המחבר: שמואל קרמרמן
חוכמת הקבלה עושה שימוש במושגים רבים ומגוונים במטרה לתת להם מובן שונה מהמקובל וליצור עבורם יחוד תכני המתאים לתפיסתה. כדי להבהיר את משמעות המושגים הקבלה מציגה אותם לא רק כעומדים בפני עצמם ומובנים דרך ההסבר הייחודי לשפת הקבלה ובגישה של הפשטה ברמה גבוהה אלא גם בגישה של הבהרת המושג באמצעות המושג ההופכי שלו שהינו מנוגד אליו בכיוונו ובמשמעותו.
אחת השאלות הקשות שעולות עקב הטענה, כי אור האינסוף הינו כליל השלמות שאין דומה לה מכיוון שהוא כולל בתוכו את הכל מכל ואין שום דבר שנעדר בו, אלא שהכל חבוי, טמיר ונעלם ואינו ניתן להיראות כבחינה של מציאות כלשהיא, היא: הכיצד ניתן לדבר על שלמות באור האינסוף שמוקרן מהאלוהות שכן המושג שלמות מובן לפי הגישה של "האידיאלי ביותר" המוצלח והמשופר ביותר. ואם כך ישנה סתירה, אם זוהי הכוונה, אז כיצד יצאו מתוך אור האינסוף דברים שאין בו דברים אך מתגלים לאחר מכן בבריאה, כמו: מחסור, אי שלמות, פגמים, ליקויים, אור מעובה, כלים חומריים, וכו'? כיצד מן המושלם יוצא האי מושלם? האם ניתן לחשוב שאולי אור האינסוף אינו מושלם אלא מכיל בתוכו גם את זרעי האי מושלמות, שמתגלים אחר כך בבריאה? ולהיפך, אם נחשוב שאור האינסוף מכיל בתוכו רק את "הטוב והאידיאלי ביותר" כי אז אינו מושלם מכיוון שחסרים בו דברים והוא איננו אינסופי במהותו.
כדי לענות על כך ניעזר בגישה החקירה המדעית או באחת מגישות החשיבה בפילוסופיה. בשני התחומים, כשמנסים להסביר מונח מסוים, מקובל להיעזר בשיטה של "הטיפולוגיה של העצם" שמקשרת אל המונח אוסף של כל התכונות והאפיונים שניתן לייחס אליו. הבנת הטיפולוגיה של העצם מאפשרת להבין את התכונות, התפקודים, השוני שבצורות של העצם ובכך מקנה את היכולת ליצור שונות ודרכי סיווג בתוך העצם מבלי לשנות את מהותו. יתר על כן, מתוך הבנת התכונות ומהמאפיינים ניתן להבין גם את העצם/המונח המשלים או ההפוך שמנוגד לעצם הנוכחי ובכך ליצור רצף הגיוני בין מונח לבין ההופכי שלו. כדוגמא: חושך - אור, יום - לילה, גשמי - רוחני, וכו'.
הלימוד חוכמת הקבלה מתבסס, גם הוא, לא רק על הניסיון להגיע אל הבנה בלתי אמצעית של התכונות והאפיונים שמתייחסים למושג רוחני מסוים, אלא אף להעריך ולשער, מהם התכונות והאפיונים שהפוכים, מנוגדים או המשלימים לאותו המושג ומכך להעמיק במשמעות שנובעת כתוצאה מהשילוב המופשט שבין "המושג" לבין "ההופכי" שלו.
נביא מספר דוגמאות למושגים בהתאם לעקרון המושג וההופכי או המשלים שלו:
1. "אור אינסוף ברוך הוא", "אור פשוט", "אור חסדים", "אור חוכמה", "אור" לעומת "כלי".
2. "עליונים" מול "תחתונים".
3. "אינסוף" (אין) מול "סופיות" (יש)
4. "הכל" מול "מקום פנוי", "חלל ריק". מול "מקום", "גבול", "שם"
5. "אור פשוט", "רצון פשוט" ("רצון פשוט" מול "רצון מוגבל").
6. "בחינת ראש", "בחינת סוף", "נקודה אמצעית".
7. "עגול בהשוואה אחת מכל הצדדים", "מרובע בעל זוית נצבת בולטת", "תמונת משולש".
8. "נאצלים", "נבראים", "יצורים", "נעשים".
9. "מלאכים" (מתפקדים לפי פקודות) מול "שכל נברא" (מתפקד לפי בחירות).
מכאן נוכל לענות על השאלה לגבי אור האינסוף: השלמות והאחידות שבאור האינסוף. השלמות שבו איננה בבחינת "האידיאלי ביותר, אלא במובן שהוא מכיל בתוכו את הכל - את הטוב ואת המנוגד לטוב, את הקדושה ואת הטומאה, את הנעלה ואת השפל, את העליונים ואת התחתונים. זוהי מהות השלמות - שהכל נמצא בה ושום דבר לא חסר בה. ובאופן דומה, המשמעות של האחידות שבאור האינסוף היא, שלמרות שהכל מצוי בו, דברים והיפוכם, אין מי שיבחין ויפריד ביניהם לפי ערכים, קריטריונים או אמות מידה כל שהם. אין אמת מידה ערכית מוסרית שתבוא לידי ביטוי ותעשה הבחנה בין הדברים, כי גם הערכים, הקריטריונים, אמות המידה וההבחנות למיניהן עדיין חבויים בתוך אור האינסוף ואינם מתגלים מתוכו. על כן הכל מצוי באור האינסוף באופן נסתר וסתור ובצורה אחידה ללא שינוי. רק "ביום פקודה" - לפי רצונו הפשוט של הבורא ליצור בריאה - יתגלו מתוך אור האינסוף כל אותם העניינים שיש לכם חשיבות ושייכות להתחוללות הבריאה, ואז, מתוך השלמות תתגלה גם אי השלמות ומתוך האחידות תתגלה בעולמנו הפיסי גם האי- אחידות, הרבגוניות, העצמיות והזכות להיות "אני".
