מחבר המאמר: שמואל קרמרמן
(יח) המודעות לכך, שהאל ברא כל דבר בעולם והעמיד מולו דבר אחר אינה יכולה לשמש כטיעון או כנימוק להצלה אצל מי שניסה ללמוד תורה כדי לחזק את אמונתו ולא הצליח. שכן יכול האדם לומר, כי האל ברא את היצר הרע ומולו ברא את התורה כדי שהעיסוק בה יסייע לסלק את הרהורי העבירה. מכיוון שהדבר אינו מצליח, הסיבה נובעת מרצונו העליון של האל ש-"התבלין" שברא לא יהא מספיק דיו כדי לפעול נגד היצר הרע והאדם אנוס (פירוש: נקבע עבורו מראש) להיכשל. המענה לכך הוא, שלאדם יש תמיד זכות בחירה שבסופו של דבר מטילה על האדם את האחריות למעשיו ולהחלטה שקיבל בבחירתו בין הכניעה ליצר הרע לבין ההתמודדות מולו וחיזוק האמונה שבתוכו. הנובע מכך הינו, שאם האדם ניסה אך לא הצליח להילחם נגד הרהורי הכפירה שמקננים בו ונכשל בסילוק יצר הרע מתוכו, הסיבה לכך יכולה להיות אחת מן השתים: סיבה של כמות: האדם לא השקיע מספיק זמן ומאמץ כדי להתמיד בלימוד התורה ולסלק מפנימיות נשמתו את היצר הרע או סיבה של איכות: בזמן שהיה עוסק בלימודי התורה הייתה דעתו מוסחת מהלימוד כי חשב על דברים אחרים שאינם קשורים בלימוד התורה ובאמונה. על כן, האדם הוא שנושא באחריות למעשיו ולמתחולל מסביבו ואינו רשאי לבוא בטענת "האינוס" ולקבול, שמן השמיים גזרו עליו מראש שיכשל בסילוק היצר הרע ממנו.
(יט) האמור כאן מאפשר לסלק טענה חמורה שהושמעה נגד רבי חיים וויטאל בהקשר למה שכתב בהקדמתו אל "שער ההקדמות" של האריז"ל וכן בהקדמה לספר "עץ החיים" (ירושלים, שנת תר"ע): "ואמנם, אל יאמר אדם אלכה לי ואעסוק בחוכמת הקבלה מקודם שיעסוק בתורה ובמשנה ובתלמוד, כי כבר אמרו רבותינו ז"ל, אל יכנס אדם לפרדס אלא אם כן מלא כריסו בבשר ויין, והרי זה דומה לנשמה בלי גוף, שאין לה שכר ומעשה וחשבון, עד היותה מתקשרת בתוך הגוף בהיותו שלם מתוקן במצוות התורה בתרי"ג מצוות. וכן בהיפך, בהיותו עוסק בחכמת המשנה ותלמוד בבלי, ולא יתן חלק גם אל סודות התורה וסתריה, הרי זה דומה לגוף היושב בחושך בלי נשמת אדם, נר ה' המאיר בתוכו, באופן שהגוף יבש בלתי שואף ממקור חיים וכו', באופן שהתלמיד חכם העוסק בתורה לשמה צריך שיעסוק מתחילה בחכמת המקרא והמשנה והתלמוד , כפי שמה שיוכל שכלו לסבול ואחר כך יעסוק לדעת את קונו בחכמת האמת, וכמו שצוה דוד המלך עליו השלום את שלמה בנו, דע את אלוקי אביך ועבדהו. ואם האיש הזה יהיה כבד וקשה בענין העיון בתלמוד, מוטב שיניח את ידו ממנו, אחר שבחן את מזלו בחכמה זאת, ויעסוק בחכמת האמת. וזה שנאמר, מכאן לתלמיד חכם שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה (חולין, דף כ"ד) ואמנם כל איש שהוא קל לעיון, מחויב לתת חלק שעה או ב' שעות ביום בעיון ההלכה, ולכוין ולתרץ הקושיות הנופלות בפשט ההלכה וכו' " (הקדמות, שם).
(כ) דבריו של רבי חיים ויטאל מעוררים תמיהה משתי סיבות. הראשונה: הכיצד הוא מפנה תלמיד שנכשל בלימוד של התלמוד והמשנה לכיוון חדש של לימוד חוכמת הקבלה שמשולה בערכה כמו הנפש אל גוף? קרי, שהקבלה עוסקת בדברים נסתרים, נעלים וקשים להבנה יותר מענייני החומר שנדונים במשנה ובתלמוד. ואילו מצד אחר הוא טוען, כי לימוד של תורת הקבלה בלא ידע קודם של תורת הנגלה הינו חסר ערך כמו שהנשמה חסרת השפעה בעולם הזה בלא שתשכון בתוך גוף חומרי. השניה: למה מתכוון הרב וויטאל באומרו "מוטב שיניח ידו ממנו"? האם מוצע לתלמיד שמתקשה בלימוד תורה, תלמוד או משניות לעזוב את הלימוד? האם לא היה עדיף, במקרה של קושי להתמודד עם מסכת מסוימת, שיעבור למסכת אחרת או אפילו שיפנה אל רב אחר על מנת לנסות גישת לימוד שונה? בודאי שאין זה רצוי לעזוב את הלימוד תורת הנגלה, חס וחלילה, מפני שקשה לו. אם כך, כיצד ניתן להסביר את דבריו התמוהים של רבי חיים ויטאל שנחשב למקובל גדול בכל הדורות ולתלמידו של האריז"ל הקדוש?
(כא) ולא רק זאת, אלא שמדבריו של רבי חיים וויטאל וגם מדברי חז"ל בגמרא מתקבל הרושם, כי לימוד המשניות והתלמוד, שדורש פלפול רב, הינו קשה ביותר ועל כן אינו מתאים לכל אחד אלא רק למי שמגלה הצטיינות שכלית ויכולת הבנה מופשטת. אם כך הדבר, כיצד ניתן להציג את עמדותיו של רבי וויטאל מול דברי חז"ל שאומרים דווקא את ההיפך: "אמר הקב"ה לישראל, חייכם, כל החוכמה וכל התורה דבר קל הוא, כל מי שמתיירא אותי ועושה דברי תורה, כל החכמה וכל התורה בליבו" (מדרש רבא פ', וזאת הברכה). כלומר, מי שרוצה ללמוד תורה, משניות או גמרא אינו זקוק להצטיינות שכלית או להבנה יתרה אלא צריך שיהיה ירא שמים ויקפיד לקיים את המצוות ואז "זוכים לכל חוכמת התורה".
