המחבר: שמואל קרמרמן
חוכמת הקבלה מתארת את התקופות "הנהגת העבודה" ושל "הנהגת השכר" לפי חלוקת הזמנים הבאה:
ששת אלפי השנים
"הנהגת העבודה" מנהיגה את הנבראים ופועלת כדי לכוון ולהכשיר את האדם לקראת תיקון הבריאה והנשמות. תקופה זו מתחלקת לשלושה חלקים עיקריים:
אלפיים שנה ראשונות - תקופת תוהו ובוהו. התורה טרם נתנה לבני ישראל.
אלפיים שנה אמצעיות - "תקופת התורה": מתן תורה אך יש מרחק גדול עד לביאת המשיח.
אלפיים שנה אחרונות - תקופת "ימות המשיח": מכוונות לקראת התיקון והכנה לקראת הגאולה.
הרמב"ן מסביר, כי ששת ימי הבריאה מקבילים לששת אלפי שנות הקיום של העולם הזה במתכונתו המוכרת לנו. לדבריו: "ששת ימי בראשית הם כל ימות עולם, כי קיומו יהיה ששת-אלפים שנה, שלכך אמרו יומו של הקב"ה אלף שנה". הרמב"ן מפרט את ששת ימי הבראשית באופן הבא:
היום הראשון - ספירת "חסד": נברא מתגלה אור האינסוף. האלף הראשון של העולם היה מלא חסד ונבע ממנו שפע אלוקי. האנשים האריכו חיים ו-"ניזונו בחסדו של הקב"ה".
היום השני - ספירת "גבורה": הפרדה בין המים התחתונים לעליונים. האלף השני היה תקופה של דין במובן של ענישה - המבול, מגדל בבל.
היום השלישי - ספירת "תפארת": פעמיים כי-טוב, העולם החל להתגלות בצורתו המתחדשת. נראתה היבשה עולה והחלה צמיחה של העשבים והפירות. באלף השלישי מתגלית תכלית הבריאה על ידי יציאת-מצרים, בחירת עם-ישראל כעם סגולה ומתן התורה בהר סיני.
היום הרביעי - ספירת "נצח": נתלו המאורות בשמים, באלף הרביעי הוקמו בירושלים שני בתי המקדש, הראשון והשני, שבהם שכנה השכינה והאירה לכל העולם כולו.
היום החמישי - ספירת "הוד": המים התמלאו בנפש חיה והעוף החל להתעופף. באלף החמישי הייתה התגברות השפעת האומות הזרות על פני עם ישראל
היום השישי - ספירת "יסוד": העולם לשלמות הבריאה ונברא האדם הראשון שהוא האדם השלם ביותר שמכונה גם המלך המשיח "זהו בן-דוד הנעשה בצלם אלוקים". באלף השישי ישנה ההכנה לקראת זמן הגאולה, אשר במהלכה או בסופה, בהתאם להתנהגותו של עם ישראל, יבוא ויתגלה המשיח.
האלף השביעי
במסכת סנהדרין צ"ז ע"א כתוב: "אמר רב קטינא: שית אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב, שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא". הפירוש: אמר רבי קטינא: ששת אלפי שנים מתקיים העולם ובאחת יחרב ורק גדולתו של הבורא תתגלה ביום ההוא. קיימות מספר פרשנויות למשפט זה:
1. לפי הרמב"ם - העולם יגיע ברגע האחרון של האלף השישי לתכליתו - הסרת הרוע. בכל תושלם מטרתה של הנהגת העבודה ולכן אין צורך יותר בקיום מצוות גשמי בעולם הזה. על כן הכל חוזר למצב של תוהו ובוהו, העולם ייחרב לחלוטין והבריאה כולה תתמזג עם אור האינסוף.
2. לפי הרב קארו ב-"מגיד מישרים" - העולם אינו נחרב אלא יצר הרע נשמד ורוח הטומאה והזוהמה של הרוע נעלמים מתוך הבריאה. כתוצאה מכך, תחול תחיית המתים והצדיקים יזכו לעונג רב ולשפע של טוב אינסופי. יש שמפרשים כי האדם עדיין יהא גשמי אך נשמתו תהא במעלה העליונה ויש שמפרשים כי גם הנשמה וגם הגוף יהיו במדרגה רוחנית קדושה וטהורה כמלאכי עליון.
3. סיום הבריאה באלף השישי - כלומר, בסיומו של האלף השישי יבואו פורענות וסבל רבים על הנבראים והם שיגרמו לחורבן הבריאה ולכן אין מעבר לאלף השישי אלא אפשרות לגאולה.
4. האלף השביעי הינו היובל - החלוקה של השנים אינה לפני אלפים אלא לפי שבע ימי בראשית כפול שבעת אלפי שנים כלומר, כל אלף שנה מיצגים שבעת אלפי שנים. לכן האלף שביעי מסתיים בשנת הארבעים ותשע אלף שאחריה (שנת החמישים אלף) תגיע הבריאה לתכליתה ותבוא הגאולה.
האמונה היא, כי באלף שביעי יתגלה "האור הגנוז" אשר שמור לצדיקים בלבד. "לעתיד לבוא יאיר האור הגנוז באלף שביעי והוא כמו שקנה המנורה השביעי מאיר יותר מכל ששת הקנים כך יאיר האלף השביעי יותר מכל ששת האלפים ולא תהא בו מיתה ולא גיהינום ולא יצר הרע. ויכלו כל הגויים ויישארו רק ישראל בעולם שמה" (לפי:" מזהב ומפז", עמ' 40).
האלף השמיני
הנבראים ישתחררו מגופותיהם הפיסיות שיעלו באש כפי שעלו באש חנוך ואליהו הנביא ויילבשו צורות של נשמות בלבד כמו מלאכי השרת. הגאולה הפרטית של הנבראים גורמת למודעות מושלמת בנבראים אל קיום הבורא ונפלאות הבריאה. הרוע מסולק באופן מוחלט מתוך נשמות האדם, הספירות והעולמות העליונים. עולם הטומאה מתבטל ומתמזג עם עולמות הקדושה.
האלף התשיעי והעשירי
הגאולה הפרטית של הנבראים הופכת להיות הגאולה הכללית של כל העולמות והספירות. כל עולם עולה אל תוך העולם שהיה מעליו עד לעולם הבראשיתי "עולם אדם קדמון", נשמות הנבראים חוזרות אל גן העדן ומתחברות אל הבורא ואילו הבריאה מאבדת את צורתה הסופית וחוזרת להתמזג עם אור האינסוף.
