מחבר המאמר: שמואל קרמרמן
(כח) המקור להבחנה שבין סתרי תורה וטעמי תורה מצוי במסכת פסחים (דף קי"ט) בה נאמר, שכתוב בספר ישעיהו פרק כ"ג, פסוק י"ח: "והיה סחרה ואתננה קודש לה' לא יאצר ולא יחסן, כי ליושבים לפני ה' יהיה סחרה לאכול לשבעה ולמכסה עתיק". פירוש הנגלה של הפסוק הוא, שהעיר צור, אשר נחשבה כאויב לישראל, עתידה להיענש בידי ה'. אולם, לאחר זמן מה תשוב ותחזור להיות עיר סוחר משגשגת. אבל התקבולים שיגיעו אליה, כתוצאה מהמסחר הענף שבה, לא יישארו באוצרותיה ואף לא ישמשו כחוסן כלכלי עבור תושביה, אלא יועברו אל התושבים בארץ ישראל, שמאמינים בה' ומשרתים אותו, כדי שייהנו וישבעו ממנו וגם יקנו לעצמם מלבושים משובחים (פירוש רש"י לביטוי: "ולמכסה עתיק").
מהו הפירוש הקבלי של "ולמכסה עתיק"? התשובה: כל העניינים הנעלמים שעולם "עתיק יומין" מכסה עליהם. "עולם עתיק" או בשמו הארמי "עתיקא דקדישא" הינו העולם הרוחני העליון ביותר בבריאה שמקשר בינה לבין אור האינסוף. מחמת קדושתו הרבה וקרבתו לאור האינסוף הוא עלום וטמיר והקבלה מציגה מידע מזערי ביותר לגביו. "עתיק" קודם ועליון לעולם האצילות, שהינו הגבוה ביותר מבין העולמות שמתגלים בבריאה ושבו מוצפנים ההנחיות, ההוראות והסיבות לכל המתרחש בבריאה מתחילתה ועד לסיומה. מילת הפועל "מכסה" מרמזת אל עולם עתיק שמתפקידו לכסות ולהסתיר את הסודות שחבויים ב-"סתרי תורה" לגבי מעשה המרכבה ומעשה הבראשית שאסור לדון בם אלא רק במה שנובע מהם. כלומר ב-"טעמי התורה". יחד עם זאת למי ש-"ליבו דואג". קרי, מודאג בגין מצבו הרוחני הקשה ומהקושי שלו להיפטר מיצר הרע ממחשבות עבירה. אדם ניתנת הרשות לגשת באמצעות הלימוד והדיון בטעמי תורה, לעיין בתורת הנסתר ולגלות את מה שמותר לחשוף - כדי שמתוך עיסוק זה יתנקה מהיצר הרע ויזכה לעבור אל הדרך הטובה, לחזק את אמונתו ולעסוק בתורה "מתוך שלא לשמה - לשמה". הבהרה: כשם שהעיר צור נענשה על עוינותה לישראל ונחרבה, כך האדם שאמונתו מעורערת שרוי בצער וביסורים. אולם, כשם שצור זכתה להשתקם ולעושר רב עקב המסחר שבה, כך האדם שרוצה לחזור בתשובה עתיד להינצל מהצער והיסורים, להיפטר מהיצר הרע שמקנן בו ולחזור למוטב. זאת ע"י כך שיחזק את אמונתו באמצעות הלימוד של "טעמי התורה" המותרים ללימוד ולדיון. כשם שעושרה של העיר צור מופנה לטובת היושבים בארץ ישראל, כך שקידתו של האדם על התורה והמצוות ייזקפו לזכותו ויאפשרו לו לחזור בתשובה מלאה ולהתקדם בדרך הטובה. אולם, על הלומד להיזהר שלא לחרוג מלימוד "טעמי התורה" ולא לעסוק בדיונים אודות "סתרי התורה שהם מכוסים מפני הכל ואסור לעסוק בם.
