מחבר המאמר: שמואל קרמרמן
(לא) בהקשר אל "ביאת גואל צדק" ישנו צורך דחוף להסביר, מהו הקשר שבין העיסוק בתורה ובמצוות "לשמה" לבין ביאת המשיח. זאת מכיוון שבקרב עם ישראל התפרסמו דברי הבל רבים בנושא זה. לצורך ביאור העניין נציג את הכתוב ב-"תיקוני זוהר" (בתרגום מארמית לעברית): "נתיב שני- ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. מהו רוח, אלא בודאי בזמן שהשכינה יורדת בגלות, זה הרוח שנושב על פני אלו שמתעסקים בתורה מפני שהשכינה נמצאת ביניהם, וזה הרוח נעשה קול, ויאמר כך, אלו ישנים, ששינה בחוריהם סתומי עיניים, אטומי הלב, קומו והתעוררו לגבי השכינה, שיש לכם לב בלי תבונה לדעת בה. והוא ביניכם. וסוד הדבר קול אומר קרא. כגון קרא נא היש עונך ואל מי מקדושים תפנה. והיא אומרת מה אקרא כל הבשר חציר. הכל הם כבהמות שאוכלות חציר. וכל חסדו כציץ השדה, כל חסד שעושים לעצמם עושים. ואפילו כל אלה שעוסקים בתורה, כל חסד שעושים לעצמם עושים באותו זמן ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב לעולם, וזה הוא רוח המשיח. אוי להם מי שגורמים שילך לו מן העולם ולא ישוב לעולם. שאלו שעושים את התורה יבשה ולא רוצים לעסוק בחוכמת הקבלה, שגורמים שמסתלקת נביעת החכמה שהיא י' ממנה ונשארת יבשה. אוי להם שגורמים עניות וחרב וביזה והרג ואבדן בעולם. וזה הרוח שמסתלק, הוא רוח המשיח כמו שנאמר, והוא רוח הקדש. והוא רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'. מצוה שניה ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור, וזה אהבה שהיא אהבת חסד, זה הוא שכתוב ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד, ועליה נאמר אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ. יראה נקראת מצד השמאל ואהבה נקראת מצד הימין. יש יראה ויש יראה, יש אהבה ויש אהבה. יראה שירא בן אדם מהקדוש ברוך הוא כדי שלא ירד מנכסיו או כדי שלא ימותו בניו בחייו. נמצא שאם היה יורד מנכסיו או אם ימותו בניו בחייו, שלא היה ירא אותו, ומפני זה אוהב אותו. זו יראה ואהבה לא שם את יראת ה' ואת האהבה שלו לעיקר. אבל האהבה ויראה עיקר שלה בין טוב ובין רע, ומפני זו נקראת יראה ואהבה על מנת לקבל פרס. ומפי זה אמר הקדוש ברוך הוא השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ. שהיא רחמים בלא פרס, ולא על מנת לקבל פרס. היראה והאהבה על מנת לקבל פרס היא של שפחה ותחת שלוש רגזה ארץ וגומר תחת עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה".
(לב) נתחיל לבאר את תיקוני הזוהר מהסוף להתחלה. כתוב, כי מי שעוסק בתורה ומקיים מצוות מאהבה ומיראה מצפה כי תצמח לו מזה טובה ושיזכה לשכר גדול. הבעיה היא, שסוג כזה של לימוד ועבודה נדמה לעבודתה של שיפחה. כלומר, לדרגת עבודה נמוכה ביותר. ומעבר לכך גם כתוב: "ושיפחה כי תירש גבירתה". קשה להבין את הגישה הזו, מכיוון שמקובל לחשוב, כי כל עוד האדם קיים בעולם הזה חובה עליו לעסוק בתורה ובמצוות, אפילו אם זה אינו "לשמה". אם כך, מדוע הדימוי של "שיפחה" ולמה הכוונה ב- תירש את גבירתה"? באיזו ירושה מדובר כאן?
(לג) מדברי ההקדמה עד כה צריך היה להבין, כי לא התירו את העיסוק בתורה ובמצוות "שלא לשמה" אלא מתוך הכוונה, שבחלוף הזמן, העיסוק בתורה ובמצוות ישתנה ויהפוך "לשמה" וההארה שתתגלה מתוך הלימוד תשפיע על הלומד ותביא אותו לידי אמונה מלאה ושלמה. מבחינה זו הדימוי של העיסוק "שלא לשמה" הינו של שפחה עובדת עבודה מפרכת ונמוכה לפי הוראות גבירתה. "הגבירה" כאן הינה משל לשכינה הקדושה שמנחה (אך אינה כופה בכוח) את נשמת האדם, הנמצאת בדרגה נמוכה כשל שפחה, שיש לעמול קשה על מנת לצאת מהמצב של אמונה מעורערת למצב של אמונה שלמה ולעיסוק "לשמה". נשמה שמצליחה, עקב רצונה ושאיפתה להינצל ממצב של השפלה, לעבור ממצב של "לא לשמה" למצב של "לשמה" נדמית לשפחה שיש בעבודתה השפלה ערך של הכוונה. ובניסוח הקבלי: נשמה חרופה שמצליחה הודות לרצונה ולמאמציה הרבים להגיע עד לרמת הקדושה שבעולם העשיה. כלומר, ממצב של השפלה וחרפה נשמת האדם זוכה להגיע למצב קדושה ראשוני מכובד שמותאם לעולם העשיה. יש לזכור, כי גם אם עולם העשיה הינו הנמוך ביותר מכל העולמות הרוחניים, חשיבותו בכך שהוא העולם הרוחני המנהיג באופן ישיר את העולם הגשמי. לעומת זאת, אם האדם עוסק בתורה ובמצוות רק משום שכך השם יתברך מורה לו, כי אז הוא עוסק מתוך "שלא לשמה" ועל כן "המאור שבתורה" אינו עתיד להתגלות אליו. והלימוד הופך לו לרועץ. עיניו חשכות והוא דומה לעטלף שאינו יודע לכוון את דרכו באור. במקרה כזה, נשמת האדם לא רק שאינה יוצאת ממצב של שפחה, אלא שמצבה מדרדר לשפל עמוק יותר המכונה "שפחה דקליפה" כלומר, נשמה שאין בה קורטוב של קדושה אלא טומאה שנדבקת אליה, ממררת עוד יותר את חיי האדם ומונעת ממנו לחוש את הטוב שבחיים. כתגובה לכך "רגזה ארץ" כלומר, השכינה שמכונה "ארץ" מתקוממת נגד מצב עלוב שכזה אך אם האדם אינו עוזר לעצמו היא אינה יכולה להושיע. במקרה כזה, נשמת האדם עוברת למקום של טומאה במקום שתגיע למקום כבוד של קדושה. וזו כוונת הכתוב באומרו כי השפחה יורשת את גבירתה, כי הטומאה (הקליפה) תופסת את מקומה של הקדושה (השכינה) בהשפעתה על נשמת האדם.
