו פתוחה תמיד, רק כדי להציץ ולוודא, נדמה היה כי אם תאלץ הזקנה לשבת באפס מעשה היא תתאמץ ותתעייף הרבה יותר, והיא מצאה בכך משום הקלה, למרות שלא הבינה עדיין מהו שכופה עליה את ההתקשרות הזאת אל הזקנה המשונה, שאפילו את שמה, אם אכן היה כזה, לא ידעה. היא חזרה וגילתה, בבקורתיות מסויימת, את ניצניה של חרדה סתומה שהיתה מוכרת לה מימים רחוקים, ואף הבחינה בעצמה שיותר ויותר פעמים נדרשות לה לעבור על פני החדרון הקטן ולוודא שהזקנה עדיין שם כדי להרגיע את החרדה הזאת, שהנה היא עדיין שם - אותה הזקנה הנודדת שמסלולה האקראי הביא אותה למסעדה שלה, הנה היא עדיין יושבת בחדרה ותופרת בובות. ורק כשראתה אותה שם, על הכסא זקוף המשענת, היו משתתקות אותן אצבעות דאגה דקיקות שנשזרו בה מחדש.
היא ראתה את הסועדים במסעדה, אלה הקבועים, שנכנסו מדי פעם לחדרון הפעוט של הזקנה, מחפשים משהו מיוחד. היו מתכופפים אל הזקנה כאילו היתה קניינם הפרטי ומסבירים לה במלים שהפכו נבוכות מרגע לרגע מה הם מחפשים. ראומה היתה מגחכת לעצמה מרחוק ואחר-כך מושכת באפה בזלזול - אף אחד מהם לא ידע אחר מה הוא מחפש בין אם היתה זו מתנת יום הולדת, מתנת פיוס או מתנה ליום הנישואין. אך היא יכלה לשמוע בוודאות, גם מבעד למבוכה, את נימי האדישות בקולם, את החיפוש קצר-הרוח אחר פתרון קל, אחר מישהו שיעשה עבורם את המלאכה... הם ידעו שאצל הזקנה יוכלו למצוא את הדבר המיוחד והיקר ביותר, ויותר לא יאלצו לחפש. והזקנה היתה מרימה עיניים בהירות וזורקת בהם מבט זריז ופיקח, ושפתיה לא חדלו לנוע תוך מלמול למרות הסיכות האחוזות ביניהן. היתה מדברת ספק אליהם ספק לעצמה, ספק לבובה שהולכת ונשלמת בין אצבעותיה, וכך היתה כמעט מכריחה את נושא החיוך הנבוך שמולה להרצין, ולהוסיף עוד ועוד מלים, רבות ואפילו מיותרות.
ולפני שהזדקפו שוב ופנו לצאת מן החדר, וחיוכם ההוא כבר מזמן נשכח, היתה הזקנה מסמנת להם תנועה זעירה בראשה, ואחר-כך היתה מפרידה מלים אחדות מתוך רצף מלמוליה. תביא לי מהבית מה שיש לך, ככה זה יהיה טוב יותר. תביא לי כל מה שאתה מוצא, הכל טוב, לא צריך הרבה, רק מעט. רק מעט דברים קטנים.
וראומה היתה רואה אותם חוזרים אליה למחרת, נושאים אליה בגאווה את שאריותיהם, בראש מורם, בתחושת בעלות, כאילו הפכה לרגע להיות קניינם הפרטי. וכל הזמן הזה היתה חרדתה שלה ממשיכה לרחוש במסתרים, לא נראית, אפילו לא מורגשת, אך קיימת וממשית. והיא לא רצתה בה. וניסתה בדרכה שלה הישנה להתעלם ולשכוח מקיומה.
5.
דברים אחרים העסיקו את ראומה בימים שסבבו את בואה של הזקנה. כבר ידעה והבינה שמשהו חזק ממנה בהרבה לא יניח לה לדעוך ולשקוע כפי שנדמה היה לה שתוכל. חלפה כמעט שנה מאז הפרידה שהותירה בה קרע, ובכל זאת היא אינה יכולה להפסיק לדוש ולחטט בתדהמה ברגע ההוא. ואמנם כואב היה לשחזר בכל פעם מחדש את הזרם שחלף בה כשהבינה שהנה, ממש בין רגע, היא עומדת לאבד את הפלא שנמצא לה כל-כך במקרה. ובכל זאת, ולמרות שידעה את הכאב החוזר ומעתיק את עצמו בדייקנות, חזרה ושבה לדבוק בעקשנות באותה נקודה עצמה על ציר הזמן, כמו חיה שאינה מסוגלת לרחוק ממאורתה ההרוסה והיא ממשיכה לנבור סביבה בעפר ואינה מוכנה לנטוש אותה. עדיין לא יכלה לסלוח לעצמה על שוויתרה על כללי הבטיחות, על שהשירה מעליה את ההגנות הטובות והישנות ונתפסה כשהיא כל-כך לא מוכנה, וכה פגיעה. שהרי איך יכלה להאמין שמשהו מהאושר החדש ההוא ישאר וידבק בה ויהיה כולו שלה. האם לא היתה זו היא בעצמה שטענה, בינה לבינה, שאסור שיפרץ מעגל החיים שלה, ואסור שיבוא בו עוד מישהו זר שיכניס בו שמות, ובוודאי שאין לחשוב על האפשרות כי תהיה זו דווקא אישה.
