עדית שמר
ובאמת, אחרי שכל-כך הרבה זמן התעסקה עם שקיק הסוכר, מוללה אותו בין אצבעותיה, דחסה את הסוכר מפינה לפינה, גלגלה לכל כיוון אפשרי ופרשה שוב מחדש - נקרע השקיק וסוכר לבן ניגר בזרם דקיק על הטייץ השחורים שלה.
הבחורה הרזה נרתעה לאחור בהפתעה. "לעזאזל, תראי מה קרה," סיננה, ובמשך דקות ארוכות הברישה ביד עדויה שרשרות וצמידים מקשקשים את הגרגרים הלבנים מבגדיה. האדום הכהה של ציפורניה ריצד הלוך ושוב בין המפה הבהירה לחולצה הצמודה, הפצפונת, שלבשה. אחר-כך היא אספה את רגליה ושילבה אותן בהידוק, וחיבקה את גופה הצנום בזרועותיה. כרגיל, מעט קר לה. מחלה של רזים.
הן יושבות בקומה השנייה של קפה "נאווה", באזור המותר לעישון, זו מול זו. היא אפילו שדופה מעט, מאותם טיפוסים שמזמינים הטפות על טעמם של גברים... השנייה, השמנמונת, זאת שמעשנת, לבושה אף היא טייץ שחורים צמודים שמבליטים החוצה את ירכיה וסוודר דק בצבע חום בהיר, מתוח עד להתפקע על כתפיה העגולות ועל הקפלים העבים במותניה. היא נועלת נעלי עקב שחורות.
"הקטע זה שהוא מה-זה שונא קישואים. פתאום נכנס לו טריפ קישואים... אז אני הולכת לעשות קישואים לצהריים. מה כבר יש לי לעשות... נשבעת לך, היית צריכה לשמוע את הסיפורים שלו על אימא שלו בשביל להבין כמה הוא שנא קישואים... אבל, אני, על אימא שלו מאמינה הכל. היית מאמינה שהיא הייתה מרביצה להם אם הם לא גמרו מהצלחת? ממש מכות... פעם הוא היה מספר לי את הסיפורים האלה, שרק התחתנו. עכשיו, אם תשאלי אותו הוא יגיד שמה פתאום. אמיא שלו? בחיים לא הרימה יד על אף אחד, אפילו בזבוב על הקיר לא הייתה נוגעת. הצדיקה התמימה."
הרזה גומרת את הקרואסון בשוקולד שהזמינה. היא מרטיבה את אצבעה ומלקטת פרורים שטוחים רחבים של בצק-עלים מהצלחת, ומכניסה את האצבע הרטובה לפה. אחר-כך היא מברישה שוב את מכנסיה מפרורים שצנחו מעבר לשולחן. לטייץ שחורים מהסוג הזה יש תכונה מעצבנת שכל לכלוך נראה עליהם. היא מטה את כוס הקפה חצי הטיה לכיוונה, לבדוק אם נשאר לה עוד קפה.
"אני מזמינה עוד קפה, רוצה גם?"
"תביאי. לא יודעת מה יש לי היום, לא מצליחה להתעורר. תראי אותי, כבר כמעט צהריים ואני עוד לא התאוששתי. היה לי כזה סיוט בלילה, אל תשאלי."
"מה יש לך? אולי לירון הדביק אותך במשהו?"
הסיגריה נגמרה לה והיא מכבה אותה במאפרה שביניהן, מועכת בכוח את הבדל המוכתם בשפתון אדום בתנועה סיבובית לא נגמרת שנדמה כאילו תקדח חור בשולחן. "ברוך השם, לפחות הוא בריא. אחרי החורף הזה שהרביץ לי עכשיו הוא גמר עם הדלקות אוזניים. טפו-טפו. את לא יודעת איזה סיוט זה היה. והילד הזה, נוסף לכל, גם לא מסוגל לישון לילה עם שמיכה. את לא מתארת לעצמך מה זה. הסיוט של האמהות, אני אומרת לך. כל שעה לקום לכסות אותו. היית חושבת ילד חולה, מצונן, חלשלוש כזה, יישן עם שמיכה לפחות הלילה - קדחת! תוך חמש דקות הוא כבר פתוח לגמרי. והדירה אצלנו בחורף קרה, אני לא צריכה לספר לך..."
"את רוצה עוד עוגה עם הקפה?"
