מחבר המאמר: שמואל קרמרמן
(לד) "תיקוני הזוהר" מפרשים את שבועת האהובה בשיר השירים: "שאם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" באופן הבא: עם ישראל מושך אליו, דרך העיסוק בתורה "לשמה", את "אהבת החסד" שיש בה הארה גדולה כי היא כוללת בתוכה חוכמה גדולה שקרויה "אור החוכמה העליונה". לשון אחרת, אור החוכמה הוא הכוח הפנימי שמפעיל את אור החסד החיצוני. על כך נאמר בשפת הקבלה "אור החוכמה מתלבש באור החסד". ובצורה של דימוי: אור החסד הוא הכיסוי (המלבוש או הלבוש) שעוטף את אור דחוכמה. זהו סוד הפסוק שבספר ישעיהו, פרק י"א: "ונחה עליו רוח ה', רוח חוכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה' ". במילים אחרות, כל העוצמות הרוחניות שכלולות במערכת הספירות יורדות ומשפיעות לטובה ולחסד על עם ישראל בזכות העיסוק בתורה ובמצוות "לשמה" שלא על מנת לקבל פרס. גמולו של עם ישראל יהא בכך, שהאל יאסוף את כל הגלויות שהתפזרו לאחר חורבן הבית בכל כנפות הארץ "מקבץ נדחי עמו ישראל" ויכנס אותן יחדיו בארץ ישראל. רק לאחר שיבה מלאה של עם ישראל לארץ ישראל וחזרה שלמה לעיסוק בתורה ובמצוות "מתגלה המשיח".
הרעיון כאן הינו, שהעיסוק בתורה "לשמה" ובקיום מצוות, שלא על מנת לקבל פרס, נעשה לא רק לצורך הגאולה הפרטית של נשמת האדם, כי אם גם לשם הגאולה הכללית של עם ישראל, למען שיבתו אל ארץ ישראל ועל מנת לזרז את בוא המשיח. לכך מכוונת השבועה בשיר השירים: אם מעצם תשוקתו וחפצו של האוהב (עם ישראל) אל אהובתו (תורת ישראל) תתעורר "אהבת החסד", כי אז יתחולל במערכת הספירות תהליך של מתן שפע הטבה לעם ישראל באופן שספירת חוכמה תפעיל את ספירת החסד (שתי הספירות שייכות לקבוצה הקרויה בקבלה "הקו הימני" של שפע וחסד, כאשר ספירת החכמה שייכת לפרצוף הראש וספירת החסד שייכת לפרצוף הגוף) והשפעתן הברוכה תועבר אל עם ישראל באמצעותה של השכינה (ספירת מלכות) ותגרום לתיקון הכללי של עם ישראל בדרך של שיבת העם לארץ ישראל, גאולת נשמותיהם של בני עם ישראל, ביאת המשיח ותיקון הבריאה כולה.
(לה) "ורוח אלוהים מרחפת על פני המים" הפירוש: בזמן הגלות, בעת שעם ישראל היו עוסקים בתורה ובמצוות "שלא לשמה" עמדה לפניהם הברירה: אם העיסוק בתורה ובמצוות "שלא לשמה" מיועד להביא אותם למצב של "לשמה", כי אז למרות שהם במצב עבודה נמוך, כשל שפחה, ועיסוקם בתורה ובמצוות נעשה בהסתר, כדי שלא יתנכלו להם, סופם שיגיעו לאמונה שלמה ולעיסוק בתורה ובמצוות לשמה, עבודת השמיים תעלה לדרגה של "שפחה דקדושה" ואז יזכו להשראת השכינה, שמכונה גבירתה, ולגילוי "רוח מלך המשיח". לעומת זאת, אם העיסוק של עם ישראל שבגלות בתורה ובמצוות "שלא לשמה" אינו מיועד להביא אותם למצב של "לשמה", כי אז השכינה אינה שורה עליהם אלא מצטערת בעבורם, שכן לא נמצאה ביניהם מנהיגות רוחנית שתעלה את עם ישראל למעלה וכנראה שיש בם מידת רוחניות במדרגה נמוכה, שמשולה אל "רוח הבהמה". כזו שמסתפקת במועט, כמו שבהמה מסתפקת באכילת חציר שאין בו טעם. כיוון שבמקרה השני העיסוק בתורה ובמצוות אינו אלא לתועלתם ולהנאתם בלבד של בני ישראל ואין בו כדי להביא אותם לדרגת עבודה של "לשמה" - כתוצאה מכך האמונה מתערערת מאד, עבודת השם משולה "לשפחה דקליפה", בני ישראל משולים לבהמות ואינם ראויים ל-"טעם החיים", השכינה אינה שורה על לומדי התורה ורוח המשיח הולכת ולא חוזרת "כי השפחה הטמאה עושקת תורתם ויורשת את הגבירה". על כן, כדי שלא להגיע אל רוחניות הקשור לטומאה, עדיף, שכל מי שעוסק בתורת הנגלה ורואה שאינו מצליח בלימודו ולא מגיע לשלב של לימוד תורה ולקיום מצוות "לשמה", יעזוב את תורת הנגלה ויעבור ללימוד של תורת הקבלה "משום שהמאור שבה מלובש בלבושין דקב"ה" שבנקל יכולים לשנות את הכיוון ממצב "לא לשמה" אל מצב "לשמה". והברכה שיקבל עם ישראל: "שאז היתה רוח אלוקים מרחפת עליהם, בסוד המאור שבה המחזירם למוטב". יחד עם זאת ישנה אזהרה: אם בכל זאת לא יסכימו בני ישראל לעסוק בלימוד הקבלה, כי אז השכינה ורוח הגאולה ינטשו את עם ישראל, ולא יעזרו הקינות כמו: היכן רוח הקודש, היכן רוח חוכמה ובינה, וכו'. במקום גאולתו מהגלות הרוחנית שבו הוא שרוי עתיד עם ישראל לסבול, בעולם הזה, מאסונות, חורבן, עוני, הרג, ביזה, ואבדון.