שוב ושוב, בלי טעם ותועלת, היתה שבה ומגרדת בציפורן חדה את הפצע המגורה שאינו מגליד: הנה היא יושבת על השטיח האדום בדירתה, לבושה שמלה לבנה זרועה פרחים צהובים, ידיה חובקות את ברכיה ועיניה מפיקות גוונים רכים ומיוחדים שלא היו מנוסות בהן. הרי רק עתה החלה להאמין, רק עתה החלה להרשות לעצמה להתענג על תחושת השתיים והיא כולה בסקרנות והתרגשות לקראת כל רגע חדש. רק עתה החלה להאמין בנוכחות שאיתה, להכיר בה שהיא ממשית. ובפליאה הבחינה כי בו בזמן יכלה היא גם להיות שמורה מאוד לעצמה, ומהורהרת, ומלאת כאב מתקתק.
ואיך לא חשה במה שמתקרב.
איך לא ניחשה שעכשיו תבוא המהלומה.
ודווקא כשאינה מוכנה, כשכל הווייתה כנועה לרגש אחר שממלא אותה, והוא ישן וגם חדש, והוא מסעיר אותה, חם ושופע ומפעפע במעגלים סמיכים סביבה.
אחר-כך, כמטס של ציפרים עטות, באו מלים משוננות, והן ננעצו בבשרה לכל עומקו. אחר-כך נחצה האוויר ממש מול פניה והיא נותרה ללא נשימה, קפואה. חלל עצום הפריד בינה ובין המלים שנאמרו, שעדיין תלויות היו, נראות לעין, מוחשיות, באוויר בין שתיהן. ועדיין לא חשה כל כאב. ממרחק של שנים הן באו אליה, המלים. והיא אכן שמעה אותן, וממקומה, מעברו השני של החלל ראתה את ידיה מתקדמות לעבר קופסת הסיגריות המונחת על השטיח ביניהן, וראתה את השפתיים המתנועעות מולה ללא קול. באזניה התגבר צפצוף שהחריש על חושיה כולם.
היטב זכרה את השעה הזאת. את השמלה האביבית עם הפרחים הצהובים שלבשה למרות שעדיין לא נגמר החורף, את ריח הסיגריה המעורב בניחוח יסמינים שחדר מבעד לחלון הפתוח, ואת הצמרמורת שזחלה במהירות במעלה רגליה היחפות והתפשטה בגופה, כובשת אותו ללא קרב.
אחר-כך תלשה מעצמה את השמלה, תלתה על קולב ודחסה לארון, צמודה לדופן הרחוקה. היא גרבה גרביים עבים ועטתה עליה חולצת צמר רחבה ומכנסיים חמים, וכל אותו היום היה גופה מצומרר כולו בבגדים שלא יכלו להגן עליו.
שוב לא לבשה את השמלה ההיא. אך בכל בוקר מחדש היתה נדקרת ממנה כשפתחה את ארון הבדים, ולמרות שהיתה תוחבת שוב ושוב את שוליה מאחורי בגדים אחרים היו הפרחים הצהבהבים חורגים ומבצבים ומתיזים באישוניה צוף צורב.
6.
בלילה היתה הזקנה חוזרת ומתכנסת בקרון הצבוע זהב, ומדי יום היתה שבה לחדרון שבמסעדה, שם היתה יושבת ובחיקה נרקמת עוד בובה. אנשים היו יוצאים מאצלה ובידם החפץ החדש, צעצוע-פז, וכשהתבוננו בו היו מוצאים עצמם נתונים תחת קסמה של תחושה מוזרה - לא, אין זו בובה זרה, אף אין זו בובה חדשה, כביכול מכירים הם אותה מזה שנים רבות, כביכול גדלה וצמחה איתם יד ביד. ועדיין מדיפה היתה את ריחה המתקתק של הזקנה.
