מחבר המאמר: שמואל קרמרמן
(כב) מעיון נוסף באמור כאן, מתבררים מאליהם דבריו של רבי חיים ויטאל ונעשים בהירים "כעצם השמים לטוהר". הרב לא התכוון לומר, שמי שלומד את התורה בגישת הנגלה, תלמוד, משניות וכו' זקוק לסגולות שכל של חריפות ומופשטות, אלא בהתכוון אל האמירה "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין" במובן, שהעיון בתורה נועד, בין השאר, להרחיק את הרהורי העבירה ואת היצר הרע מהאדם. אולם, לפי דברי הרב חיים וויטאל, אם העיסוק בתורת הנגלה אינו משיג את מטרתו והאדם אינו מצליח להשתחרר מהרהורי העבירה שבו, כי אז "תורת הנגלה עטופה במלבושים גשמיים חיצוניים". כלומר, התכנים שמוצגים בתלמוד ובמשניות, שעוסקים בעניינים גשמיים כמו גניבה, גזילה, נזיקין וכדומה, וקשורים מטבעם בבעיות חומריות שמקורן ביצר הרע, מקשים עוד יותר על האדם להינתק מהמחשבות שמציקות לו ולהתרכז בענייני טוהרה ורוחניות. על כן, במקרה כזה, שלימוד כזה אינו מסייע בסילוק היצר הרע (בלא שום קשר ליכולתו השכלית של הלומד) מוצע לאדם שיעזוב את עיסוקו בלימוד תורת הנגלה ויעבור ללימוד של תורת הנסתר שיש בה דברים נעלים ברומו של עולם "אשר חוכמה זו לבושה כולה בשמותיו של הקב"ה". היתרון בלימוד חוכמת הקבלה נובע מכך, שאפילו אם הלימוד קשה לכשעצמו, עדין התכנים שבה, שעוסקים בבורא, בנפלאות בריאתו ובטוב המובטח לנבראים, יכולים להקל יותר על האדם להשתחרר מהמחשבות המטרידות שבו "כי העיון בנושאים של החוכמה והשם יתברך, הם אחד".
(כג) באותו ההקשר יש להבין, כי הכתוב בגמרא: "מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים, שוב אינו רואה..." אינו מתכוון דווקא לחוסר כשרון של התלמיד כגורם לקושי בלימוד התורה הנגלית, כי לטענת חז"ל, כפי שהובאה מקודם, חוכמת התורה אינה צריכה לשום כשרון, כמו שנאמר: "אמר הקב"ה לישראל חייכם, כל החכמה הזו וכל התורה דבר קל הוא, כל מי שמתיירא אותי ועושה דין תורה, כל התורה וכל החוכמה בליבו". המדובר בבעיה שמקורה "משום חסרון כוונת הלב בלבד". קרי, הלומד מתקשה לכוון את עצמו מבפנים אל "המאור שבתורה" ולסלק ממנו את מחשבות העבירה. אם כך, כמה זמן צריך האדם לנסות ולכוון את עצמו אל לימוד התורה הנגלית? שהרי אין לצפות שהאדם יחכה שבעים שנים עד שיגיע למסקנה, כי אין הוא מתאים ללימוד התורה הנגלית. לפי הברייתא (חולין כ"ד) אין לחכות יותר מחמש שנים ואילו לדברי רבי יוסי מספיק לחכות שלוש שנים בלבד שזהו טווח זמן המספיק "לזכות בחוכמת התורה". אם האדם אינו חש התקדמות בלימודו, הרי כדאי לו "שלא ישטה עוד את עצמו בתקות שוא ומפוחי כזב" ויבין, כי לא יראה "סימן יפה לעולם" בלימודו. במקרה כזה על האדם לעזוב את עיסוקו ולהיזהר "שלא ישב באותו מצב ויחכה עוד" אלא יחפש דרך כיצד לחזור מיד אל תלמוד התורה. הפתרון המועדף הינו "שהתחבולה המוצלחת ביותר והבטוחה לו הוא העסק בחכמת הקבלה... ויתן כל זמנו לחכמת הקבלה הבטוחה להצלחתו".
(כד) מהאמור בויכוח שבברייתא אין להסיק, כי כל מי שמתקשה בלימוד התורה הנגלית יזדרז לעבור ללימוד תורת הנסתר, הטענה הכללית היא, שחובה על כל מי שלומד את יסודות התורה הנגלית להתאמץ ולהשתדל להבין את הכתוב בה באופן מדויק כדי לא להיכשל ולפרש דברים לא נכון. בעיקר הדבר אמור כלפי אלו שעוסקים בעשיה בפועל. זאת מכיוון, שהבנה לא נכונה של התכנים עלולה להוביל ליישום מוטעה, לגרום לנזק קשה ולפגיעה בזדון בעצמו ובאחרים "ושגגת תלמוד עולה זדון וחוטא אחד יאביד טובה הרבה". כל כן, מי שמתקשה בלימוד תורה נגלית עדיף שילמד סוגי הלכות פשוטות שעוסקות בתיאוריה בלבד "לכוין ולתרץ הקושיות הנופלות בפשטי ההלכות" ושאינן מוליכות לכלל עשיה בנידון. יתר על כן, הלומד יכול לבסס את לימודיו על תקצירים ולא על המקורות, למרות שיש שוני ברור בהעמקה בתכנים בין אלו שלומדים מהמקורות לבין אלו שלומדים מהקיצורים. העיקר בשני המקרים הוא שלא לטעות בהבנת החומר. אולם, אם כל זה אינו עוזר והלומד אינו רואה ברכה בלימודו, עדיף לו שיעזוב ויבחר לעצמו גישה אחרת ללימוד התורה. זאת, על מנת שהלומד יהא שלם בליבו ובשכלו עם הדרך שבה הוא לומד תורה, כפי שנאמר בתחילה על ידי רבי חיים ויטאל: "שאין הנשמה מתקשרת בגוף אלא בהיותו שלם מתוקן במצות התורה בתרי"ג מצות".
