לצאת מעבדות לחירות הפנימית 

לצאת מעבדות לחירות <הפנימית>

כשמדברים על לצאת מעבדות לחירות, עולות כל מיני מחשבות.

וחלק מזה, זה להיות כל הזמן בהכרה.

בהכרה לערך הפנימי ולקיום האישי שלך.

סוגים של עבדות:

העבדות שלך מול הציפיות

<האשלייתיות!> שנדמה לך שרוצים ממך ואם רק תשיג אותן כבר,

אז הכול יהיה טוב, ויהיה לך יותר אושר.

אם אתה נרתע מלהתמסד, ולא משנה מאילו פחדים אתה מונע, ואתה רואה אדם ,

שגם הוא בחר להיות לבד, ועולה לך עומס רגשי (= כל תחושה או רגש שליליים, מולו )

זה כי אתה שופט אותו לפי אמות-המידה הדמיוניות שבהן אתה נשפט על ידי אחרים,

נניח, הוריך.

העבדות הזו לאשליה שיהיה לך יותר טוב אם תעשה כך וכך,

תחיה כך וכך, זו עבדות  שאתה  חווה מרצונך החופשי!.

העבדות לקטלוג

בכל פעם שאתה מקטלג מישהו כ"פחות" ו"מקטין" אותו, כי הוא יוצא, בעיניך,

באותו הרגע "יותר מעאפן אפילו ממני", אתה עושה לו ולעצמך עוול.

מה אנחנו, מניפת-צבעים של טמבור?!...

עלינו ללמוד לכבד כל בחירה.

האדם, הוא יצור שמונע, בין השאר, על ידי פחד וכאב.

וכבר הוכח שהכוח המניע אותנו כבני אדם, הוא להעדיף להתחמק מכאב יותר מאשר לרדוף אחריי ההנאה.

לכן, רוב  ההתנהלות שלנו, מוכתבת על ידי הסכימה הבאה:

לעשות את מעשה א' ימנע אותי מכאב, שבוודאי ייגרם לי, אם אעשה את מעשה ב'.

אני כל כך מפחד מב', ונראה לי שהוא כזה גדול, עדיף שאבחר בא', כי א' נראה לי פחות מפחיד.

וכשאתה חי כך, במשך שנים, מונע על ידי פסיעה בין מפחיד פחות לכואב פחות,

לאט-לאט אתה מתכווץ.

הפחד מכווץ.

והפחד מפני כאב הוא עניין להתבונן בו.

בבסיס כל הרגשות נמצאת האהבה.

כל רגש מכיל אהבה + רגש נוסף.

לדוגמא:

קינאה = אהבה + רכושנות

כעס = אהבה + חוסר בוודאות

וכבר נאמר, שבמקום שיש פחד – אין אהבה.

פחד נחשב, מבחינה רוחנית, לרגש ההפוך לאהבה.

יש ביניהם יחסי-נדנדה: כשזה עולה – ההוא יורד.

הנחמה היא, שכשמוסיפים אהבה, הפחד נעלם.

ולכן, זה כל-כך מלחיץ להיכנס למערכת-יחסים.

אתה יודע, מהניסיון, שכשאהבת באמת, הרבה פעמים כאב לך.

ואתה פוחד לכאוב שוב.

לצאת מעבדות לחירות מבחינה פנימית, זה להסכים לצאת אל העולם כפי שאני.

לצאת ולהגיד: זה אני ואלו הם חיי.

חלק מזה, זה להפסיק להיות עבד לרצונות שהם לא שלך.

זה גם להפסיק להיות עבד למה שעוד לא הוגשם.

וזה גם כולל לא לבצע בכלל טיסות לחלל!.... >>>

על טיסות לחלל והאם הן מביאות אושר?

"טיסה לחלל" זה לסבול בהווה ממש שעוד לא קרה.

"טיסה לחלל", זה גם, לדמיין אושר עתידי.