ראומה התבוננה בהם יום יום, יוצאים המחדרון. שבועות חלפו ואיתם ביחד חודשי החורף הסוערים, וככל שהתארכה שהותה של הזקנה במסעדה היא גילתה כי בעל-כורחה מתבייתת בה תחושת בטחון, וביחד איתה גם קונה לה החרדה מקום בתוכה, וכוססת בה בעמימות, ממרחק, כאילו אינה קיימת. וגם קינאה משונה מוצאת לה נתיב למחשבותיה - כמה דרכים כבר עבר קרון הזהב, כמה מקומות כבר ידע, מי הם אלה שנתקלו בו בדרכם. האם גם לה, כמו להם, ישאר רק זכרון מטושטש ממנו, נודד ועובר ברחובות ירושלים. ובכלל, עד מתי תשאר אצלה הזקנה, ומתי תחליט לחדש את כסותו המוזהבת, לרתום את הסוס ולצאת שוב לדרך.
לפעמים היתה נכנסת לקרון אשר ברק הזהב שלו כבר נכהה, נושאת לזקנה קערת מרק שזה עתה רתח ומספרת לה כי חיפשו אחריה, מן הסתם כדי להזמין בובה, ובחשש היתה בולשת במבטה במהירות וסוקרת את כל פינות הקרון, מנסה לראות מה נמצא בזוויות האפלות שבין הארגזים ובין שקי הבד שעל רצפת העץ. היה שם ארגז קרטון ועליו מונחות, מוכנות, מברשות צבע שטופות, ואף שני פחי-צבע חדשים ונוצצים ניצבו לידו, אך היא לא יכלה לדעת איזה צבע בתוכם שהרי אף טיפה לא נגרה משפתם ההדוקה.
ראומה ידעה - קרון זהב שכזה מקומו בדרכים. נועד הוא למשוך מבטים מכל פינות העיר. קרון זהב שכזה לא נועד לעמוד סתם כך בחצרה. אך הזקנה עצמה לא אמרה מלים מפורשות ולא רמזה אף רמז. אמנם מלמלה רוב הזמן, אך מלים של ממש לא הצטרפו זו לזו. וראומה לא יכלה לשאול.
כך קרה שהמסעדה של ראומה החלה למשוך יותר ויותר אנשים. וכך קרה שהחורף עבר בסופו של דבר והסוס הגדול השקט המשיך להתנועע בכבדות בחצר, סבלני, רגוע, מטלטל את ראשו העצום מצד לצד, שפתיו משורבבות כמו בחיפוש תמידי אחר טעם מסקרן, והתלתלים הארוכים העוטרים את פרסותיו מסורקים ורכים למראה. בחצר כבר נקבע הריח המתקתק שהביאה איתה הזקנה וכבר לא היה אד חלומי לא מוגדר. מעט מעט החלו אף האורחים במסעדה להרגיש בו, ולשייך אותו למסעדה של ראומה. וראומה עצמה. אשר מחשבותיה היו תועות בקלות משגרתה השוטפת של המסעדה, אשר היתה מסתפקת בתרוץ הקל ביותר כדי לחדול מרשימות המלאי המתמשכות של המטבח או מגיהוץ מפות השולחן שחזרו מהמיכבסה, ראומה זו גילתה שכמעט בכל פינה יכולה היא למצוא את עקבותיו של הריח המתקתק והדקיק שהזדנב אחרי הזקנה וכבר נטבע במקום. לעיתים נדירות אף היתה מצליחה להסתפק בריח בלבד, שהיה מעורב היטב בעשן הסיגריות שלה, ולא הזדקקה לוודא בעיניה שהזקנה אכן יושבת בחדרון ותופרת.
ובינתיים, לקראת הצהריים, כשהיתה נוהגת את החיפושית שלה אל המסעדה, היתה נוסעת דרך הרחוב הצדדי כדי שתוכל להציץ תוך כדי נהיגה אל מאחורי החצר, ממרחק. מבט חטוף אחד הספיק לה, כל מה שרצתה היה רק לוודא שהקרון לא נצבע בין אותו הלילה זהב זוהר. מבט אחד מהיר, זה כל מה שהיתה זקוקה לו כדי להבטיח לעצמה ארכה נוספת, ולו בת יום אחד בלבד. (פעם ננעל מבטה על כד נחושת ממורק שתלוי היה לקישוט ליד אחד הרמקולים בכניסה ובתוכו צרור פרחי משי קמוטים. כשהתבוננה לעומק הזהב הכהה נדמה היה לה כי גם כד הנחושת מוכן לדרך, הנה ינתק מיד ממקומו ויסע משם, מושך אחריו מבטים מסונוורים.)