"תגידי, השתגעת? תראי אותי. את יודעת כמה העליתי. לא כולם יש להם גזרה כמו שלך... גם ככה הוא בקושי מסתכל עלי בזמן האחרון, את יודעת את זה... ועכשיו נוסף לכל גם בא לו קישואים. אולי תגידי לי - מאיפה אני אקריץ לו בישול עם קישואים, מאיפה... בחיים לא עשיתי קישואים, כל הזמן הוא רק טרטר לי שהוא שונא את זה, שרק המראה של הקישואים מביא לו בחילה, שאני לא אעיז להכניס את זה הביתה. ואתמול פתאום הוא חוזר לי מהשוק עם שקית מלאה קישואים. פתאום בא לו... גם ככה הוא כל הזמן יורד על הבישולים שלי. זה מלוח לו מדי, וזה רך לו מדי, וזה בכלל הרוס מהטיגון. אני לא יודעת מה אני אעשה עם הקישואים האלה..."
"נו, מה איתך, אז תעשי אורז ותוסיפי קצת בשר טחון מהקפוא ותדחפי הכל פנימה וגמרת. קצת שום ופטרוזיליה - מה את עושה מזה כזה עניין..."
"תשמעי, תקשיבי רגע, איזה סיוט היה לי בלילה. בחיים לא היה לי כזה דבר."
"מה, קרה משהו בלילה, עוד פעם לירון לא נתן לך לישון?"
"לא, לא, תשמעי. היה לי חלום, את יודעת, כזה סיוט. איזה מישהו, או משהו, בא אלי לבית. היית צריכה לראות אותו, איזה פחד... תראי אותי, עד עכשיו רועדות לי הידיים, אפילו שאני יודעת שזה רק היה חלום.. ואיזה פנים היו לו, שלא תדעי. הולך הולך הלך, כאילו רובוט כזה, בכלל לא שם לב מה שמסביבו. גבוה כמו אני-לא-יודעת-מה, כמו ארון קיר לפחות. עם ידיים ארוכות מתנפנפות לו מהצדדים, מתנגשות בכל מיני דברים בדרך וזה לא מזיז לו בכלל. לא מרגיש כלום. הולך והראש שלו נכנס בתוך ענפים של עץ, את יודעת, מזה שהוא כזה גבוה, ולא קורה לו כלום. והפנים שלו, כמו - לא יודעת. כמו הפוליטורה של השולחן, עם הפסים של העץ וכל זה. ומה היה הכי מוזר? את שומעת - שמאחוריו, כל הדרך שהוא הלך יש פס דק כזה של עפר שכאילו נשפך ממנו. איזה פחד. כאילו הוא יצא מהאדמה, מאיזה קבר שלא-נדע, והוא הולך ברחוב ישר אל הבית שלי."
הרזה מנופפת בידה למלצרית שחגורה חגורת עור שחורה מקולפת עם כיסים ופנקס תקועים בתוכה. "תראי אותה, המלצרית הזאת, סופסוף היא מגיעה לקומה השנייה. אפשר לחשוב שהם שכחו שיש להם עוד קומה למעלה."
"אני צריכה עוד סיגריה עם הקפה. זה לא צחוק. אני נשבעת לך בעיניים שלי שהוא שנא קישואים כשהתחתנו. בחיים לא עשיתי קישואים. הייתי צריכה לטלפן לאימא שלו שתביא לי איזה מתכון מאלה שהיא הכריחה אותו כשהוא היה קטן... אז את שומעת. הוא מגיע לרחוב שלי,"
"מי?"
"נו, זה, הדבר הזה, שסיפרתי לך קודם, הסיוט שהיה לי בלילה."
"אה, זה. כמה זמן לוקח לה להביא קפה. נשבעת לך, אם זה קר אני שולחת אותה בחזרה להביא חדש. תמשיכי, נו,"
"ויש שם איזה אישה זקנה ברחוב שהולכת מולו, והוא נותן לה מכה עם היד הענקית שמתנפנפת לו, את יודעת, מההליכה המהירה, ואפילו לא שם לב. הוא ככה מרים את הראש לבתים, כאילו בשביל לקרוא את המספרים של הבתים, ואני איכשהו יודעת שהוא מחפש אותי, אפילו שעוד לא ראיתי אותו בכלל."
"אז אם לא ראית אותו איך את יודעת איך הוא נראה? איך את יודעת שהוא הולך אליך?"