אנחנו פוגשים מידיי יום אנשים שמרשים לעצמם להגיד לנו מה אנחנו היינו כבר צריכים לעשות מ-ז-מ-ן...

השבוע, מישהו ביצע "טיסה בחלל" מולי.

הוא אמר לי: "תיכנסי כבר להיריון".

שאלתי: "למה?"

" אני אגיד לך למה. כדי שתוכלי להיות סבתא צעירה, כמוני!"

כלומר, הבנאדם "טס" איזה 60 שנה קדימה, כדי לספר לי שאני צריכה לדאוג לאושר שיהיה לי..הרי זה מגוחך!

האם אתה מאושר עכשיו?, האם אתה מאושר כי זכית להיות סבא צעיר?!

מתי נהיה באמת מאושרים? כשנפסיק לחכות לזמן אחר.

עכשיו זה הרגע. עכשיו זה קורה. אנחנו כבר בחיים.

וטליה שפירא (שחקנית) אמרה: "אם לא שמתם לב, החיים כבר התחילו".

עבר, הווה ועתיד – הצורך של האדם בוודאות

תרגום חופשי למילותיו של אקהרט טול, מורה וסופר רוחני:

העתיד לא כאן.

העבר כבר מזמן שם.

הזמן היחידי לחיות בו הוא ההווה.

כמה קל לשכוח את זה.

כמה קשה להישאר כאן.

הרי ממילא לא ידוע מה יהיה בעתיד.

מי יודע??

אז איך תצא מהתלות הזו?

אף-פעם אי-אפשר לדעת מה יהיה.

ואתה רוצה וודאות.

לצאת מעבדות לחירות  זה לדעת לסלוח לעצמך ולאחרים.

לצאת מעבדות לחירות זה להסכים להגיד את עצמך בעולם, כפי שאתה, עכשיו.

דמיין סטיקר כזה: וודאות עכשיו ומייד!...חחח....

הסטיקר המתוקן:

לצאת מעבדות לתלות במה שיהיה

לצאת מעבדות של מדידות והשוואות

לצאת מהעבדות לזמן

לצאת מהעבדות לתגובה

לצאת מהעבדות לאשליות שלנו

לצאת מהעבדות לציפיות (ציפיות זה ממילא רק לכריות J)

לצאת מהעבדות של פחד וכאב עתידיים - מדומיינים

ולהוקיר את זה שאתה בחיים.

אתה כבר בחיים.

אז מה עדיף?

שתסבול או שתהנה?

זה הכול לא ידוע ממילא, חידה אחת גדולה. וצניחה חופשית לא באה בחשבון,

כי הרי אתה בגוף פיזי. צריך לשמור עליו. למה?

כי זה בהשאלה.

ציוד זמני, אחר-כך חוזר לאדמה, ואתה תמשיך.

התודעה לא מתה, הקיום שלנו עובר דרך גופים, לובש אותם, כמו מי שמחליף מעיל.

מי שמחליף מעיל, לא מחליף מהות.

הוא רק מחליף לבוש.

הגוף זה הלבוש שלנו בעולם. רק צורה.

כשמפסיקים לפחד מלחדול, להתקיים בגוף, מבינים עד כמה זה חסד,

היותנו כאן ועכשיו, ועד כמה הפגישה הזו, שקוראת כעת, היא מקודשת.

אמן שאהיה כזו קולית,

גם כשאהיה זקנה J

שלך בחפירות ובתובנות,

סיון

* המאמר נועד לספק אינפורמציה בלבד ואינו בגדר עצה רפואית, חוות דעת מקצועית, או תחליף להתייעצות עם מומחה.

ביבליוגרפיה חלקית למאמר:

לימודי חשיבה הכרתית – ימימה אביטל זצ"ל במשך 4 שנים.

"פחד, כאב וחברים אחרים", ספרו של אבי גרינברג.

"צ'קרות", סיפרן של ברברה וויט ורותי פישמן.