ובינתיים היתה ראומה עוקבת אחר התנועה אל החדרון וממנו, מחלקת ציונים ללקוחות התמימים שהיו באים אל הזקנה ונושאים אליה בחרדת קודש שקיות ישנות מלאות אוצרות שמצאו בבתיהם. היא ראתה אותם מקריבים את מטמוניהם היקרים ביותר שהיו מונחים שמורים בקרן זווית ספוגי אבק של שנים ובאומץ רב מושיטים אותם לזקנה ומוותרים עליהם. והיא, מצידה, היתה מזכה אותם אך במבט חטוף אחד, חריף ומודד, ושפתיה לא חדלות למלמל, ואת הצרור היתה שומטת, כביכול בהיסח הדעת על גל השקיות שנערם על מדפי הברזל.
ראומה ראתה את פרצופיהם המבולבלים כשיצאו ממנה. מדי פעם העסיקה אותה מחדש השאלה מה מוצאת בהם הזקנה. היא במקומה כבר מזמן היתה מוותרת על חברת אנשים, ובוודאי שהיתה חדלה לשרת אותם. אך בינתיים היתה דואגת לשמור שתנועת האורחים סביב החדרון תמשיך לזרום בטפטוף בלתי פוסק.
בסוף החורף בא ותקף גל קור פראי, וכמו שהגיע כל-כך במפתיע כך גם גווע במהירות והותיר אחריו את השמיים צלולים ורטובים. השמש הבקיעה לה נתיב אל בין העלים הצפופים של עצי החרוב, ונערים ונערות לבושי ג'ינס וחולצות תכלת היו מתעכבים ליד גדר-האבן, קול צחוקם חודר מבעד לחלון מכוניתה הפתוח. כשהיתה מחנה את החיפושית ליד המדרכה היתה שומעת אותם קוראים לסוס שיתקרב, שורקים לו, ממצמצים בשפתיים רעננות בסקרנות מעורבת בפחד ואולי אף בהתגרות, מושיטים אליו מעבר לגדר שאריות סנדוויץ', פרי שלא נאכל עד תומו. הם כבר לא הרגיזו אותה כבעבר. לפתע באו ימים חמימים, שכן האביב השתחרר, ולמרות שלא רצתה להודות בכך היא היתה כולה נרגשת, כאילו משהו חגיגי תוסס בתוכה. בדרך למסעדה היתה עוצרת ליד חנות צמר קטנה, האחרונה מסוגה בעיר, וקונה שתי פקעות צמר בהירות עבור הזקנה והיתה מניחה אותן על לחייה, מתענגת לרגע על הרכות הצמרית. או שהיתה נוטשת את המסעדה לקראת ערב, ברגע האחרון לפני סגירת החנויות במרכז, וממהרת ברגל דרך רחביה הרצינית והטרודה לקנות בחנות של ציוד לגני ילדים צרור ריבועי לבד בשלל צבעים, או חבילת מנקי מקטרות לבנים.
הזקנה לא הראתה לה פנים שונות. אפילו לא היתה פותחת את האריזות המרשרשות. כפי שהן היתה מניחה אותן בתחתית המדף הקרוב, סוקרת את ראומה במהירות באותו מבט חריף וחודר, וממשיכה בעיסוקה. האם אי-פעם תגע בצמר החדש, האם תגזור את ריבועי הלבד, האם תקלע דבר מה ממנקי המקטרות, היתה ראומה תוהה בינה לבינה. לפחות אינה מושיטה לי את החבילות בחזרה, סיכמה לעצמה.
7.
ובאותו פרץ של התרגשות אביב מבעבעת, כשהעיר נולדת שוב בשמש, אביבית ולא מוכרת, והכל בה מתנער משכבות ישנות ומתחדש, היתה ראומה עומדת מול ארון הבגדים הפעור שלה ומחפשת משהו, מסיטה קולבים מצד לצד, מושכת שמלה או חצאית, מנסה להניח על עצמה חולצה נשכחת, מודדת זוג מכנסיים קלים, ואינה מוצאת את מה שחיפשה. וכל אותו זמן היו מרצדים לעיניה הפרחים הצהובים הדוקרניים שעל השמלה הלבנה, זאת שהחביאה לפני שנה באחורי הארון. זאת השמלה שלא תראה אור יום, שתשאר דחוקה בקרן הזווית הראויה לה.
כך קרה שהזקנה קיבלה ערב אחד, צרורה בתוך שקית ניילון תפוחה וקשורה בחוזקה, את שמלת האביב הפרחונית.
