המחבר: שמואל קרמרמן
בתפילת "קדיש" על מי שהלך לעולמו, אומרים: " יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם שברא כרצונו וימליך מלכותו ויצמיח ישועתו ויקרב ביאת משיחו בחייכם וביומיכם ובחייו של כל בית ישראל במהרה ובזמן קרוב ואמרו אמן. יהא שמו הגדול מברך לעולם ולעולמי העולמים יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמו של הקדוש ברוך הוא מעל לכל הברכות והשירות התשבוחות והנחמות הנאמרות בעולם, ואמרו אמן. עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל בית ישראל ואמרו אמן ". תפילה מיוחדת זו פונה אל הבורא בשני אופנים: דרך "שמו הגדול" ודרך "שמו של הקדוש ברוך הוא". מה ההבדל שבין שתי הפניות? התשובה לכך מתייחסת לקוד (סוד בשפת הקבלה) שקרוי "הוא ושמו אחד".
ראשית יש להבהיר, כי שמות הבורא, כפי מתגלים לאדם היהודי בספר התנ"ך, הם שמות שנתנו במיוחד למתפלל על מנת שיוכל להסתייע בם בעת שהתפילה נעשית באמצעות "הסידור" או אף בתפילה האישית. חולש השם המפורש "יהוה" נחשב לשם בעל העוצמה הרוחנית החזקה ביותר ומחמת המורא והיראה מעצם כתיבתו או הגייתו, מקפידים יהודים חרדים לרשום אותו באופן של " הוי"ה " ואת השם "אלוהים" בדרך הכתיבה של "אלוקים". ההסבר להחלפת האות הי"א באות קו"ף מוסברת במדרש בספר הזוהר, ולפיו האות קו"ף הינה הסתרה/חיקוי של האות הי"א, באמצעות רגלה הארוכה שנשלחת מטה כדי להילחם בכוחות הטומאה. כאשר הטומאה תיעלם, תתקצר הרגל של האות "קו"ף" וזו תהפוך לאות ה"א המוכרת לנו ואז כשיבוא התיקון נורשה להציג את השם המפורש כמות שהוא.
מקובלים מסבירים, כי יש להיזהר מאד בהבנת שמות הבורא, שכן אין בידיעת השמות הגלויים, הנרמזים או שחבויים בתורה משום "רכישת בעלות" על סגולות ייחודיות או היכולת להשפיע על הבורא באופן כל שהוא. זאת, שלא כפי שמקובל בשגרה לקרוא לדברים בשמותיהם כדי לסמנם ולסווגם ולפעמים גם על הידע והיכולת להפעיל וליישם את אותם הדברים. לחילופין, אנו קוראים לילדינו בשמותיהם, הפרטי או המשפחה, כדי להורות על השיוך המשפחתי אלינו. או על מנת להפגין בעלות עליהם ויחס של חיבה ואהבה. בכל אלו אין שום דמיון או קירבה לשימוש שאנו עושים בהגיית שמות האל מתוך סידור תפילה או בפנייה אישית אליו. שמות הבורא נחשבים כ-"שמות מקודשים" והאמונה היהודית מצווה מתייחסת אליהם ביראה ובכבוד ולהיזהר, כפי שמורה התורה, מלשאת אותם לשווא.
אחד משמות הבורא הנפוצים ביותר בשיחה, בתפילה מהסידור או בתפילה אישית הינו "הקדוש ברוך הוא". שם זה מורה על מודעות לקיומו הנפרד והנישא מעבר מכל המוכר לנו, מתן כבוד להיותו קדוש ומאציל טוב וברכה על מאמיניו כמו גם השלמה עם היותו "הוא" כלומר, נסתר ונעלם מהכל ושאינו עתיד להתגלות לעולם ועד.
הקוד "הוא ושמו אחד" מתייחס לכך, שהאמונה בקיום האל מכירה כי לא ניתן לדעת ולא כלום על הבורא ולכם הפנייה אליו "הוא" מסמלת פניה של כבוד ושל אי הידיעה לגביו הבורא ולעומת זאת השימוש בשמותיו פרושה, שכאילו לכאורה ישנה איזו "כתובת" מזוהה שאליה התפילה מיועדת. לפי חוכמת הקבלה, הקוד "הוא ושמו אחד" מורה, כי גם אם אין אנו יודעים מי "הוא" הבורא הקדוש שאליו מופנית התפילה השימוש בשמותיו נועד להדגיש כי הכוונה היא אליו. לשון אחרת, "הוא" ושמותיו לגבינו הינם דבר אחד, ואפילו אם איננו יודעים האם אלו שמותיו האמיתים או שמא ניתנו השמות בתורה רק כדי שתהא אפשרות לפנות אל ה-"הוא" בתפילה או בברכות.
נציג דוגמא פשוטה שתקל על ההבנה: נדמיין לנו זוג צעיר ומאוהב. הבעל עדיין מחזר אחר אשתו באהבה רבה ובין השאר מכנה אותה בשמות חיבה. השמות יכולים לבוא בסגנון שלשמות חיבה עם תוספות, שמות של חיות, שמות של דמויות מוכרות או אפילו שמות שנשמעים במצבים אחרים כשמות גנאי... העיקר הוא שהשמות מייצגים יחס של אהבה וחיזור. וכעת נשאל, אם שם האשה הינו נאוה ובעלה מכנה אותה בשלל שמות שחלקם רחוקים משמה המקורי או ממשמעותו... האם יש בכך להורות על האופי, התכונות, הנתונים או המהות של האשה האהובה? התשובה לבטח שלילית. כל השמות מכוונים אל אותו האדם אך אין בהם בהכרח מידע שיוכל להורות ישירות על מהותו. במקרה הזה נוכל לומר כי "הוא ושמותיו אחד" במובן, שלא חשוב באיזה שם נבחר, הכוונה היא לאותו האדם "האחד" בלבד.