"לא יודעת, זה הקטע המוזר. אין לי מושג איך אני יודעת עליו שהוא בדרך להשיג אותי. זה כאילו שאני גם נמצאת בתוך הסיוט הזה וגם מסתכלת מבחוץ. את יודעת, כמו שרואים סרט בטלוויזיה או משהו כזה. בכל אופן, תקשיבי, הא מוצא את הבית ונכנס לבנין, ומתחיל לעלות במדרגות. והבנין פתאום נהיה גבוה כזה, ועם מדרגות מסתובבות בפנים, ואני שומעת אותו דורך במדרגות, וכל המעקה רועד ככה מהצעדים שלו."
"את לא נורמאלית, תגידי, השתגעת או מה - מאיפה הבאת לי כזה חלום - "
"ואז, את שומעת, אז הוא מגיע לדלת של הדירה, ועם כל היד הענקית שלו הוא דופק בדלת, והקירות רועדים, את יודעת, הצבע מתחיל לנשור ממש מהקירות... ואני, כמו איזה מטומטמת, פותחת לו, כאילו לא ידעתי מי עומד לי שם בחוץ! והוא נותן איזה צעד ענקי כזה פנימה, וזהו - הוא בתוך הבית שלי. בפנים."
הרזה מתכופפת לעברה ומניחה יד, מתחת לשולחן, על ירכה החמה. "תראי את אלה, אל תסתובבי עכשיו, חכי רגע, שלא יראו שאת מסתכלת. בשולחן מאחוריך. הזקן הזה, הוא לובש מכנסיים של פיז'אמה מתחת לז'קט של החליפה!"
והאחרת מסתובבת לאט לאט, מנסה להראות כמי שמחפשת ממחטת נייר בכיס המעיל שתלוי על כסאה. "מה את רוצה, הוא בטח מ'ביקור חולים', לקח לעצמו חופשה מהבית חולים עם אשתו, תעזבי אותם..."
"מה, את רוצה להגיד לי שהזקן הזה הלך כל הדרך מהבית-חולים עד לפה, באמצע העיר, עם מכנסיים של פיז'אמה?"
"בטח יש איזה קיצור דרך, דרך החצר שמאחורנית. 'ביקור חולים' זה ממש כאן, אני יודעת, אבא שלי שכב שם מלא זמן אחרי המעקפים. תעזבי אותם, תופסים רגע של שקט מהבית-חולים, מסכנים. לכי תדעי במה הוא חולה..."
"אז מה נגמר עם החלום?"
"איזה סיוט. אני אומרת לך. ברגע ההוא התעוררתי, כשהדבר הזה תפס אותי בכתפיים והרים אותי כאילו הייתי איזה חתיכת כלום וחצי. את יודעת, כמו שאת מרימה כסא או משהו כזה. אז ברגע הזה כבר לא יכולתי יותר והתעוררתי. אל תשאלי איזה דפיקות לב היו לי, איך הזעתי בכל הגוף ממש."
"תשתי, תשתי את הקפה שלך, שלא יתקרר לך."
הרזה מנופפת בידה למלצרית ומסמנת לה שתביא את החשבון. היא פותחת את תיק העור השחור שלה ומפשפשת בתוכו ארוכות וצמידיה מקשקשים ומצלצלים בתוך התיק כאילו היה שק אוצרות. "תגידי, בואי נלך לסרט מתישהו? את יודעת אם יש משהו טוב?" היא מושכת את ידה בפתאומיות מתוך התיק ומתבוננת מקרוב באחת מציפורניה הארוכות שנסדקה בקצה.
"לא יודעת, אני לא בטוחה. תראי, בזמן הקרוב בטח לא יצא לי לצאת בערב כל-כך הרבה, כי, בעיקרון, את יודעת, החלטנו שאנחנו מנסים עוד ילד, אז אני לא יכולה להרשות לעצמי להתעופף מהבית בדיוק כשיבוא לו..."
הן יוצאת מבית הקפה וצועדות במורד רחוב יפו לכיוון תחנת האוטובוס. הרזה ממשיכה לחפש בתיק תוך כדי הליכה.
"אז קחי אחת משלי, מה ההבדל - "אומרת השנייה ומושיטה לה את חפיסת הסיגריות שלה. "נשבעת לך, פתאום יש לי איזה פחד כזה ללכת הביתה. מהחלום הזה, את יודעת. כאילו באמת יש לי מה לפחד. אפשר לחשוב..."
בקומה השנייה של קפה "נאווה" אוספת המלצרית את הטיפ שהשאירו עבורה ומנקה את השולחן במגבת לחה. אחר-כך היא יורדת בזהירות במדרגות עם המגש שעליו כוסות הקפה הריקות ושתי צלחות. הזקן במכנסי הפיז'אמה ואשתו נשארים לשבת לבדם.
עדית שמר