הפעם לא הניחה ראומה את הצרור על ברכיה של הזקנה אלא שמטה אותו כמשקולת על הרצפה ליד הדלת, ואמרה מיד, בשפתיים מהודקות, שתיגש כבר עכשיו למטבח לראות עם המרק כבר רתח, וכבר תשוב עם קערה וכף. והפעם לא הסתפקה הזקנה בסקירה חטופה ובמבט פיקח החולף מעליה במהירות כרוח פרצים. היא נעצה עיניים בהירות וצלולות בראומה והרימה את השקית מהרצפה. אצבעותיה הדקות מוססו את הקשרים המהודקים ושלפו בזריזות קצה שמלה מקומטת, והחדרון הקטן כולו נמלא פרחים צהובים מרצדים על לבן מסנוור. ראומה שמעה לפתע מלים בודדות שנפרדו מבליל המלמולים - זה טוב, זה טוב מאוד. זה בד יפה.
ומיד הסתובבה והסתלקה משם. כדי להביא את המרק, וגם כדי שהזקנה לא תראה אותה משפשפת את עיניה הצורבות.
יומיים או שלושה לאחר מכן הושיטה לה הזקנה בובה קטנה.
ראומה עמדה בפתח החדר, נשענת על המשקוף, ושתקה רגעים ארוכים. היא לא ידעה מה להגיד, וגם לא יכלה לבטא הברות ברורות, לכן שתקה. היה משהו בחפץ החמים שבידה שהזכיר לה דבר-מה והיא התאמצה מאוד להזכר מהו, אך בשום אופן לא הצליחה. ובנוסף לכך אפף את הגופיף הזעיר אד דקיק של ריח מתוק ועדין. והיא פחדה שאם תדבר תשאף את כולו אל תוכה בבת אחת והוא יאזל לה לחלוטין.
8.
למחרת, כשבאה לקראת הצהריים למסעדה ראתה מרחוק שורה של נערים ונערות עומדים ליד הגדר, ומיד הבחינה שמשהו ארע. האם זה הרגע, האם באמת הגיע הזמן, שאלה את עצמה וגלגל ההגה מקפץ מאחיזת ידה כשהחנתה בתנועות חדות את החיפושית שצמיגה הקדמי נחבט בשפת המדרכה. משהו זהר בחצר, משהו גדול ועצום.
נשימתה כבדה לרגע. מתוכו של גל החרדה הפתאומי שהשתלט עליה ראתה את קרונה של הזקנה והוא עוטה שכבת צבע חדשה ובוהקת.
אלא שלא היה צבוע בזהב.
קרון העץ עמד במקומו הרגיל ליד הקיר, ממש מתחת לחלון המטבח, וזהר כמו הירח המלא במעטה חדש של צבע כסף בהיר.
ראומה עמדה בצד, מתבוננת בחבורה המלטפת את הסוס שקרב לגדר. והסוס הושיט את ראשו העצום מעבר למעקה וטלטל אותו מצד לצד ושפתיו משורבבות. היא נכנסה למסעדה כאילו לא ארע דבר. במטבח ירצו בוודאי לשאול אותה על הקרון הצבוע, והיא לא ידעה מה תענה. משהו מתרחש ומוטב להזהר, משהו מתחיל להתגלגל וצריך להיות מוכנים, חשבה.
נדהמת מאוד היתה כשעברה ליד החדרון כעבור כמה שעות, כשתנועת האורחים במסעדה גברה והיה צורך לזרז את העובדים במטבח. הזקנה ישבה כרגיל בכסאה, ממלמלת לעצמה את מלמולה הבלתי פוסק וריח מתקתק אופף אותה ומתערבב בניחוח היסמינים שהחלו לפרוח בחצרות רחביה.
חשבתי שאת עוזבת, אמרה ראומה בשקט.
הרי צבעת את הקרון מחדש. הבנתי שאת עוזבת.
את נשארת - היא רצתה לשאול, אך לא העזה.
הזקנה לא חדלה למלמל, וגם לא הרימה את עיניה. בין אצבעותיה הזריזות ריצדה דמות קטנה, עדיין עיוורת, שדרשה את כל תשומת ליבה. אך מתוך בליל המלמולים נפרדו מלים בודדות.
זהב השמש טוב לדרכים המתמשכות. הכסף יפה לבית. לבית ולמנוחה. כך אמרה.
כך אמרה ולא חדלה מהדמות הפעוטה שהלכה ולבשה צורה בחיקה. ראומה עמדה שם עוד רגע קצר, נשענת על המשקוף, וחשבה לעצמה דבר-מה. אחר-כך אמרה שהיא נגשת למטבח ומיד תחזור עם קערת מרק ועם כף.