הסבר נוסף לקוד זה הינו הקושי בקישור או בהבחנה שבין "עצמותו" של הבורא שמכונה גם בשם "הקדוש ברוך הוא" לבין מה שמוקרן ממנו שמכונה בשם דומה "אור האינסוף ברוך הוא", מצד אחד ישנה החלפה בין המילים "אור האינסוף" לבין "הקדוש" וניתן לחשוב שמדובר בשתי ישויות קדושות הבורא ואור האינסוף שממלא את רצונו. הבעיה היא, שגישה כזו של כפילות סותרת את האמונה ביהדות של קיום אל אחד בלבד שאין מי שידמה או ישווה לו. מצד שני אם כינויים אור אינסוף ברוך הוא והקדוש ברוך הוא הינם פנייה אל גורם אחד בלבד, יוצא שישנה אחידות בין הבורא ולבין אור האינסוף, מה שאינו נכון ושלגביו אומרת הקבלה במפורש, שאור האינסוף מוקרן מהבורא וגם אם הוא קרוב ביותר אל הבורא, אין בו ולא כלום כדי ללמד על מהות הבורא. אם כך, האם מדובר בשתי ישויות שונות או בישות אחת בלבד? על כך עונה הקוד "הוא ושמו אחד" שמסביר, כי אין ביכולת התפיסה האנושית להבין כיצד משהו הינו גם אחד בלבד ואם אינו אחד במובן המספרי, הרי מכיוון שהאדם אינו מסוגל להבחין בין "הוא" לבין "שמו" אין זה משנה לאן מכוונת התפילה, שהרי מבחינתנו "הוא ושמו אחד" ואין הבדל אם התפילה מכוונת אל "אור-האינסוף" שמוקרן מהאלוהות או אל העצמות הקדושה שחבויה בתוך אור האינסוף . בסיכומו של דבר התפילה מגיעה לכתובתה שכן השמות מקורם בתורה ובתורת הנסתר שמתאימה את עצמה, ככל שניתן, לתפיסת האדם אך בידיעה שהאמת כוללת בתוכה עניינים נשגבים שאיננו תופסים בם ולא כלום.
באופן כללי, כוונת הקוד "הוא ושמו אחד" לומר, שההבחנה הדואלית שבין הבורא לבין "אור האינסוף ברוך הוא" אינה נכונה, כפי שאין זה נכון לומר כי הבורא ואור האינסוף הם "משהו" אחד. מכיוון שאין בתפיסתנו דרך להסביר זאת, קיים הקוד - הוא ושמו אחד" במובן, שאין זה משנה אם תבין או לא, השתמש בשמות הבורא בלימוד, במצווה, בברכה ובתפילה ואלו יכוונו את דרכם אל ה-"הוא" הנסתר.
הסבר נוסף לגבי הקוד "הוא ושמו אחד" מתייחס לרצון הפשוט האלוהי ולרצונות שנגזרים ממנו "הרצון לתת" ו-"הרצון לקבל" שחשובים לצורך קיום הבריאה. באור האינסוף, שמצוי באחדות מלאה, הרצון לקבל צמוד וגלום בתוך הרצון לתת. זאת מתוקף השלמות שמאפיינת את אור האינסוף ושכוללת לפי הבנתנו את הכל. הקוד "הוא ושמו אחד" מורה לא ניתן להבדיל בין הרצונות, כשם שלא ניתן להבדיל בין האור לבין הכלי שמצויים באור האינסוף בטרם הבריאה, מכיוון שעקב נשגבות האור מתבטל הכלי ואינו בא לידי גילוי. לעומת זאת, כשנוצרת הבריאה, נוצרות הבחנות והפרדות בין העניינים, גם אם במקור, באור האינסוף, הכל אחיד ולא ניתן להבחין ביניהם:
? ההבחנה בין "הרצון לתת" לבין "הרצון לקבל" ולבין "הרצון לקבל על מנת להשפיע".
? ההבחנה בין האור לבין הכלי, הגם שהכלי נוצר מהאור עצמו - אלא שאותו אור עבר תהליך של התעבות והתעכרות.
? ההבחנה שבין "העצמות" לבין "אור האינסוף" ששניהם מקבלים שמות נפרדים וע"י כך נוצרת המובחנות ביניהם שמותאמת לצורך התפיסה השכלית.
לסיכום, כוונת הקוד "הוא ושמו אחד" לבוא ולהורות, כי ההפרדה שהנברא יוצר במושגים אלו היא מדומה ונובעת מהצורך לתת להם שמות כדי לברור ולזהות כל עניין בפני עצמו ולתת לכל דבר משמעות ייחודית משלו.אך מעבר לבריאה כל סוגי ההבחנות אינן נכונות אלא לשוניות בלבד והגורמים שמובחנים אינם באמת נפרדים אלא מצויים במקורם באור האינסוף באחדות מלאה ונצחית.
