המחבר: שמואל קרמרמן
כתוצאה מ"הרצון הפשוט" של הבורא, מתחולל "הצמצום" ונוצר "מקום פנוי" שבתוכו נוצרת הבריאה. מכיוון שהכל כלול ומצוי מלכתחילה באור האינסוף, כל מה שנברא הינו הוצאה גילוי מהכוח אל הפועל של מה שהיה חבוי וסביל באור האינסוף והפיכתו לגלוי ופעיל כבריאה. לשון אחרת - גילוי הקיים הצפון למציאות גלויה, או בלשון הקבלה: "יש מיש".
לעומת זאת, הבריאה של "החיסרון" שהוא תנאי לקיום העולמות יוצרת קושי. שהרי אם נטען כי כל מה שמצוי באור האינסוף הינו מושלם, שלם ושהכל מצוי בו, הרי שגם "החיסרון" היה צריך להימצא בו, ואז יוצא שבתוך "המושלם" מצוי "החיסרון" אם כך, כיצד נגדירו "מושלם"?
הוא העניין גם במה שמכונה "הרצון לקבל". מצד אחד, ישנה הטענה, כי אור האינסוף בהיותו "אור פשוט" כולל בתוכו את הכל, כלומר גם את האור וגם את הכלי שעתיד להיווצר ממנו בתהליך הבריאה. אלא שאי אפשר להבחין בו בין אור לכלי. מכאן שקיים בו גם "הרצון לקבל" שהוא הכלי והנגזרת ממנו שהיא "הרצון לקבל כדי להשפיע". אולם, מצד שני קיימת הטענה, שהכלי שהוא "הרצון לקבל" אינו קיים במאציל אלא מייחד את הנאצל בלבד. שהרי ממי צריך המאציל, קרי בורא עולם, לקבל שפע לעצמו? מהנברא שטרם נברא?
ניתן אפשרות להתייחס אל קושיה זו בגישה של התעלמות ולטעון כי ישנם עניינים שהם ברומו של עולם ואינם יכולים להיתפס בשכלו של האדם. במקרה כזה ההסבר הוא שהבריאה של "הרצון לקבל" כמו של "החיסרון" הינה מהסוג של "יש מאין". כלומר, מה שלא היה מצוי באור האינסוף ולא כלול ב-"רצון הפשוט" בתחילתו. בהיבט זה האור אינסוף יכול להיות מכונה גם: "השורש של האין".
יחד עם זאת, יתכן שנוכל לנסות ולהציע פיתרון שונה שלפיו, מצד אחד ניתן לאמץ את הכלל כי באור האינסוף כלול הכל מכל בצורה אחידה ומושלמת ולכן בריאת העולמות הינה כולה בחזקת "יש מיש" במובן של גילוי הנסתר והפיכתו לגלוי ואז גם החיסרון וגם "הרצון לקבל" חבויים באור האינסוף. מצד שני הגילוי של "החיסרון" כמו גם "הרצון לקבל" הינו פועל יוצא של שילוב שבין רצונו של המאציל לברוא העולמות וגם של הנאצל שעתיד לקבל עליו את תפקיד התיקון של הבריאה הפגומה. כלומר, "הרצון לקבל" שמאפיין את הנאצל יכול להתגלות מתוך המאציל אך ורק עם כתוצאה של היבראות הנאצל. וכל עוד הנאצל אינו קיים, אין "הרצון לקבל" עומד בפני עצמו בתוך אור האינסוף אלא חבוי וגלום לכשעצמו בתוך הרצון לנתינה. במילים אחרות, הרצון לנתינה מצוי כמקשה אחת וצפון ב-"רצון הפשוט" של המאציל ועל כן הוא בבחינת "יש מיש" ואילו הרצון לקבל שחבוי בתוך הרצון לנתינה אינו בעל ערך של "יש" אלא בחזקת של "אין" במובן של חסר משמעות וחסר תכלית. רק לאחר שעלה ברצונו הפשוט של הבורא לברוא את העולמות, מתגלה הרצון לנתינה "יש מיש" ומתוכו מתגלה הרצון לקבל לפי "יש מאין". בהקשר לכך יש לציין כי הכינוי "בורא" הינו משמעותי בהיבט של הנברא בלבד שלומד על מעשה הבריאה ועל מי שיצר "יש מאין" כמו גם "יש מיש" ואינו משמעותי כלל לגבי העצמות של "האלוהות" שכלל ועיקר אינה קשורה או מותנית, במהותה, בקיום או אי הקיום של הבריאה.
מכאן אנו יכולים ללמוד דבר חשוב ביותר. הרצון לנתינה הינו הרצון הפשוט של הבורא והינו אינסופי. עלייתו של הרצון הפשוט הינה התגלותו של הרצון לנתינה מתוך אור האינסוף. אולם מכיוון שהמושג אינסוף מכוון אל חוסר תכליתיות ומקושר אל הבורא - מתגלה הרצון לנתינה בלבד שהינו בחזקת "יש מיש" . אולם ברגע שהרצון לנתינה מכוון למטרה של בריאה ונוצרת בו "תכליתיות" במובן שיש לו יעד מוגדר להשיגו - מתן טוב לנברא. ומכיוון שכך, מתגלה מתוך הרצון האינסופי לנתינה רצון מוגבל במובן של גבולות, התחלה וסוף, שמקושר לנאצל והוא "הרצון לקבל". הענקת התכונות של תכליתיות וסופיות לרצון העליון יוצרת את "הרצון לקבל" שהינו ההופכי לרצון לתת. ולכן, בעוד שלפני הבריאה אין לו ערך, משמעות או זיהוי הרי שלאחר הבריאה הוא מקבל את משמעותו וקיומו בבחינת "יש מאין".
סיכומו של דבר, בריאת "הרצון לקבל" הינה בריאה של "יש מאין" הכלולה בתוך "יש מיש" ועם בריאתה היא עומדת בפני עצמה. מתוך כך נוצרת ההבחנה בין "יש מיש" לבין "יש מאין" ונשמרת הטענה כי הכל מכל כלול באור האינסוף.
הסבר זה מחזק עניין "האחידות" במובן של "אחד" באור האינסוף, לפני ואחרי הבריאה, וכי האחידות אינה נפגמת באור האינסוף כתוצאה מתהליך הבריאה אלא שהצמצום באור האינסוף, בתוך חלל הבריאה, מוליד את תכונת ההיפרדות לסוגי אורות שבדרך של התעבות ועכירות מתגלים גם בצורה של כלים. והוא שאמר הרב אשל"ג "היינו כל המקובל בעולמות בבחינת "יש מיש" שזהו כולל הכל, חוץ מחומר הכלים". כלומר, כל מה שמתגלה בבריאה בבחינת כלים הינו "יש מאין" ומה שהיה ונשאר אור הינו "יש מאין".