(כט) וזהו ההבדל הגדול שבין "סתרי תורה" לבין "טעמי תורה" מבחינת הזכות לקבלת הגמול: השכר הגדול ניתן למי שמתאמץ לגלות, לעצמו ולאחרים, בדרך הלימוד והדיון את מה שמצוי ב-"טעמי תורה" ומקפיד מאד לשמור על כיסוי העניינים שחבויים ב"סתרי תורה" מכאן, שהפסוק מספר ישעיהו מורה, כי אלו שבעבר היו רחוקים מלימוד נכון של התורה והתקשו לסלק מתוכם את היצר הרע, מסוגלים להגיע למצב שונה שבו הם עוסקים בלימוד תורת הקבלה ואף זוכים להינות לשובע, במובן של "חיך אוכל יטעם". ושוב, זאת בתנאי, שיעסקו בלימוד, בדיון ובגילוי עניינים שקשורים אל "טעמי התורה" אך יקפידו וידאגו לשמור על הכיסוי או ההסתר של "עולם עתיק", יתרחקו מדיון בו ולא יעסקו במהותו כלל.
(ל) ואלו הן התשובות לטענה הרביעית, שלא כל אדם ראוי ללמוד קבלה אלא מי שמורם מעם, ולטענה החמישית, שלפי דעת חכמי תורה, עדיף לימוד דף של גמרא מאשר להתעסק בלימוד של חוכמת הקבלה. באשר לטענה הרביעית: מותר לכל אדם "שליבו דואג" לעסוק בלימוד חוכמת הקבלה ובלבד שיהא צנוע בדרכיו ויקפיד על ההפרדה בין מה שמותר לגלות וקשור לשבע ספירות תחתונות "טעמי תורה" לבין מה שצריך להסתיר וקשור אל ג' ספירות ראשונות "סתרי תורה". יחד עם זאת, כדי שלא תישכח תורת הנסתר על כל חלקיה, מותר ללמד עניינים שקשורים ל-"סתרי תורה" רק לאלו שהם צנועים בדרכיהם, אינם מבליטים את עצמם ברבים ונמנעים מלהתפאר בידיעותיהם או לחשוף את שהשיגו בדרך הלימוד. העברת המידע נעשית רק מפה לאוזן, ממורה בקיא ומוסמך לתלמיד שהוכיח את כישוריו וצניעות דרכיו. מכאן, שגדולי התורה שחייבים להקפיד על קיום מחיצה שבין "סתרי תורה" ל-"טעמי תורה" ולהיזהר מאד במי שלומדים כל חלק בתורת הקבלה. הוא הדין גם לגבי לימוד הגמרא. שהרי קשה לשער כי "כל אלו הקדושים והצדיקים המפורסמים שהם גדולי התורה" ואשר עסקו בחיבור ספרים כמו: אברהם אבינו שחיבר את ספר היצירה, רבי שמעון בר יוחאי שכתב את ספר הזוהר, ברייתא של ר' ישמעאל, הרב האי גאון, והרב חמאי גאון, רבי אלעזר ב"ר יהודה מגרמיזא שכתב פירוש מפורסם לספר היצירה, ואחרים לפניהם, כמו: הרמב"ן, ובעל הטורים ובעל השולחן ערוך, רבי יוסף קארו, הגאון מוילנא והגאון מלאדי ויתר הצדיקים שעסקו בכתיבת ספרים בתחום התורה הנגלית, לא חששו ודאגו שמא פרסום דברי תורה בכתובים יוביל לכך שאלו יהיו גלויים בפני אנשים שאינם ראויים ואפילו כאלו שהינם רשעים גמורים. כל אותם הצדיקים ודאי שלא רצו לאבד את זכויותיהם בעולם הבא עקב עבירה של גילוי דברים בפני מי שאינו ראוי "וחס וחלילה להרהר אחר מיטתם של קדושים וטהורים הללו, שיעברו אפילו כקוצו של יוד על מה שכתוב ומפורש במשניות ובגמרא, שאסור לגלות אותם" (אין דורשין, מסכת חגיגה). ועל כן, כל הספרים שנכתבו על ידיהם ושפורסמו ברבים עוסקים אך ורק ב-"טעמי תורה" שנובעים מתוך "סתרי תורה" שמכסה עתיק יומין ומתגלים מתוכו לפי הקוד "וחיך אוכל יטעם". כל אותם הצדיקים עושים כן "כי בגילוי האורות הללו לרבים, ולרבים דווקא, תלוי דבר ביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן".
